"ביום נתון אנחנו יכולים לנצח כל נבחרת בעולם"
"ערן זהבי לא יכול לתת גול כל משחק, יש עוד פרמטרים". "לא אזמין את בניון רק בשביל שקט תעשייתי". רגע לפני המשחקים מול מקדוניה וליכטנשטיין, מאמן הנבחרת, אלישע לוי, מכניס אותנו אל ביתו ומצהיר: "הסיכויים לעלות למונדיאל קשים, אבל בכדורגל הכל יכול לקרות"
הרבה דברים אפשר להגיד על אלישע לוי, רק דבר אחד לא: שהאיש לא אופטימי. זו תכונה ראויה להערצה כשמדובר באחד התפקידים הכי כפויי טובה בישראל, מאמן הנבחרת הלאומית בכדורגל, זו שהידרדרה רק לפני שבועיים למקום ה־98 בדירוג העולמי. נכון, כדי לשרוד בתפקיד של אלישע חייבים טונות של אמונה. רק שלרגעים ארוכים בשיחה איתו, הקו שמפריד בין אופטימיות לפנטזיה נראה דק מאוד.
"ביום נתון, אנחנו יכולים לנצח כל נבחרת בעולם, גם בחוץ", הוא אומר בנחרצות. "זאת הגישה שלי. אני ווינר, אני תחרותי, וככה אנחנו עולים לכל משחק. אם לא נתבטל בפני שום נבחרת, אם נשחק כמו ששיחקנו נגד איטליה, כדורגל מסודר, לא מקרי, טקטי והתקפי, עם יוזמה, עם חוצפה - אז נגיע גם לטורניר גדול".
אנחנו נזכה לראות את זה?
"אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל אני בטוח שזה יקרה. ככה מתחילים. עם תהליך, עם דרך. עם אמונה. אני רואה בתפקיד שלי שליחות ורוצה להנחיל את הדרך שלי. הרי אחרת, אם אין שום תקווה, אפשר לסגור את הכדורגל".
כן, ההפסד לאיטליה איכזב אותו, אבל כמו תמיד אצל אלישע, נתן לו עוד סיבה לאופטימיות.
"הסתכלתי על התוכנות שלנו, שמספקות לנו נתונים על המשחק, ולא האמנתי. היינו לא פחות טובים מהאיטלקים בכל פרמטר. איומים על השער, אגרסיביות, מספר ההתקפות. ואני לא מדבר על אחוזי החזקת הכדור, שבהם עלינו עליהם".
רק שהם עלו עלינו בדבר הכי חשוב.
"במחצית השנייה הייתי בטוח שנעשה את זה, אחרי שהם נשארו בעשרה שחקנים. עשיתי חילופים התקפיים, הרגשתי שאוטוטו זה בא. אבל אתה יודע מה? הייתי גאה בשחקנים שלי. כולם באו ונתנו עבודה. הגישה שלהם היתה נכונה - בלי פחד, עם ביטחון, מהרגע הראשון. הכדורגל שלנו היה שונה, התקפי, עם חוצפה, נגד אחת הנבחרות הכי טובות בעולם".
אתה לא חושב שהקהל כבר שבע מכישלונות?
"התקשורת גורמת לקהל להגיע למשחקים עם נקודת מבט לא נכונה. קודם מרימים את הציפיות בלי שום פרופורציות, ואחר כך מתרסקים. זה טוב להיות תחרותיים, לרצות להגיע הכי גבוה, אבל ליצור סתם ציפיות בלי כיסוי זה לא נכון.
"אני חושב שהקהל מאוד העריך את מה שעשינו מול איטליה. אני רוצה ליצור גאווה לאומית סביב הנבחרת, שהקהל יתחבר לנבחרת, ולשמחתי זה קרה כבר במשחק הראשון.
"קיבלנו באמת בית קשה מאוד - ספרד, איטליה, אלבניה וגם מקדוניה, כשרק אחת עולה למונדיאל. הסיכויים בהחלט קשים, אבל צריך לבוא לכל משחק ולעשות הכל. בכדורגל הכל יכול לקרות".
אז בעצם, אנחנו בסוג של "קמפיין מעבר", בהמתנה לקמפיין הבא.
"לא. כל קמפיין חשוב, וברור שמבחן התוצאה חשוב. אני יודע היטב שנבחנים במבחן התוצאה, ככה נבחנתי כל חיי והצלחתי. אבל בקבוצה או בנבחרת יש גם דרך, והיא קודמת לתוצאה. אם בהתאחדות היו אומרים לי, 'אתה צריך לעלות מהבית הזה', זה היה דבר לא נכון. אם אומרים לי, 'תעשה את זה כמו שצריך' - זה הדבר הנכון".
אתה משדר לשחקנים שיש סיכוי לעלות?
"אני משדר לשחקנים שנבחרת ישראל יכולה לנצח כל נבחרת, וגם להפסיד. אבל אין פה קסמים. אני לא קוסם, ולא הייתי כזה בשום קבוצה שאימנתי בה. הכל היה עם הדרך שלי, וגם לנבחרת אני בא עם הדרך שלי. כדורגל התקפי, כדורגל יוזם, לא לנצח במקרה. אני גם רוצה ליצור כאן דור חדש בנבחרת".
ההזדמנות הבאה של אלישע (58) תהיה ביום חמישי הקרוב, כשהנבחרת שלו תעלה למשחק השני בקמפיין, מול מקדוניה. שלושה ימים אחר כך היא תתמודד מול ליכטנשטיין בירושלים. "עכשיו יגידו שאם לא ננצח, העולם יתרסק", הוא נאנח. "אני לא מסתכל על הדברים ככה. גם את המשחק מול איטליה לא לקחתי ככה".
היו כאלה שאמרו שקיבלת את הקמפיין הכי קל בעולם. ברור שאין סיכוי לעלות בגלל איטליה וספרד, אז אף אחד לא יבוא אליך בטענות.
(צוחק). "זה ממש לא עובד ככה. ראית איך אחרי המשחק עם איטליה באו פרשנים כאלה ואחרים ואמרו, 'אז מה אם היינו טובים, היינו צריכים לעשות בונקר, לשחק מכוער ולנצח את איטליה'. כאילו שיש נוסחה כזאת. סליחה, זה בולשיט. לאנשים תמיד יש מה להגיד, כל אחד והאינטרס שלו. שיחקת טוב והפסדת - זה לא מעניין. ניצחת - יגידו שלא שיחקת מספיק טוב. תאמין לי, הכל כבר ראיתי ושמעתי.
"כשאני עושה, למשל, את הזימונים לנבחרת - בעיני הפרשנים, מי שלא הוזמן תמיד יהיה הכי חסר. החוכמה של מנהיג ומאמן זה כמו מה שאמר בן־גוריון: 'אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה רצוי לו'. אני לא מתרגש מהפרשנים, אני לא רואה ושומע את כל תוכניות הספורט ברדיו ובטלוויזיה, והחיים שלי קלים. אם אני נתקל בביקורת בונה ועניינית, אני בהחלט יכול ללמוד ממנה".
במשחק מול איטליה בנית על שחקני ההגנה של באר שבע, וזה לא עבד.
"שחקני ההגנה של באר שבע עושים קמפיין נהדר באירופה, וחלק גדול מהם אכן פתחו נגד איטליה. היו לנו טעויות אנוש בהגנה, כמו בגול השלישי, כששחקן איטלקי עבר שני שחקנים שלנו. זה לא שהאיטלקים תפסו אותנו לא מוכנים בהגנה, אלא הצליחו באחד על אחד, בגלל טעויות אנוש. זה חלק מהמשחק. אחרי כל משחק אנחנו מנתחים מה היה בו, וניתן את הדעת גם על הטעויות שלנו".
למה לדעתך ערן זהבי לא מצליח בנבחרת כמו בקבוצות שהוא משחק בהן?
"הקביעה שלך לא נכונה. במשחק נגד איטליה הוא היה מאוד דומיננטי. לא הפסיק לעבוד על המגרש, היה מאוד מחויב. הוא אחד שהוכיח את עצמו ברמות הכי גבוהות של הכדורגל. כדורגל זה משחק קבוצתי, ולא משנה כמה אתה גדול כמו ערן זהבי, מסי או רונאלדו, בנבחרת אתה צריך עזרה.
"אי אפשר להשוות את המשחקים של הנבחרת לליגה הישראלית. זהבי לא יכול לתת גול כל משחק, ויש עוד פרמטרים בכדורגל. אני ראיתי שהוא עבד הכי הרבה על המגרש. לא הייתי מאוכזב ממנו".
יוסי בניון סיים את דרכו בנבחרת?
"אני מזמין לנבחרת רק את מי שבתמונה. אני לא אזמין שחקן רק כדי לרצות מישהו או להיות נחמד. אני לא אזמין את בניון או את ברדה רק בשביל שקט תעשייתי. אני לא פוליטיקאי, ואני לא בוחר לפי קבוצות. לא מכבי תל אביב, לא הפועל באר שבע. תסתכל על הזימונים שלי ותבין".
הסתכלתי. למה מאור בוזגלו, שלוהט בליגה, לא היה בסגל מול איטליה?
"כי כשעשיתי את הזימונים לקראת איטליה, בוזגלו לא היה בכושר המתאים. היה לו את כל הסיפור עם באר שבע, והוא לא היה בפוקוס בכלל. נבחרת זה תמיד מה שקורה עכשיו. בלי משוא פנים".
אומרים שאתה נותן אמון באייל גולסה, שממעט לשחק במכבי תל אביב, כמו שגוטמן העדיף בנבחרת שחקנים ששיחקו אצלו בהפועל תל אביב.
"גם בוזגלו היה שחקן שלי, יותר מגולסה, ועובדה שלא הזמנתי אותו. יש לי מעקב צמוד אחרי כל השחקנים, בניגוד למה שהתקשורת חושבת. יש לי תוכנות מיוחדות שמפלחות עבורי הכל, על כל שחקן שאני רוצה - ישראלי או שחקן של נבחרת יריבה.
היום, כל המשחקים מצולמים, ואני רק צריך להכניס שם של שחקן כדי לקבל עליו הכל: כמה דקות הוא שיחק, כמה חילוצי כדור היו לו, כמה בעיטות, כמה מסירות. אני גם מקבל מהקבוצות בארץ ומהקבוצות של הלגיונרים בחו"ל את נתוני הג'י.פי.אס של השחקנים - כמה קילומטרים כל אחד רץ במשחק, מה הדופק שלו ועוד.
"אני יושב שעות עם העוזרים שלי, עמיר תורג'מן, רפי כהן, מאמן השוערים ניר דוידוביץ ומאמן הכושר ערן שדו, ואנחנו בוחנים את כל הנתונים, וכמובן, גם את העניין המנטלי - מנהיגות, התאמה לנבחרת".
ועדיין, אלמוג כהן, שמשחק בגרמניה, התלונן שהוא לא הוזמן, ביברס נאתכו, שהיה שחקן מפתח אצל גוטמן, התאכזב שלא שיחק נגד איטליה.
"יש היום כל כך הרבה תקשורת, שהכל יוצא. זאת לא הדרך הנכונה, אבל זה לגיטימי. אני יכול להבין מאיפה זה בא, ששחקן שהיה לו מעמד בנבחרת מתאכזב שהוא לא משחק וחושב שמגיע לו לשחק. לפעמים אני גם מדבר על זה עם שחקנים, אם צריך. אני מאוד פתוח, ליברלי, אני יודע גם להיות נוקשה ותובעני כשצריך. אני עוקב אחרי כולם, והדלת שלי תמיד פתוחה בפני כולם. אבל אני זה שמחליט".
איך אתה מסביר את זה שהפועל באר שבע באה למילאנו ומנצחת שם בצורה חלקה קבוצת פאר איטלקית כמו אינטר, ואנחנו מפסידים מול נבחרת איטליה בבית ועוד מרוצים מהמשחק שלנו?
"קודם כל, זה יפה מאוד מה שבאר שבע עשתה באינטר. מאוד שמחתי על הניצחון שלהם. אבל עדיין יש הבדל בין לנצח את אינטר לבין לנצח את איטליה.
"הניצחון של באר שבע מלמד על ההתקדמות היפה של הכדורגל הישראלי. גם באר שבע וגם מכבי תל אביב הגיעו לשלב הבתים בליגה האירופית, בית"ר ירושלים הגיעה לשלב הפלייאוף. לי, כמאמן נבחרת, זה מצוין שהכדורגל כאן מתקדם".
באמת שמחת אחרי הניצחון של באר שבע במילאנו? שמחת גם כשהם לקחו אליפות בעונה החולפת?
"ברור. אתה אולי שכחת, ואני לא לוקח קרדיט על מה שהם עושים עכשיו, אבל לי היה חלק חשוב במהפכה הזאת של באר שבע. אימנתי שם שלוש שנים, והפכתי קבוצה שנלחמה כל שנה נגד הירידה לקבוצת צמרת. הגענו למקום השני, הגענו לאירופה, הבאנו זרים טובים. מקבוצה של 2,000 מנויים הפכנו לקבוצה של 12 אלף מינויים.
"עכשיו זה לא החלק שלי, הוא של ברק בכר ושל אלונה ברקת ושל העיר כולה. לי היה שם את החלק שלי, וזה אחד הפרויקטים הכי טובים שהיו לי כמאמן".
אמרת לי בראיון קודם שנפגעת מאלונה על הדרך שבה הסתיימה העבודה שלך בבאר שבע.
"נכון, אבל זה היה מזמן, זה נגמר, אני במקום אחר לגמרי. אני לוחץ לאלונה את היד כשאנחנו נפגשים, והכל בסדר. בירכתי גם את בכר בפומבי על האליפות שלקח עם באר שבע, וגם כשפגשתי אותו באחד המשחקים".
הוא מאמן טוב?
"מעולה. מאמן נשפט לאורך זמן ולפי התוצאות שלו. גם אותי תמיד שפטו כך. הוא בא לבאר שבע ולקח אליפות בעונה הראשונה שלו שם, וזה שלו. מאמן מקבל חותמת כשהוא לוקח תואר, ובכר עשה את זה".
הוא יותר טוב ממך?
"ממש לא. אולי את התקשורת מעניין לחשוב כך, אבל אני לא מסתכל על הדברים כך. לי יש אליפויות, עלייה לליגת האלופות, ועוד הישגים בקבוצות שונות, שלקחתי ממקומות מאוד ירודים לצמרת של הליגה הישראלית. אני לא יודע לכמה מאמנים יש את זה בעשור האחרון. זה לא אומר שמאמנים כמו רן בן שמעון וברק בכר ואחרים הם לא טובים. הם מצוינים".
בכר הצליח להביא אליפות, אתה לא.
"מאוד אופנתי לקחת את זה למקום הזה, אבל זה פשוט לא נכון. בכר הצליח, ואתה מדבר עם מישהו שמאוד הצליח. התפקיד שלי היה לעשות את באר שבע קבוצת צמרת עם תשתית חזקה ועוצמתית, והצלחתי בכך. הקבוצה התחזקה בעונה שעברה וגם העונה, וזה תהליך נכון ובריא שצריך לעבור על קבוצת כדורגל".
אלישע לוי צמח מלמטה. הוא בן הזקונים של מזל־טוב וסעדיה, שעלו ארצה ב־1957 ממלייה, מובלעת ספרדית בשטח מרוקו. הם נקלטו במעברת קסטל שליד ירושלים. בניגוד לארבעת אחיו, אלישע נולד בארץ, זמן קצר לאחר בואם.
כשהיה בן 4 עברו לגור בבית שאן, שם היו לאביו קרובי משפחה. האב מצא עבודה כפועל טקסטיל במפעל כיתן שבעיר, והאם היתה כל חייה עקרת בית. שניהם נפטרו לפני שנים רבות.
שמת לב שאתה המאמן הראשון של נבחרת ישראל שבא מעדות המזרח?
"לא, לא חשבתי על זה בכלל, ולא נכון לקחת את זה למקום הזה. מעולם לא סבלתי מקיפוח, מעולם לא נתנו לנו בבית תחושה שאנחנו בעמדת קורבן בגלל שאנחנו מעיירת פיתוח. גדלנו על ערכים טובים, חינוך טוב וכבוד לזולת. אני בעד לכידוּת ואחדות. לא שמאל־ימין, מזרחי־אשכנזי, יהודי־ערבי. כולם ביחד".
באחד מימי הקיץ האחרונים הוא קיבל את אות יקיר העיר בית שאן, שם התחיל את צעדיו הספורטיביים. "זה כבוד שלא כל אחד זוכה לו", הוא אומר, וקולו נסדק. "הרגשתי צביטה מאוד גדולה שההורים שלי לא זכו לראות אותי במעמד הזה. אני יודע שהם היו מאוד גאים בי. זה לא פשוט להתחיל כילד מבית שאן ולהגיע לכל ההישגים שהשגתי, עד התפקיד הכי בכיר של מאמן הנבחרת".
אלישע שיחק כילד בקבוצות הילדים והנוער של הפועל בית שאן, ובגיל 24 קרה לו סיפור סינדרלה קלאסי, כשמכבי חיפה החתימה אותו לשורותיה, בעמדת הקשר. בחלק מהזמן הוא אף היה קפטן הקבוצה. מחיפה עבר למכבי פתח תקווה, ואחרי שפרש ממנה, התחיל לאמן כדורגל בגיל 33.
הקבוצה הראשונה שלו היתה הפועל בית שאן, שאותה אימן גם במשחק השרוכים המפורסם נגד בית"ר ירושלים ("המצפון שלי שקט ונקי. עשיתי הכל כדי לנצח, ואין לי שום כתם מהמשחק הזה", אמר לי בראיון קודם).
הוא הסתובב לא מעט שנים עם טיקט של "מאמן קבוצות קטנות". הרצליה, חולון, כפר סבא, אשדוד, סכנין - איפה לא היה. עד שב־2008 הגיע למכבי חיפה, הפעם כמאמן. לא מעט פרשנים הרימו גבה מהמהלך המפתיע של יעקב שחר, אבל זה הצליח בגדול.
בארבע השנים שאימן בחיפה זכה אלישע פעמיים באליפות המדינה, איבד אליפות אחת במחזור האחרון בגלל שיטת הקיזוז, והביא את הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות.
בעונת 2011/2012 הוא נחת בהפועל באר שבע, שניהלה כמעט מדי שנה מאבק נגד הירידה. יחד עם אלונה ברקת בנה את הקבוצה מחדש והביא אותה לצמרת ליגת העל, כקבוצה היחידה שמאיימת על ההגמוניה המוחלטת של מכבי תל אביב.
אחרי שלוש עונות, ערב גמר הגביע מול מכבי תל אביב (שבו הובסה באר שבע 6:2), הודיעה ברקת לאלישע שהוא לא ימשיך בקבוצה לעונה נוספת. הוא מצא את עצמו ללא קבוצה לעונה שאחרי.
היה לך קשה לשבת עונה בבית ולא לאמן?
"לא. לא שקעתי בעבר, אני תמיד אופטימי, מכוון ליעד הבא, ולשמחתי בדרך כלל משיג את זה. יותר מהכל רציתי לאמן את נבחרת ישראל. זה חלום של כל מאמן, פיסגה אדירה. היו לי שבע־שמונה הצעות מקבוצות בליגת העל, אבל בחרתי לא לחתום בשום קבוצה, מתוך ידיעה שאני רוצה את הנבחרת".
ההחלטה של ההתאחדות על מינוי מאמן הנבחרת לקחה הרבה מאוד זמן. במשך חודשים ישב אלישע בבית במתח, כמו המועמדים האחרים - רן בן שמעון, גיא לוזון, אלי אוחנה וניר קלינגר - והמתין להחלטת הוועדה המיוחדת בראשותו של היו"ר, עופר עיני.
"אחרי שהופעתי מול הוועדה, היתה לי תחושה שאקבל את התפקיד. האמנתי שזה מגיע לי. זה היה תהליך בחירה מאוד מכובד וראוי, ומולי התמודדו המאמנים הכי טובים בארץ".
"ב־20 באפריל עופר התקשר אלי בבוקר, הייתי מחוץ לבית. הוא אמר לי: 'אני שמח לבשר לך שנבחרת להיות מאמן נבחרת ישראל'. זה היה מאוד מרגש. הודיתי לו, ומייד התקשרתי לנאווה אשתי. אמרתי לה: 'קיבלנו את הנבחרת!' הייתי מאושר. זאת היתה בשבילי הגשמת חלום. כל כך רציתי את זה, כל כך חיכיתי".
אתה נהנה?
"מאוד. יש לי שחקנים נהדרים, חבר'ה רציניים, ואני רק מחכה לפגוש אותם בכינוסים שלפני המשחקים".
איך היחסים שלך איתם? אומרים שאתה איש "נחמד", אולי נחמד מדי.
"זה סטריאוטיפ שהודבק לי על ידי התקשורת. אני חי בשלום עם אלישע המקצוען, זה שיודע לדרוש ולא מתפשר, וגם עם אלישע הג'נטלמן וההוגן. אתה אומר נחמד? עם נחמדוּת אתה לא מגיע לשום מקום. מאמן, מקצוען, נדרש לקבל החלטות ולא פשוטות. כך עשיתי תמיד, ולא עושים את זה בנחמדות".
מה אתה עושה בתקופות הארוכות שאין משחק של הנבחרת? לא משעמם לך?
"ממש לא. אני קם בשבע בבוקר, שותה אספרסו, אוכל משהו ומתחיל לעבוד. נפגש עם העוזרים שלי, מנתח משחקים, מיום שישי ועד שני אני במגרשים, רואה משחקים. לא חסרה לי עבודה, תאמין לי".
הוא נשוי לנאווה (54), מנהלת לשכה בקופת חולים מאוחדת, ואב לשניים - אוהד (32), רואה חשבון, ואדוה (27), מפיקה בערוץ הספורט.
אנחנו נפגשים ביום שישי בבוקר בדירה המטופחת שלהם במגדלי נאמן בצפון תל אביב. ליד הדלת תלויים משפטים שכאילו נלקחו מהאישיות של אלישע: "אני בוחר להיות שמח ולסלוח", "קיימו הבטחות" ו"כבדו אחד את השני". הטלוויזיה הגדולה, השקועה בקיר, פתוחה על משחק כדורגל (איך לא) של מנצ'סטר יונייטד.
נאווה מבשלת לשבת במטבח המאובזר, יורדת לעשות ספורט בחדר הכושר שבמתחם היוקרתי וחוזרת אחרי כשעה. בניגוד למנהגה, היא מסכימה להשתתף בראיון.
"אנחנו הרבה מאוד שנים ביחד", היא אומרת. "הכרנו בבית שאן, כשאני הייתי תלמידת תיכון ואלישע היה בן 20, שחקן בהפועל בית שאן. חברה הכירה בינינו.
"התאהבתי בו בגלל שהוא היה חתיך הורס, לא בגלל שהוא היה כוכב כדורגל. בכלל לא ידעתי אז מה זה כדורגל. יצאנו ביחד לסרטים, היינו מבלים עם חברים בבית שאן.
"כבר מההתחלה, הכדורגל הפך למוקד של הבית. אני והילדים למדנו לאהוב את זה, אחרת זה בלתי אפשרי. אני מכירה הרבה זוגות שהתפרקו בגלל הכדורגל.
"לא היו לנו שבתות של טיולים עם הילדים, כי אלישע תמיד היה במגרשים. אז הפכנו את המגרש לפארק שלנו והייתי לוקחת את הילדים לכל משחק של אלישע, גם כשזה היה בחיפה, בבאר שבע או באשדוד. ברור שנסעתי איתו למשחקים של מכבי חיפה בליגת האלופות".
אלישע: "הרבה פעמים אמרתי לה שהיא לא חייבת להגיע לכל משחק. אבל היא בחרה להיות איתי".
נאווה: "היו משחקים שהקהל קילל אותו, ולא היה קל לשמוע את זה ליד הילדים. לפעמים הייתי מסתובבת ומסתכלת על המקללים. הם ידעו היטב שאני אשתו של אלישע. היו גם מקרים שגרמתי להם להתנצל בפנינו ובפניו".
אלישע: "אתה יודע מה אחד הפלוסים הגדולים של נאווה? שתמיד אחרי הפסד היא מרגיעה אותי ואומרת, 'מה קרה? מה קרה? זה רק כדורגל. אפשר ללכת לישון ומחר יום חדש'".
נאווה: "אחרי הפסד האליפות עם מכבי חיפה, היינו מרוקנים לגמרי. אחרי גמר הגביע של באר שבע מול מכבי, זה היה כואב מאוד. אבל כשהגענו הביתה, אמרתי לאלישע שמחר יום חדש. וזה תמיד מוכיח את עצמו.
"בכלל, הוא טיפוס מאוד רגוע, אף פעם לא עצבני, ויודע לא להביא את הכדורגל לתוך הבית. לשמחתנו הוא חוֹוה בדרך כלל הצלחות מאוד יפות.
"וטוב לי איתו. אני מאוד אוהבת את האישיות שלו, את הצניעות, את השקט שלו ואת החיוך השובה. בכלל, את כל האופי שלו. הוא ישר, נאמן, צנוע. אי אפשר לריב איתו. לא שאני מנסה, אבל הוא לא היה נותן לזה לקרות".
אני שואל אותו אם הוא מבשל לפעמים. הוא צוחק. "לא, ממש לא, רק נאווה מבשלת. אני אוהב לאכול את האוכל שהיא עושה. אבל אני עוזר בבית. אני מוריד את הזבל, שוטף כלים ועושה את הקניות בסופר".
עוד מעט הם יהפכו לסבא וסבתא. "גם אדוה וגם אשתו של אוהד בחודש השמיני להריונן", אומר אלישע בהתרגשות. "אני מאוד מצפה להיות סבא".
הראיון פורסם בסוף השבוע במוסף "שישבת"
אקו"ם