הולכת על מדליה: חגית בריל מסתערת על ריו
יותר מעשור אחרי שהרימה משקולות באולימפיאדת הנכים בסידני, חגית בריל נוסעת לריו כדי להביא לנו מדליה - הפעם בטניס שולחן. אף שהיא משותקת ביד ובשתי רגליים, היא מגישה, מכה ומשיגה נקודות, והכול בזכות לב ענק, הורים עקשנים וכלבה אחת שמחזירה את הכדורים שנפלו על הרצפה
יום שישי בצהריים. בשעה שרוב עם ישראל במרפסת, קורא עיתון, או במטבח, מתכונן לשבת, בבית הלוחם בירושלים משחקים טניס שולחן. מהצד האחד של השולחן חגית בריל, נכת צה"ל בכיסא גלגלים, ומן הצד האחר דודיק אלטרץ, מאמן נבחרת ישראל לנכים. מתחת לשולחן מתנמנמת בסבלנות פאני, כלבת העזר של חגית. אלטרץ, על שתי רגליים, מאתגר בכדור אחר כדור את בריל, בכיסא גלגלים. היא לא מוותרת, משיבה לו מלחמה. כשיסתיים המשחק פאני תקום מרבצה ותאסוף את הכדורים, ועוד משחק יתחיל מחדש. כך הם מתאמנים בחודשים האחרונים במשך שעות, יום אחרי יום, כל הדרך למשחקים הפאראלימפיים בריו.
חייה של בריל השתנו ב־1993, כשהייתה בת 18 והפכה אותה לנכה ומוגבלת. עם השנים הלך מצבה והידרדר. כיום היא מוגדרת נכה ב־100 אחוזים פלוס: היא משותקת בשלושה מגפיה, ובידה הפעילה היחידה היא מנצחת על מחבט הטניס. זו הפעם השנייה שבריל תייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים, האחות הקטנה והפחות מיוחצנת של אולימפיאדת הקיץ. בשנת 2000 התחרתה בריל בהרמת משקולות במשחקים הפאראלימפיים בסידני וסיימה במקום החמישי והמכובד. הפעם, לאחר שגם ידה השמאלית שותקה, היא תתחרה בטניס שולחן - ותנסה לחזור הביתה עם מדליה. "אחרי הפציעה", היא אומרת, "הבנתי שאני יכולה לעשות הכול, רק אחרת".
העיסוק שלה בטניס שולחן התחיל כבדיחה. בכל פעם שסיימה אימון שחייה בבריכה בבית הלוחם ביקש ממנה יוסי קנטור, שחקן טניס שולחן נכה צה"ל, להיכנס לאולם שבו משחקים טניס שולחן. "אמרתי לו: יוסי, עזוב אותי משטויות, איך אני יכולה לשחק טניס שולחן? זה נראה מצחיק. משחק שזזים בו הרבה, משחק מהיר - איך נכה תשחק בו?"
אבל קנטור לא הפסיק לנדנד, עד שבאחת הפעמים פנה לעודד, אביה של חגית, וביקש ממנו לשכנע אותה להיכנס לאולם. "אבא שלי אמר: חגית, אנחנו לא נצא מזה, תיכנסי לאולם לכמה דקות ונוכל ללכת הביתה. אמרתי לו, טוב, אבל רק 2־3 דקות".
שתי הדקות הפכו לשעתיים, ועם הזמן כבשו את מרכז חייה של בריל. "גיליתי שזה פשוט הרבה יותר משחשבתי, בכלל לא מפחיד, והתאהבתי במשחק". מהר מאוד הבינה שכדי להתמקצע היא זקוקה לציוד אישי משלה ולאימונים מסודרים, והיא התחילה להתאמן כמה פעמים בשבוע. אז הגיעו התחרויות, והיא צברה עוד ועוד הישגים ומדליות.
בשנה האחרונה, כדי להגיע לקריטריון הדרוש להשתתפות במשחקים בריו, היא התחרתה בכל רחבי העולם – בסלובניה, בצ'כיה, בדנמרק, בהונגריה, בצרפת, בקוסטה ריקה – ויצאה למחנות אימונים בסלובניה ובגרמניה. את כל זה מימנה בכוחות עצמה ובעזרת אמה. בחודש מרץ, בעת פרסום רשימות המתחרים באולימפיאדה, היא שהתה במחנה אימונים בגרמניה. באמצע האימון נכנס לאולם בחיוך גדול טימו בול – שחקן טניס שולחן מקצועי בנבחרת גרמניה (הוא וחבריו לנבחרת זכו בחודש שעבר במדליית ארד בתחרות הקבוצתית במשחקים האולימפיים). "שאלתי אותו, יש לך משהו טוב לספר לי?", אומרת בריל. "הוא ענה: כן, מזל טוב. עניתי לו, טימו, אין לי יום הולדת. והוא אמר: חגית, פרסמו את הרשימה, את בפנים. הייתי בהיי מטורף, לא האמנתי, עופפתי מהתרגשות".
כשנכנסה לחדר האוכל אחרי ההודעה וסיפרה שזכתה בכרטיס הכניסה לריו, כולם חיבקו ונישקו אותה. השף הכין בשבילה במיוחד את ארוחת הערב האהובה עליה: אספרגוס ברוטב הולנדייז ותפוחי אדמה. חגית בריל, השחיינית המצטיינת שנפצעה אנושות בהיותה חיילת ואיבדה רבים מתפקודי גופה, הצליחה לשמור על חיוניות במשך למעלה מעשרים שנה, ובגיל 41 לייצג את ישראל – שוב, אחרי 16 שנה - באולימפיאדת הנכים.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
10 דקות לתוך המשחק, ובאופן מפתיע העיניים שלי מחזיקות מעמד במעקב אחרי הכדור הלבן הקטן, ולא נודדות לסלולרי. יש משהו מרתק במכות הללו, הלוך ושוב. בניגוד להרבה ענפי ספורט אחרים, כאן לא דרוש דווקא כושר גופני כדי להצליח, אלא בעיקר טקטיקה, ומובילי העולם בתחום – מי שבריל תצטרך להתאמץ מאוד כדי לנצח - הם השחקנים האסיאתים.
למה דווקא טניס שולחן, אני שואלת את בריל כשהיא מתאוששת מהאימון. "זה השחמט של הספורט", היא עונה. "טניס שולחן דורש הרבה טקטיקה ומחשבה, ופחות כוח פיזי. אם זה היה תלוי בכוח לא היה לי סיכוי. קושרים אותי עם חגורה לכיסא כדי שלא אפול, קושרים לי את המחבט ליד. לכן אני צריכה לתכנן מראש מה הצעד הבא שלי. כל המטרה היא להיות הראשונה שתעשה את הנקודה. אני לא מגיעה להרבה התמסרויות. יש מי שיאמרו שזה משחק מלוכלך, אבל אני חושבת שזה פשוט משחק שדורש טקטיקה, שדורש לעשות הכול כדי להיות זו שמנצחת, שמגיעה ל־11 נקודות".
לכל האימונים והתחרויות בארץ ובעולם מלווה אותה אמה דניאלה. בשנות השבעים לחייה היא עדיין המטפלת הצמודה של בתה, לאחר שעובדים זרים הזניחו אותה ולא נתנו לה את הסיוע שהיא נדרשת לו. שני ההורים - גם דניאלה וגם עודד – לא ויתרו לה כמעט לרגע אחרי הפציעה, וזהו אולי הבסיס להצלחתה. "עשיתי הכול כדי שהיא לא תיכנע", מספרת דניאלה. "כל דבר שחשבתי שאפשר לעשות איתה - עשיתי. לכולם היה קשה לקבל שלמרות כל התרופות שהיא מקבלת היא בכלל עושה משהו, שלא לדבר על ספורט. לאנשים נוח לחשוב שאנשים במצבה צריכים לשכב במיטה ולבהות, או לחלופין לצרוח מכאב. הרבה מהחברות שלי לא הבינו למה אני נאבקת ולא מוותרת לה. הרבה מהפיזיותרפיסטים פשוט ויתרו. גם בארץ וגם בחו"ל תמיד אמרו לי: תכניסי אותה לאיזה מקום ותחיי את החיים שלך. למה את סוחבת אותה עלייך? ואני עונה לכולם: אני ילדתי אותה, אני אחראית עליה, וכל עוד אפשר לעשות משהו אני לא אוותר".
גם להרמת המשקולות – הסיבוב הקודם שלה במשחקים הפאראלימפיים - הגיעה בריל במקרה. "עברתי טיפולים בבית הלוחם, בקומת המרתף, ובכל פעם שחיכיתי בחוץ לטיפול היה עובר לידי אבי ברונר (אז מאמן נבחרת הרמת המשקולות של ישראל – ר"ר) ומביט על הזרוע שלי, בוחן את השרירים. בכל פעם הוא היה אומר: עוד לא. עד שיום אחד הוא אמר: זהו, הגיע הזמן, בואי לאולם. אמרתי לו, מה אתה רוצה ממני? והוא ענה: אני הולך לעשות אותך אלופת העולם".
בריל הגיבה בצחוק. "מה לי ולהרמת משקולות? אמרתי לו, אתה צוחק עליי? אני לא רוצה שתעשה ממני גורילה", היא מספרת. ברונר, לדבריה, הסביר לה שלא יהפוך אותה לגורילה אלא יסייע לה לחטב את הגוף ואת הזרועות, מה שיקל עליה גם בפעולות יומיומיות. "זה ישדרג את חייך", הוא אמר לה, והיא הלכה על זה. במקביל לאימוני הרמת המשקולות בריל התאמנה גם במטווח, וגם שם עמדה בקריטריון הפאראלימפי. כשנאלצה לבחור במה לייצג את ישראל, בחרה בהרמת המשקולות.
בריל הפכה לאלופת ישראל בהרמת משקולות בין הספורטאים הנכים, והייתה ליהודייה והישראלית הראשונה שהשתתפה אי פעם במשחקים הפאראלימפיים בתחום. היא סיימה במקום החמישי והמכובד במשחקים בסידני, אבל שנה לאחר האולימפיאדה, בשנת 2001, היא עברה פרוצדורה רפואית ששיתקה את יד שמאל שלה. בכך היא הפכה למשותקת בשלוש גפיים, ונאלצה לפרוש מהתחום.
היא גדלה ברמת גן, ילדת סנדוויץ' בין שני בנים, ולמדה בבית הספר הבילויים ובתיכון בליך. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא עוסקת בספורט. בכלל, הספורט עובר במשפחה: סבתה מצד אמה הייתה שחקנית הוקי בגרמניה, אביה היה מרתוניסט, אחיה הגדול היה לוחם קראטה, והאח הקטן - שחיין. כך גם חגית: בגיל ארבע נכנסה לבריכה ללמוד שחייה, ומאז לא הפסיקה להתאמן. "בית הספר היה אצלי הפסקה בין אימון לאימון", היא צוחקת. "הייתי מתאמנת בבוקר לפני בית הספר ואחרי בית הספר".
כבר אז היא חלמה על האולימפיאדה, אבל בגיל 18 התגייסה לחיל המודיעין כדי לתרום למדינה ככל יכולתה, ותוכניותיה נקטעו באכזריות כשהפכה למשותקת. ועדיין, היא לא הסכימה להשתחרר מצה"ל. "הרגשתי שאתחיל את החיים שלי מתחת לכולם, ולא מצאתי לנכון להתחיל את חיי בצורה כזאת. אם יש לי אפשרות להמשיך לתרום, אני לא אפרוש באמצע. זאת חובתו של כל אזרח במדינה: לתת זמן מסוים מהחיים שלו לטובת המדינה. זו הגישה שלי עד היום, ולפיה אני חיה".
בריל כאמור לא יכולה לשתף פרטים על נסיבות הפציעה, אבל היא כן מספרת שהייתה היחידה שנפגעה בתוך קבוצת החיילים שהשתתפו במשימה. את העובדה הזאת היא הצליחה לנתב לחשיבה חיובית: "החלטתי שאם זה קרה לי, סימן שמישהו מהקבוצה שהייתה איתי היה צריך לקבל את הפציעה הזו, ואני קיבלתי אותה כי החליטו מלמעלה שאני אדע להסתדר עם זה הכי טוב. אני מאמינה בזה. מבחינתי זו הסיבה שדווקא אני נפצעתי".
בתחילת הדרך היא השתמשה במקל הליכה, אחר כך בקביים. כדי להתנייד נעזרה בהוריה. מאז ועד היום היא נוטלת כמויות גדולות מאוד של משככי כאבים ממשפחת המורפיום, כדי שתוכל לתפקד. "עם השנים למדתי פשוט לחיות לצד הכאב".
לאחר השחרור מצה"ל הידרדר מצבה של בריל, והיא הייתה מרותקת למיטה במשך שנה שלמה. באותה תקופה נקבעו לה אחוזי נכות נמוכים, כך שלא ניתנה לה העזרה החשובה כל כך לתהליך השיקום. "קיבלתי אחוזי נכות שלא תאמו את מה שהיה בפועל", היא מסבירה. "באותה שנה פשוט שכבתי במיטה, וההורים שלי - כל אחד בתורו - היו צריכים להישאר בבית, ולסייע לי אפילו ללכת לשירותים. גם לאחי הצעיר היה הסדר שאפשר לו לצאת מבית הספר ולעזור לי. זה היה קשה לשנינו, אבל גדלנו על הערך של אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
"בשנה הזאת כעסתי. כעסתי על אלוהים, כעסתי על הרופאים ועל ההורים שלי, כעסתי על כך שאני צריכה להיות מרותקת לכיסא הזה. שאלתי את עצמי למה זה קרה לי ופשוט כעסתי על כולם".
המשחקים הפאראלימפיים מתקיימים תמיד בסיומה של אולימפיאדת הקיץ, והפעם הם ייפתחו בריו ביום רביעי. מירי רגב לא תישאר לעודד מהיציע וגם הסיקור התקשורתי מועט - אף שעד היום השיגה ישראל 380 מדליות במשחקים: 124 מדליות זהב, 124 מדליות כסף ו־132 מדליות ארד. למעשה, אנחנו חצי מעצמה פאראלימפית: ישראל נמצאת במקום ה־14 בין המדינות החברות. ועדיין, בישראל כמעט לא עוקבים אחרי הספורטאים שלנו. "שמעתי היום ברדיו שהמשחקים האולימפיים יינעלו ביום ראשון וכולם יחזרו לשגרה", אומרת בריל בריאיון ביום שישי. "זה כאב לי נורא. האולימפיאדה לא נגמרת, ויש ספורטאים נכים שייצגו את המדינה ויביאו מדליות, אבל אנחנו פשוט שקופים, אנשים שקופים".
כספורטאית נכה בריל לא זוכה לתמיכה כמעט, מלבד בחודשים האחרונים לאחר עמידתה בקריטריון הפאראלימפי. "בשונה מהספורטאים 'הרגילים', קשה לנו להשיג תמיכה. נכות לא מצטלמת טוב", היא מסבירה.
מדי פעם היא נתקלת באנשים טובים באמצע הדרך, אבל באופן כללי היחס לנכים בארץ מחפיר לעומת היחס אליהם בחו"ל. בישראל אנשים לא מפסיקים לצפור כשבריל מהנדסת את דרכה בכניסה לחניה; בחו"ל היא ואמה נתקלות באנשים שרצים לפניהן ופותחים להן את הדלת, ובזרים שעושים הכול כדי לעזור.
השיא היה בסלובניה, כשיצאה למחנה אימונים במדינה. העלייה לרכבת לא הייתה נגישה לכיסא גלגלים, וארבע עובדות רכבת העלו אותה לרכבת וטרחו להודיע לעובדים בתחנת הירידה שיחכו לה שם ויסייעו לה לרדת לרציף. כעבור שנה, כשהשתיים חזרו שוב לתחנת הרכבת בסלובניה, בישר להם האחראי בתחנה: "בנינו מעלון במיוחד בשבילך".
"חשבתי שזו בדיחה", אומרת בריל, "אבל אז שמעתי אותו מבקש בטלפון: תוציאו את מעלון בריל. והם באמת הוציאו. הם אפילו לא ידעו שאני אחזור לשם, ובכל זאת טרחו והשקיעו במעלון".
דניאלה: "לצערי אנשים מסתכלים על מי שבכיסא גלגלים ורואים בו אדם סוג ב' ומטה. לא רואים את הנכה, לא מקבלים אותו, או שמקבלים אותו כבעל יכולת פחותה. לפעמים היכולת שלהם גדולה הרבה יותר מזו של ההולכים על שתיים. אצלם לפחות רואים את המגבלה, אצל ההולכים על שתיים יש מגבלות שלא תמיד גלויות. העובדה שחגית יושבת בכיסא גלגלים לא הופכת אותה לאדם שלא מבין. מקומם לשבת אצל רופא שמדבר אליי כאילו חגית לא בחדר, או לא מבינה".
דניאלה מוסיפה שלמרות הקשיים הפיזיים והכלכליים, חגית היא זאת שמחזיקה אותה אופטימית וחזקה. "היא לא נכנעת. גם עכשיו, כשנחלשתי, היא אמרה לי: אסור לך. אנחנו בסדר, יהיה בסדר. היא דבקה במטרה, ולמרות המצב הקשה שלה היא אוהבת את החיים ולא מוכנה לוותר על שום דבר, היא סמל ודוגמה לאופטימיות ולנתינה לאחר, למרות הפגיעה הקשה שלה היא טובה לזולת ולחברה, ותורמת לכל מי שלידה".
דניאלה מוסיפה שלמרות הקשיים הפיזיים והכלכליים, חגית היא זאת שמחזיקה אותה אופטימית וחזקה. "היא לא נכנעת. גם עכשיו, כשנחלשתי, היא אמרה לי: אסור לך. אנחנו בסדר, יהיה בסדר. היא דבקה במטרה, ולמרות המצב הקשה שלה היא אוהבת את החיים ולא מוכנה לוותר על שום דבר, היא סמל ודוגמה לאופטימיות ולנתינה לאחר, למרות הפגיעה הקשה שלה היא טובה לזולת ולחברה, ותורמת לכל מי שלידה".
התרומות וההתנדבות הן חלק משמעותי בחייה של בריל. בין השאר היא תרמה את שיערה לחולי סרטן, התנדבה בבית יד לבנים וסרגה כובעים לחולי סרטן. אבל את עיקר זמנה ומרצה היא משקיעה בשנים האחרונות בהתנדבות במשמר הגבול, ובמדים ובכיסא גלגלים היא מוכיחה שהשמיים הם הגבול. "אין לי מקום אחר", היא אומרת. "זה הבית שלי ואני אחראית על המשבצת הקטנה שלי. אם כל אחד ישמור על שלו וינסה לעשות טוב במשבצת שלו, יהיה לנו הרבה יותר טוב".
הרומן שלה עם מג"ב החל דווקא בתור נעזרת. זה היה בחורף קשה וקר לפני כמה שנים, כשנותק זרם החשמל בביתה. בריל חייגה 100 ופגשה את "המלאכים בירוק", לדבריה, שוטרי מג"ב, והם תיקנו למענה את בעיית החשמל. השוטרים גם ראו שגדר ביתה פרוצה, ואחרי כמה ימים הגיעו מיוזמתם לתקן אותה. "הם קראו לי מבחוץ ושאלו אותי אם הם סידרו את הגדר כמו שצריך. הייתי המומה ושאלתי אם יש אפשרות שגם אני אתנדב במג"ב, כי גם אני רוצה לתת. נעניתי בתשובה חיובית".
בריל גויסה, עברה הכשרה מלאה והתחילה להתנדב כשווה בין שווים. היא יושבת במרכז הפיקוד, ובכך משחררת לוחם מג"ב לצאת לשטח. בנוסף היא מדריכה בבית הספר למערך היישובים והמתנדבים, ואחראית על נגישות השירות – דהיינו, מייעצת למתן שירות מיטבי לבעלי מוגבלויות. "מג"ב הוא משפחה", היא אומרת. "אני מרגישה שוטרת מן המניין, והשירות נותן לי את ההרגשה שאין דבר בלתי אפשרי בשבילי, ושאני תמיד ובכל מקום יכולה לתפקד כמו כל האחרים".
בפעם האחרונה שאביה יצא מהבית לפני שנפטר, הוא יצא כדי לראות אותה משחקת. למרות מחלתו, וכשהוא עצמו יושב בכיסא גלגלים, הוא לא ויתר ורצה לעודד את בתו. הוא השביע את דניאלה שחגית לא תפסיק לשחק, לפחות עד שתשיג מדליה באליפות העולם. "לאבא היו שני חלומות: שהכלבה תלמד לאסוף בשבילי את הכדורים, ושאני אהיה אלופת העולם. חלום אחד כבר הגשמנו לו, החלום השני בדרך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
אקו"ם