מגזינים online

דם, יזע והמון בוץ: ארבעה אחים במרוץ הכי משוגע

בריכת מי קרח, קיר בגובה שישה מטרים ומעבר בשוחות בוץ טובעני – כל הטוב הזה חיכה לארבעת האחים ממשפחת פרידמן שהשתתפו ב"ריצת לגיון" הראשונה בישראל. זה נגמר בזחילה

בקרת נזקים: עשרות שריטות, חמישה שטפי דם והמון שרירים תפוסים, כולל כאלה שלא ידעתי שקיימים בכלל. תוסיפו על זה זוג נעליים שסיימו את חייהן (מיד נרחיב בעניין), גרביים שזכו לגורל דומה ומגבת לבנה שלעולם כבר לא תענה עוד על התיאור הזה, tide או לא tide. ככה סיימתי את מרוץ Legion Run הראשון שנערך בישראל - והייתי עושה אותו עכשיו שוב, אם לא היה כואב לי אפילו להקליד.

Legion Run או בתרגום חופשי "ריצת לגיון" היא מרוץ בהשראת ריצה אתגרית שנהוגה ביחידת העילית "לגיון הזרים" של צבא צרפת. המרחק אמנם קצר למדי, בין שלושה לחמישה קילומטרים, אבל בין קו הזינוק לקו הסיום ניצבים עשרות מכשולים משוגעים שהופכים את האירוע לכזה המיועד לחובבי אקסטרים בלבד. ואם כך, ברור ששלושת אחיי ואנוכי נהיה שם.

כנגד ארבעה בנים דיברה הכתבה. אחד גמלוני, אחד חלש, אחד שביר ואחד שאינו יודע לרוץ. נעים להכיר, ארבעת האחים למשפחת פרידמן: אסף (44), יואב (40), בועז (38) וניצן (33). כפי שאפשר להתרשם מהתמונות, אנחנו לא בדיוק הטיפוסים שמבלים את ימיהם במכוני הכושר, אבל להחמיץ הזדמנות כזו לבילוי משותף, שגם תיתן חומר משובח לצחוק אחד על השני? אין מצב.

קטעים נוספים

אם כן, ביום שישי שאחרי יום הכיפורים הגענו בשעת בוקר לצוק מנרה שבצפון. כ-3,000 בני אדם הגיעו למקום, ואחוז השרירנים שבהם העלה בלבנו חששות שאולי הריצה הזו תהיה קשה יותר ממה שהערכנו. אבל אזרנו אומץ, לבשנו את חולצות המרוץ ונעלנו את הנעליים המיוחדות שקנינו לכבוד האירוע. לא, לא בחרנו בסאקוני, באסיקס, בנייקי או בניו-באלאנס. זו הפעם הראשונה שנעלנו A-TECH.

מה, לא מכירים A-TECH? גם אנחנו לא הכרנו. מאחר שידענו שהמרוץ כולל מים, קרח, בוץ ועוד אלמנטים מהנים אחרים, חשבנו שחבל יהיה לקחת נעליים יקרות ולחרב אותן. אסף תפס יוזמה ונסע לשוק רמלה למצוא נעליים מתאימות. זוג A-TECH, חברים, עולה 50 שקלים. סכום שהגיוני להוציא גם אם הנעליים הן לשימוש חד-פעמי בלבד. מאחר שאסף חשש שהנעליים לא יחזיקו גם את השעתיים של המרוץ, הוא שאל את המוכר רמי "תגיד, הן יחזיקו לי מעמד שעתיים?" ורמי לא התבלבל לרגע והשיב תשובה נוסכת ביטחון: "בטח! הן חזקות. יכולות להחזיק אפילו חודשיים".

מי עשה את הקרח קר כל כך? יואב יוצא מהבריכה הקפואה צילום: אנצ'ו ג'וש/ ג'יני

כמה אני נראה דביל מ-1 ועד מאוד? אסף בקיר הנטוי

ההזנקה של ריצת הלגיון נעשית במקצים, כדי להפחית את העומס באזורי המכשולים. בשעה 10:15 נעמדנו ארבעת האחים על קו הזינוק וספרנו לאחור מעשר ועד אפס. יצאנו בריצה מהירה ומלאת אנרגיות, כדי שייראה טוב בווידאו, ומיד אחרי שעברנו את הצלם האטנו. תחילת המסלול הייתה עלייה תלולה, אז האטנו עוד קצת ועוד קצת. בקיצור, הלכנו על ריצה - ואז הלכנו.

לפני שאתם קוראים לנו לוזרים, רק אומר להגנתנו שגם השרירנים המרשימים שלידנו עברו להליכה בעלייה הזו, ובאופן כללי רוב המשתתפים הבינו במהירות שהריצה היא לא העניין המרכזי פה. אוקיי, אם אתם עדיין מאוד רוצים, עכשיו אתם יכולים לקרוא לנו לוזרים. מה אכפת לנו, אנחנו לא שומעים.

קר שם בבוץ

המכשול הראשון הגיע בדמות חוטי תיל שנמתחו בין העצים, בגובה של כ-30 ס"מ מעל האדמה. לא באמת מכשול, אבל זה היה בעיקר כדי להכניס לאווירה. אחריו היו קורות נמוכות למדי שהיינו צריכים לזחול מתחתיהן, ובהמשך שלט שמורה לקחת האחד את בן זוגו על הגב. באבירות אופיינית הצעתי לבועז לשאת אותו על גבי והתחלתי ללכת. בועז, כולו מתרונן ועולץ, אמר ש"ככה זה הרבה יותר קל". הוא הפסיק לחייך כשפתאום ראינו שלט שהורה: "התחלפו".

כשהגענו למכשול הבא נתקלנו בתור ארוך למדי. או ליתר דיוק, ארוך יותר מדי. ומה בסופו? בריצת לגיון כמו בריצת לגיון - מכשול כמובן. מנהרת זחילה אפלה, מחניקה ועם כמות בלתי סבירה של אבנים על הקרקע. זה היה כואב ולא נעים, אבל היי, בדיוק בשביל זה באנו. יצאנו מאפלה לאורה ולפנינו היו שלושה מכשולי קירות. בראשון היה מעין חלון בגובה מטר וחצי, שהיה צריך לטפס ולהשתחל דרכו. קלי קלות. ואז הגיעו השניים האחרים.

הבשורה הטובה לגבי הקיר הראשון מבין השניים הייתה שגובהו היה כשני מטרים בסך הכול. הבשורה הרעה הייתה שהוא הוצב נטוי עם זווית לכיוון הריצה, כך שלא יכולת לקפוץ ולבעוט בו כדי להשיג גובה, כמו שלמדנו בצבא, חי"רניקים שכמונו. מאחר שהקיר ב"זווית שלילית", היה צורך בשרירי ידיים רציניים כדי למשוך את הגוף מעלה. חלק מהמשתתפים עברו את זה בקלות מעוררת כעס, אבל אנחנו הרווחנו יותר זמן במסלול. הרבה יותר זמן.

למישהו יש אוויר בשקל אחד? בועז נחלץ ממנהרת הזחילה

ימין ושמאל רק בוץ ובוץ. ניצן בבריכת הקרח צילום: אנצ'ו ג'וש/ ג'יני

בסוף עברנו את הקיר הזוויתי, ואחריו גם את הקיר הבא, שהיה קצת יותר גבוה, אבל לפחות אנכי לגמרי לקרקע. ריצה, קפיצה, בעיטה, הרבה מאמץ - ואנחנו כבר בצד השני. בהמשך עברנו גם מתקן "מתח" - סולמות שמוצבים במקביל לקרקע וצריך לעבור אותם בהיתלות על הידיים - ואז הגענו לבריכת מים רדודים שבולי עץ הונחו לאורכה וצריך היה לעבור עליהם תוך שמירה על שיווי משקל.

כשהגענו למכשול, בולי העץ כבר היו רטובים לגמרי. זה לא הפריע להם, זה הפריע לכל המשתתפים במרוץ. בזמן שהמתנו לתורנו ראינו לא מעט אנשים מחליקים ונופלים אחר כבוד לתוך המים. בועז עלה ראשון ועבר בשלום. גם אסף ואני עברנו לצד השני יבשים - ואז הגיע תורו של ניצן. חצי מטר אחרי שהתחיל ללכת, הוא איבד שיווי משקל וכבר כמעט מצא את עצמו במים, אבל הצליח לעצור את הנפילה כשידיו נשענות על בול העץ המקביל. וכך, כשאנחנו נקרעים מצחוק, הוא חצה את הבריכה בתנועות סרטן שהולך הצדה.

המסלול המשיך ועברנו עוד מכשול פה ושם, עד שהגענו למכשול שלו חיכינו יותר מכול, וגם חששנו ממנו באותה מידה: בריכת מי בוץ באורך שני מטרים שלתוכה שפכו עובדים מטעם ההפקה שקית אחר שקית של קוביות קרח. העובדים לא נחו לרגע, הייתה להם ערימה ענקית של שקיות שהם היו צריכים לרוקן. אם הזכרנו את ארבעת הבנים מההגדה של פסח, אפשר להיזכר גם ב"כמה מעלות טובות למקום עלינו". 2-3 צלזיוס לדעתי, לא יותר.

אוי, שכחתי לשים דיאודורנט. אסף עולה על המתח

בדרך לתיאטרון גשר. ניצן עובר את מכשול בולי העץ בדרך מקורית

אל המים הקפואים האלה היינו צריכים לקפוץ ואז לחצות מצד אחד לצד השני. תסמכו על האנשים הטובים של המרוץ, שלא ייתנו למשתתפים לעשות את זה בקלות. הם הציבו שתי קורות לרוחב הבריכה, ממש בגובה פני המים, כך שכדי לעבור נאלצנו להכניס את הראש פנימה פעמיים ולעבור מתחתיהן. באתר של ריצת הלגיון נכתב על המכשול הזה שהוא לא יישכח לעולם כי זה מרגיש כאילו "אלפי סכינים קטנות ננעצות בגופכם בבת אחת".

מבחינתו של אסף אפשר בהחלט לומר שזה היה מכשול מהמם. הוא היה כל כך המום מהקור שלקח לו כמה דקות טובות לחזור לנשום נורמלי. אין ספק, זה היה אחד הקטעים המצחיקים ביותר במרוץ הזה. הפרצוף שלו כשהוא הוציא בפעם הראשונה את הראש ממימי הקרח, כשהוא שם יד אחת על לבו ובקושי הצליח לקחת אוויר, באמת לא יישכח לעולם. תודה לכם, Legion Run.

ניצן מצדו יצא גם בשוק מוחלט והדבר הראשון שעשה היה לחלוץ נעליים ולשחרר את האצבעות הקפואות לאוויר החם. אולי בשל ההכנה הנפשית המוצלחת שסיפקו לנו שני האחים, בועז ואני נכנסנו ויצאנו מהמים קפואים אך מרוצים. תמונה וממשיכים.

לא זה לא יהיה הקיר שלנו

בריכת הקרח הייתה הסימן לתחילת סדרת מכשולים בעצימות גבוהה, שהיו פינאלה נהדר למרוץ. גולת הכותרת במכשולים הייתה ללא ספק קיר בגובה של כשישה מטרים וחצי, שחציו התחתון קעור וחלקו העליון אנכי. על בימה קטנה בראש הקיר המתינו עובדי הפקה ומשתתפים ששכבו על בטנם והושיטו יד לכל מי שאזר כוח, רץ במהירות וניסה להעפיל למעלה, עם קצת עזרה מחברים.

הראשון מארבעתנו שהגיע למעלה היה אסף, שנתלה על שרשרת חולצות שהחבר'ה למעלה שלשלו לעבר הרצים. מכיוון שאסף כבר הצליח להיתפס, הוא לא ויתר, הרים רגל אחת אל הבימה - אך למרבה שמחתנו לא הצליח להעביר את השנייה ונשאר תלוי ככה במשך שתי דקות לפחות. מרגע לרגע התווספו עוד צחוקים בקהל כשאסף ניסה בכל כוחו להעפיל אל הבימה. המחזה היה כל כך משעשע, שחבל שהוא לא נשאר שם עד עכשיו. בסוף, לקול תשואות הקהל, אסף את עצמו אל הבימה וחיכה לנו.

בתורי, האצתי ככל יכולתי, עברתי במהירות מדהימה את החלק התחתון של הקיר ואז התמתחתי באופן מרשים אל עבר הידיים המושטות אליי. אם רק הייתי גבוה יותר בנניח מטר-מטר וחצי, אני בטוח שהייתי מגיע אליהן. שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי מרוח על הקיר, מחליק למטה. בניסיון הבא רצתי לעבר חולצה אפורה (לא לירן) והצלחתי לתפוס אותה. פתאום שמעתי "כחחחחחח". התפרים החלו להיפרם, אבל לא פחדתי. הייתי מבועת.

אלי אלי, זה לא ייגמר לעולם. אסף מעפיל לקיר הגבוה ביותר

המפקד, אפשר הארכה? בועז זוחל לקו הסיום צילום: אנצ'ו ג'וש/ ג'יני

סוף טוב הכול טוב, החולצה לא נקרעה ואחרי מאמצים רבים מצאנו את עצמנו כולנו על הבימה הגבוהה - ועכשיו רק נותר לרדת למטה. נו מה, חשבתם שיורדים משם בסולם? במקום זה, בצד השני חיכו מגלשות קצרצרות, שנגמרות בגובה של כשני מטרים מעל בריכת בוץ עסיסית. שנייה וחצי גלישה ואז ספלאש חום לכל הכיוונים. טיפ מניצן: אל תניחו את הזרועות על שפתי המגלשה. היא חמה, המהירות אדירה והתוצאה היא שפשוף-כווייה בזרועות. לא נעים, אבל אל תדאגו - הבוץ צינן את זה.

אז מה נשאר לנו? שוחות בוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה שצריך לעבור בהן, מנהרה מלאה מי בוץ שנשכבים בה על הגב ומתקדמים בעזרת הידיים שנאחזות ברשת הכיסוי, ובימה בגובה שני מטרים שממנה צריך לקפוץ מרחק של מטר ולהיתפס על מוט. עכשיו, נכון שבריאליטי המשתתפים אומרים שבמציאות הכול קשה יותר מאיך שזה נראה בטלוויזיה, ואתם מבינים אותם אבל עדיין זה נראה לכם קל? אז תדעו שהם צודקים. כל הסרטונים שראינו לפני הריצה לא עזרו לכך שברגע האמת, לפעמים זה היה מפחיד מאוד. אבל זה לא שלא היינו מנצחים את רז ועמית, "המרוץ למיליון" זה קל.

אל קו הסיום נאלצנו לזחול, בבוץ אלא מה, מתחת לחוטי תיל, כשעובד מטעם הפקת המרוץ מתיז עלינו מים מזרנוק של מכבי אש. מטר אחרי מטר התמלאנו בעוד ועוד בוץ עד שיצאנו מקו הסיום בגוון מוקה. בדרך למקלחות נפרדנו ברגשות תודה מהזוג הנהדר שליווה אותנו לכל אורך המרוץ. היו שלום, A-TECH, תיהנו עם שאר החבר'ה - סאקוני, אסיקס, נייקי וניו באלאנס שהושארו בפח הצפרדע. יש לכם עוד חודשיים, תלכו בדרכים ישרות.