הכהן הגדול: אלמוג כהן עושה חיל בגרמניה
כבר שבע שנים שהכדורגלן הישראלי אלמוג כהן מתחזק קריירה יציבה בגרמניה. בישראל אמנם לא ממש מכירים אותו, אבל הוא לא מתרגש. אחרי הכול, הוא בונה לעצמו עתיד באחת הליגות הבכירות בעולם
לאורך השנים יצאו מישראל עשרות כדורגלנים במטרה לשחק בקבוצה אירופית. חלקם הגדול מיהר לחזור לישראל מסיבות שונות, כמו חוסר התאקלמות מקצועית, געגועים לחברים ולקציצות של אמא או הצעה כלכלית גבוהה יותר בישראל.
חלק מזערי מאותם שחקנים, דוגמת אייל ברקוביץ', יוסי בניון, רוני רוזנטל ודודו אוואט, נשארו לשחק כדורגל במשך שנים ארוכות מעבר לים ועשו קריירות מרשימות. אלמוג כהן הוא שם נוסף ברשימה המכובדת הזו, למרות שנכון להיום הוא כנראה אחד הליגיונרים הישראלים הפחות מוכרים לציבור הרחב, על אף העובדה שהוא משחק כבר שבע שנים בגרמניה באחת הליגות הבכירות בעולם.
אלמוג כהן, שחגג בספטמבר החולף 28, נולד בבאר־שבע והחל לשחק כדורגל במכבי המקומית. העובדה שלא היה בעיר מועדון איכותי, כפי שיש היום, הובילה אותו לעבור בגיל צעיר לפנימייה של בית"ר נס טוברוק, מועדון ישראלי ידוע ומוכר לפיתוח כישרונות צעירים. כהן החל לשחק שם בקבוצת הנערים ועלה גם לקבוצת הנוער. באמצע עונת 2006/7 עבר לשחק במכבי נתניה ולקראת סיום העונה, תחת המאמן ראובן עטר, זכה להופעת בכורה בליגת העל הישראלית.
כהן, שמשחק בעמדת הקשר האחורי, הפך במהרה לשחקן מוביל במכבי נתניה והציג יכולות מנהיגות, למרות גילו הצעיר. הוא זכה עם נתניה בסגנות האליפות בעונת 2007/8 ועונה לאחר מכן שיתף פעולה עם לותר מתיאוס, שאימן את נתניה, במה שהפך עבורו בסופו של דבר למפגש שישנה את חייו לתמיד.
מתיאוס התרשם מהשחקן ובסיום העונה שבה עבדו יחדיו העביר תקליטורי DVD עם ביצועים שלו למספר קבוצות בגרמניה. בסופו של דבר הייתה זו נירנברג, קבוצה מהבונדסליגה, שהחתימה אותו באמצע פברואר 2010 על חוזה לשלוש שנים תמורת 450 אלף אירו לעונה.
"בלי לותר מתיאוס לא הייתי מגיע לגרמניה", אומר כהן השבוע בריאיון מגרמניה למוצש, "היינו בקשר בשנים הראשונות שלי פה והוא עשה לי גם סוג של הכנה לפני שהגעתי, אבל האמת שעד שאתה לא כאן, קשה באמת להבין במה מדובר".
למה אתה מתכוון?
"הפיזיות והעוצמות של האימונים הם ברמה אחרת, שקשה מאוד להסביר. כל הזמן ממשיכים לשדרג כאן את שיטות העבודה על כוח פיזי, ספרינטים ויציאה מהמקום. אני זוכר את האימונים הראשונים. לקראת הסוף כבר הייתי גמור, והייתי בטוח שתכף מסיימים ופתאום אומרים לך שמתחילים אימון כושר אינטנסיבי לעוד ארבעים דקות. הרעיון הוא שהם מנסים לחזק אותך מנטלית. הרי כולם גמורים, אבל מי שנמצא פה כבר יודע שהאימון לא באמת מסתיים, ומנטלית הוא מוכן למעמסה נוספת".
ההתחלה של כהן בגרמניה הייתה מטאורית. הוא הפך לשחקן הרכב, נירנברג הפתיעה ורצה בחלק העליון של הטבלה וכעבור שנה נפתח החוזה של הישראלי והוארך בשלוש שנים וחצי תמורת שדרוג כלכלי בסך 700 אלף אירו לשנה. דווקא שם, כשהציפיות רק הלכו וגדלו, חלה נסיגה אצל כהן. הוא נע בין ההרכב לספסל, התקשה להתמודד מול הסגל הגדול של הקבוצה, ומערכת היחסים בינו לבין המאמן מיכאל ויסינגר הפכה לטעונה. "הייתי אהוב בנירנברג אבל באותו זמן הייתי ילדותי מדי", מודה כהן, "הייתי קטנוני, ממורמר ובכל פעם שלא שיחקתי הלכתי לדבר עם המאמן. שיניתי את עצמי מאז לחלוטין, כאילו זה בנאדם אחר היום".
המצב המעורער בגרמניה הוביל את כהן, שרשם 58 משחקים במדי נירנברג וכבש שני שערים, לבקש לצאת לחצי עונת השאלה ב־2012/13, דווקא בהפועל ת"א. החזרה לארץ לא היטיבה עמו, הוא לא הציג יכולת משביעת רצון, כבש שער אחד וסיים עם הקבוצה במקום השלישי בליגה. "הקדנציה שלי בקבוצה ממש לא הוגדרה כהצלחה אישית, אבל קבוצתית עמדנו ביעדים והעפלנו לאירופה", אומר כהן, "אני שמח מאוד ממה שקרה לי בחצי השנה הזו, קיבלתי ממנה הרבה ניסיון. הבנתי את הכוח של עבודה קשה, הערכתי בפעם הראשונה את מה שהיה לי בגרמניה ובנירנברג. לא קרה לי בהפועל מה שרציתי או ציפיתי, אבל זה עזר לי להמשך הקריירה. מבחינתי אין דבר כזה להפסיד - זה או לנצח או ללמוד, ולמדתי המון".
בסיומה של העונה חזר כהן לגרמניה. הוא עדיין היה תחת חוזה בנירנברג, אבל שם כבר העדיפו להיפרד מהקשר הצעיר. בסוף יולי 2013 חתם אלמוג בקבוצתו השנייה במדינה, אינגלושטאט, אז קבוצה מתחתית הליגה השנייה בגרמניה. "אינגלושטאט היא קבוצה חדשה, שנוסדה לפני 12 שנה ועלתה עם השנים מהליגה השישית בגרמניה עד לבונדסליגה", מסביר כהן, "מדובר בקבוצה קטנה מבוואריה, שאאודי היא הספונסר הראשי שלה והיא מתפתחת לאיטה משנה לשנה".
כהן השתלב היטב בקבוצה הגרמנית ובעונה הראשונה שיחק במדיה 22 פעמים, כבש שער אחד ובחלק מהמשחקים שימש בתור קפטן הקבוצה. את העונה לאחר מכן בילה בעיקר בטיפולים, מאחר ששבר את רגלו, אבל חזר למשחקים האחרונים של העונה והיה חלק ממשחק העלייה ההיסטורי של הקבוצה לליגה הבכירה בגרמניה. בעונה החולפת, למרות תחזיות קודרות של רוב המבקרים, הציגה הקבוצה עונה טובה למדי. "בעונה שעברה חשבו שנרד, אבל אנחנו האמנו שנסיים במרכז הטבלה וזה מה שהיה", אומר כהן, "העונה נקווה להתקדם ולהפתיע. אנחנו קבוצה חזקה, שעובדת יחד בהגנה ובהתקפה ונראית טוב".
עד כמה פופולרית הקבוצה שלך?
"עד לפני כמה שנים הייתה אינגלושטאט עיר אדישה לכדורגל ולמשחקים באו כמה אלפים בודדים, כמות שנחשבת קטנה מאוד בגרמניה. אבל אנחנו קבוצה בעלייה, התושבים כאן נכנסו לעניינים והיום באים בין 15 ל־18 אלף צופים למשחק, האצטדיון סולד־אאוט יומיים לפני כל משחק ויש אקסטזה. אם נישאר בליגה יגדילו לנו את האצטדיון בעוד עשרת אלפים מקומות".
בגרמניה ניגשים לכדורגלנים ברחוב?
"אני מוּכר כאן וכשאני הולך ברחוב אנשים מזהים ומסתכלים, אבל זו מנטליות אחרת, שונה מישראל, ורק ילדים ייגשו אליך מיד ויבקשו צילומים או חתימה. מישהו מבוגר יעקוב אחריך, ורק אם יבין שאתה לא עסוק ושהוא לא מפריע, הוא יעז להתקרב אליך".
מה לטעמך תמצית ההבדל בין הכדורגל הגרמני לישראלי?
"אני חושב שבעיקר כושר גופני ויכולות אתלטיות, ואלו דברים שבהחלט אפשר לשנות בעבודה קשה. כל הכדורגל העולמי הולך היום לכיוונים האלה, בגלל זה אתה רואה נבחרת כמו בלארוס מסיימת בתיקו מול צרפת במוקדמות המונדיאל, או את ההופעות היפות של אלבניה וצפון אירלנד ביורו בקיץ. יש להם אולי פחות כישרון, אבל הם חזקים, עובדים קשה, יודעים לעמוד על המגרש ומצליחים לצמצם פערים. בכל מה שנוגע לעצירת כדור, מחשבה, לא לעשות את הדבר הבנאלי והצפוי, השחקן הישראלי בעיניי טוב מהאירופאי".
אומרים שאתה מוביל חברתי בקבוצה, במה זה מתבטא?
"קודם כול הקבוצה היא הדבר החשוב ביותר בשבילי, אני מאמין שאהיה בהרכב ואשחק, אבל זה לא מה שיושב לי בראש בעדיפות ראשונה. אני דואג לעשות שמח בחדר ההלבשה, אוהבים אותי פה וההוכחה היא שהאריכו לי את החוזה לעוד שנתיים, כשאני אחד המרוויחים המובילים במועדון. כשאני עולה למגרש, אני אוכל את הדשא, לא משנה מתי זה. אם זה עשרים דקות, אז מרגישים אותן ואם אני עולה בהרכב, אני דוחף קדימה מהרגע הראשון".
סיפרת שבנירנברג כעסת בכל פעם שלא שיחקת, מאיפה הגיע השינוי?
"אמרתי לך שהשתניתי כאן מאוד בשנים האחרונות, הבנתי בגרמניה שאי אפשר להיות כל הזמן שחקן הרכב קבוע, או להיות מאוכזב אם קיבלת מספר דקות זה או אחר. לא משנה מה קורה, בכל אימון צריך לעבוד קשה, לתת אלף אחוז, ואין זמן למחשבות מיותרות. פעם הייתי מביא את האכזבה לאימון, וזה דבר שאסור לעשות. היום, לא משנה אם שיחקתי והייתי טוב או לא נגעתי בדשא, זה לא משנה, זו היסטוריה. בכל יום צריך לדחוף קדימה, להשתפר פיזית, גופנית וטכנית ולא להיות אף פעם שׂבע".
יש משהו אנושי להרגיש רע כשלא משחקים.
"זה אנושי להתבאס שלא משחקים, אבל הבגרות עזרה לי להשתנות. כיף לי להתאמן חזק, אני משקיע היום פי כמה וכמה ממה שהשקעתי בעבר ואני מרגיש נהדר להיות במצב מנטלי וגופני כזה. במועדון נותנים אותי בתור דוגמה לצעירים בגלל הדרך שבה אני עובד ומשקיע והגישה שלי לדברים".
איך התחילה העונה עבורך?
"היה לנו מחנה אימון טוב, אני מרגיש חלק חשוב בקבוצה ושיחקתי עד עכשיו בכל המשחקים. בנוסף, הכנסתי את הפנדל הראשון במשחק גביע שניצחנו והכיוון מאוד חיובי".
מה מצבך הגופני כיום?
"סבלתי בשנים האחרונות מכמה פציעות. שברתי את הרגל והצלחתי להתאושש, עברתי עוד פציעה אבל גם היא מאחוריי. ההיעדרות הארוכה גרמה לי להבין כמה חשוב לנצל כל רגע אפשרי בקריירה, ובקדנציה השנייה שלי פה, למדתי להעריך כל מצב ולהיות אסיר תודה. אני גם לא שוכח לרגע ש־95 אחוזים מהשחקנים בישראל היו מתחלפים איתי".
איך החיים בגרמניה?
"אני כבר גרמני לכל דבר ומדבר שוטף את השפה, מה שמאוד עוזר וחשוב. אני כבר מכיר היטב את המנטליות. אני חי כאן עם אשתי גל ושני הילדים (לין בת שנתיים חצי, מיאל בן תשעה חודשים, ד"מ) בעיירה סמוכה לאינגלושטאט בשם גרוסמרינג, מקום שקט, רגוע ונוח. כל החיים שלנו כאן זה סביב הכדורגל שלי - תזונה נכונה, תוספים, שינה. זכיתי באישה מדהימה, שעוזרת לי באופן שוטף עם הדברים האלה".
יש עוד נציג ישראלי בגרמניה, טאלב טוואטחה, שחתם בפרנקפורט, אתם בקשר?
"בטח. אנחנו מדברים כל יום וניסיתי להכין אותו לפני שהגיע לכאן, אבל בדיוק כמו שלי היה עם מתיאוס, רק המציאות לימדה אותו כמה קשה פה. אני חושב שהוא מתמודד יפה וזוכה למחמאות".
אתה חוזר על זה וחייב להסביר, עד כמה האימונים אצלכם אחרים.
"האימונים פה לוקחים אותך לקצה גבול היכולת ואין דבר שמכין לכך. יש כאן במשחקים הפנימיים כניסות בשחקנים, שבארץ אתה מקבל על זה כרטיס אדום וכאן באימון אף אחד לא מוציא מילה על זה. וזה אינטנסיבי, יום אחרי יום, ואתה חייב לנשום כדורגל, לאכול טוב, לישון ולנוח, אחרת לא תחזיק מעמד. קח לדוגמה את מחנה האימונים שהיה לנו בתחילת העונה. אתה מתחיל את הבוקר בריצה בקצב טוב במשך ארבעים דקות. אחר כך אוכל ארוחת בוקר ויורד לאימון דשא של שעתיים לפחות. בארבע אחר הצהריים חוזרים לאימון כושר בקצב גבוה, שבו רצים שמונה־תשעה ק"מ בקצב של 4:10 דקות לקילומטר. ככה במשך עשרה ימים".
נשמע די סיוט.
"אני מתאמן הכי קשה שאני זוכר את עצמי, לפעמים שבע או שמונה שעות ביום, כולל עבודה בחדר כושר והרמת משקלים כבדים. יש לנו מאמן כושר שאוהב לקחת את הדברים צעד קדימה עם מי שאוהב לעבוד קשה".
בשבוע שעבר פתחה ישראל את מוקדמות מונדיאל 2016, עם הפסד ביתי 3:1 לנבחרת איטליה, כשעל הקווים המאמן הלאומי החדש, אלישע לוי. כהן, שעלה להופעת בכורה בנבחרת בספטמבר 2010, מול מלטה, וצבר מאז 14 הופעות בינלאומיות, ראה את המשחק בבית. "עשינו משחק די טוב, לא התבטלנו אבל במאבקים הפיזיים אחד על אחד, הם עלו עלינו שוב ושוב", אומר כהן. "לא ראיתי איזה כישרון יוצא דופן אצל האיטלקים, וחוץ מווראטי אף אחד לא בלט אצלם".
הנבחרת קיבלה הרבה מחמאות אחרי המשחק.
"לא ציפו מאיתנו להרבה ואני חושב שאפשר היה להוציא יותר. כמו שאמרתי לך, את ההבדלים הפיזיים ניתן לבטל או להקטין בעבודה קשה".
איך הרגשת כשלא זימנו אותך?
"פעם כשזה היה קורה, זה היה ממש מטריד אותי אבל הבנתי שזה לא תורם לכלום להיות ירוד או ממורמר, ואני שמח שהמילים האלה כבר לא נמצאות אצלי בלקסיקון. עכשיו אני כבר לא לוקח את זה קשה מדי וזה לא מטריד אותי, מבחינתי לשחק בקבוצה בקביעות חשוב יותר. אני מאמין שזו שאלה של זמן עד שאוזמן ויש לי ביטחון בעצמי, בזכות העבודה הקשה שאני עושה".
גורמים בהתאחדות ובנבחרת העבירו ביקורת, איך שחקן כמוך מליגה בכירה לא מוזמן.
"גרמניה היא באמת אחת הליגות הטובות באירופה אבל גם יש מאמן, עם שחקנים שהוא מכיר ואוהב והחליט ללכת איתם. ברגע שהוא יכיר אותי, אני מאמין שאשאר בסגל. כשאלון חזן הזמין אותי במרץ למשחק מול קרואטיה, באתי באהבה ונראיתי טוב. אם נותנים לי אני בא, וכשיקראו לי אגיע בשמחה".
כהן הוא אדם מאמין, שהולך ומתקרב יותר ויותר אל הדת בשנים האחרונות. "אני מגיע מבית מסורתי, אבל חווה התחזקות גדולה בשנים האחרונות. מבחינתי, בלי חיי הרוח כל מה שקורה לא שווה", הוא מסביר.
"אני מאמין שהכול מגיע מבורא עולם ואם הוא שם אותי על המגרש, אז זה אומר שאהיה טוב. אני עושה את ההשתדלות הכי גדולה שאני יכול - מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל כשר, שומר שבת ורואה שיעורים של הרב זמיר כהן ביוטיוב. בכל יום שישי אשתי מבשלת לי אוכל שיהיה לי למלון ובמזוודה יש לי כוס יין ואני מקדש את השבת. אני לא משתמש במעלית, לא מדליק חשמל ומכבה את הטלפון. הדבר היחיד שאני עושה זה לנסוע עם הקבוצה באוטובוס למשחק, כי זו העבודה שלי".
גם אשתך חלק מזה?
"אני לא אומר לאשתי איך לחיות, אבל גם היא בעצמה כבר רואה שיעורי תורה".
אביך אשר היה מאוד דומיננטי בקריירה שלך לאורך השנים. זה עדיין ככה?
"אנחנו עדיין מדברים כמעט כל יום, אבל התהליך המנטלי שעברתי הקל עבורו את העבודה והיום, כמוני, הוא בעיקר נהנה מפירות העבודה הקשה. כשהייתי קטן, כל המשפחה הייתה יותר דואגת ומעורבת וגם עכשיו כמובן הוא תומך, שומר ובא לראות. נושא הנבחרת מאכזב אותו, אבל כאן היוצרות התהפכו ועכשיו אני זה שמרגיע ואומר שמה שצריך לקרות יקרה ושהכל בסדר".
אתה רואה מצב שתחזור לישראל?
"בקיץ האחרון הגיעה אליי הצעה ממכבי חיפה, אבל צריך לקרות הרבה כרגע כדי שאחזור. אני נמצא במקום שקשה להסביר. מול המבורג, שיחקתי מול 50 אלף צופים ופשוט נהניתי. העבודה הקשה מאפשרת לי, בניגוד לעבר, לעלות על המגרש בביטחון ובלי לחץ, ופשוט להיות בתוך החוויה. מצד שני, פעם אמרתי שלא אחזור ואחרי חודשיים חתמתי בהפועל ת"א, אז בכדורגל באמת שאי אפשר לדעת מה ילד יום".
אתה רואה את העתיד המקצועי שלך כרגע באינגלשטאט?
"חתמתי כאן על חוזה חדש ואני מאוד רוצה לסיים אותו. בעונה שעברה קיבלתי הצעות מהליגה הראשונה והשנייה בגרמניה אבל טוב לי פה, אני אהוב ומוערך והחלטתי להישאר".
נתקלת פעם בתופעות אנטישמיות כאן?
"האמת שלא נתקלתי בתופעות כאלה, אלה להפך - באהבה ובפרגון ובאוהדים חמים ודואגים. בהתחלה זה הפתיע אותי, אבל היום אני כבר רגיל ומכיר".
מה דעתך על ההישג של הפועל באר־שבע?
"מחמם את הלב לראות מה קורה שם. כשהייתי ילד, הייתי אוהד שרוף שלהם ובא לכל משחק, גם בתקופות הרבה פחות טובות. כל המשפחה והחברים מבאר־שבע וכיף לראות אותם שמחים. מגיע לאלונה ברקת כל הכבוד".
מה החלומות שלך?
"להמשיך בגרמניה ולהעפיל עם הנבחרת לטורניר גדול, יגשים עבורי חלק גדול מהחלומות הספורטיביים. בשנה שעברה שיחקתי עשרים משחקים בקבוצה, אז השנה אני מאחל לעצמי להישאר בריא ולשחק לפחות שלושים".
יש משהו שלא יודעים עליך?
"אני אוהב להתאגרף, ופעם בשבוע אני מתאמן עם מאמן אישי. אני נהנה מזה מאוד, מהאדרנלין שיש בזה. פעם בחודש אני עושה גם קרב קטן, אבל אני מאוד נזהר, לא רוצה להיפצע ולפגוע בעצמי, אבל זה כיף".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע וחצי כי אין מושלם וצריך להמשיך ולעבוד קשה בשבילו, גם בכדורגל וגם עם המשפחה והילדים. צריך להמשיך ללמוד לאהוב יותר, להיות טוב יותר, זה הכול גלגל ולא נפסק אף פעם".
אקו"ם