נגיף השיכחה: נפרדים מאולימפיאדת ריו
האולימפיאדה סיפקה רגעים מרגשים, אך גם גרמה לקריסה כלכלית בברזיל שמאיימת על 209 מיליון תושבים. פלפס ובולט הפכו את המתחרים לניצבים. אירה ויגדורצ'יק צריכה לאמן את נבחרת הכדורגל. וישראל? תשכח במהרה את הספורטאים שלה. ניפגש בטוקיו
לפנות בוקר נפרדה מאתנו האולימפיאדה ה-31 בתופים ובמצלתיים באצטדיון המרקאנה. פלה הגדול (כבר בן 76) הודיע שאינו בקו הבריאות והבריז מטקס הפתיחה. גם הלילה, למרות שהוזמן להיות חלק מהחגיגה הגדולה, פלה לא הגיע שוב, מה שמלמד ואולי מסמל שכדורגל ואולימפיאדה לא בדיוק הולכים ביחד, למרות שמדליית הזהב שהשיג ניימאר עבור הנבחרת שלו בגמר מול גרמניה, הקהתה במשהו את השפלת המפגש עם הנציונאל מנשאפט לפני שנתיים, על אותה אדמת מרקאנה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ברור שאולימפיאדה היא אירוע ספורט עצום של 16 יום עם דרמות, אושר וטרגדיות ספורטיביות לא נגמרות, אבל מדובר בסוג של בועה שמעלה המון סימני שאלה ורק מדגישה קשיים, עוולות וכל מה שהוא רחוק מהרמוניה ספורטיבית.
לפני 7 שנים, כשברזיל קיבלה על עצמה את אירוח המשחקים, היא הייתה בעיצומה של צמיחה כלכלית אדירה. הנשיא לולה ואנשיו היו בטוחים שאירוח המונדיאל והאולימפיאדה בתוך שנתיים, יהפכו את המדינה לכלכלה החמישית בחוזקה בעולם. נכון להיום ברזיל נמצאת בהתרסקות, הפאבלות בוערות והזעם הציבורי על הבזבזנות והראוותנות בהשקעה של המשחקים, מאיימים על האופק של 209 מיליון ברזילאים, עוד הרבה יותר מ-11 מיליון יוונים, שעוד לא עיכלו את אתונה 2004.
אולימפיאדה היא לאו דווקא הזירה לענפים הפופולריים, שממלאים את המסכים בכל יום בשנה, אלא לספורט שמשתרך מאחור ומקבל תשומת לב שולית, בעיקר במדינות ספורט מוגבלות כמונו. יחסית למספר האוכלוסייה בישראל יש מעט מאוד ספורטאים פעילים. בסיס הפירמידה כאן צר מאוד, ולעומת מדינות אחרות בסדר גודל דומה לנו מבחינת אוכלוסייה, אנחנו בטטות כורסא מוחלטות. בסקנדינביה כמעט חצי מהאנשים עוסקים בספורט מקצועני או חובבני. בישראל המספרים והאחוזים מעליבים. כרגיל, זה מתחיל בחינוך הספורטיבי החולה שלנו, בתשתיות הלא קיימות בבתי הספר, במתקנים הלא מתאימים.
הבסיס לחינוך ספורטיבי הוא האתלטיקה והיכולת האתלטית. ילדים אצלנו לא לומדים לזחול, לא מקבלים שיעור בגמישות, לא נחשפים לתרגילי קואורדינציה. אין זירות ספורטיביות ולא קיימים בורות קפיצה לרוחק ולגובה. אם המורה טיפה יצירתי, קופצים אולי פעם פעמיים בסמסטר.
פרשת אירה ויגדורצ׳יק והמתעמלות האומנותית רק מעצימה את פערי המנטליות וההבנה. אף אחד מאתנו לא בעד הרמת ידיים על ספורטאים, אבל מי שלא מכיר את תבניות העבודה בענפים מסוימים, ועלול לחשוב שמדובר במחנות כפייה סובייטים - עדיף שלא ייחשף ולא יצטרף לאימונים האלו. חלק מהחולשה הספורטיבית הישראלית לדורותיה נעוצה בבסיס האימונים הרופף, הרפוי והמוותר שאליו נחשפים הספורטאים שלנו. ויגדורצ׳יק וחברותיה פרסו לפנינו תפיסת עולם אחר, דורשנית, לא מלטפת, שהביאה ספורטאיות שגדלו בישראל לצמרת ענף אולימפי שישראל לא הייתה שייכת אליו עד שהמאמנות האלו הגיעו.
האתלטיקה בריו חשפה בלי סוף את יוסיין בולט, ששאב כמעט את כל תשומת הלב של הענף, כפי שמייקל פלפס עשה את זה בשחייה. מונופול של ספורטאי אחד הופך את שאר האתלטים לכמעט ניצבים בחגיגה הגדולה. אני אישית סלדתי מתופעת בולט, שהזכיר לי באהבה העצמית, המגלומנית, את מוחמד עלי. אני ואפסי עוד. בולט חזר על הישגיו ממשחקים קודמים, רק שהיה איטי יותר ורחוק משיאיו. הוא בעיקר עשה לביתו, והתקשורת הלכה שבי אחרי המניירות.
פלפס אסף מדליות זהב בקצב שכנראה לא יישבר יותר. גם הוא השתקם מפרשיות השתייה שלו וחזר להיות הגדול מכולם, חוץ מאשר במקצה אחד, ב-100 מ׳ פרפר, בו הפסיד למעריץ סינגפורי איתו הצטלם 8 שנים קודם לכן, באולימפיאדת בייג׳ין.
הסינגפורים יודעים להעריך את הגיבורים שלהם ואותו ג׳וזף סקולינג קיבל מיליון מייל מתנה לטיסות מחלקה ראשונה בסינגפור איירליינס, כנראה חברת התעופה הכי שווה וכיפית בעולם. שיחק אותה.
אפרופו מדינות קטנות ועניות באולימפיאדה, קחו למשל את ירדן שהביאה מדליית זהב בטקוואנדו. פורטוגל, ניגריה ואפילו פינלנד מעצמת האולימפיאדות (יותר מ-300 מדליות עד היום) השיגה מדליה אחת ובוודאי תתחקר היטב את הכישלון שלה.
קוסובו למודת המלחמות השיגה זהב אדיר בענף הקרוב לליבנו, ג'ודו. מלידה קלמנדי היא גיבורה לאומית בזכות מדליית זהב היסטורית שהשיגה במשקל עד 52 ק״ג. בכלל, מדינות שהשתקעו ממלחמות התקדמו בספורט, ומי שעסוקות בהן כמו סוריה ועיראק, לא הגיעו לשום דבר. ומה שראינו במהלך האולימפיאדה זה בכלל ילדים סורים הרוגים או שורדים במלחמת אזרחים מפלצתית, שהעולם כולו מסתכל עליה מהצד, או הכי גרוע, מעורב בה ומלבה את האסון (רוסיה). העיקר שבצד השני העולם עושה אולימפיאדה.
היו רגעים מרגשים - שתי הרצות במוקדמות ה-5000 מ׳ שהתנגשו זו בזו. אחת אמריקנית, השנייה ניו זילנדית, שהצליחו להתרומם ברגע השפל שלהן ולהרים זו את זו ברגע הרמוני מזוקק שגרם לוועדה המארגנת, באקט מחוותי, להעלות אותן בכל זאת לשלב הבא. בשביל תמונה כזאת עדיין יש זכות קיום למשחקים האלו. או גמר ההיאבקות בנשים שסיים הגמוניה יפאנית, ניצחון דני אדיר בגמר הכדוריד על צרפת הגדולה ועוד רגעי שיא לענפים שלא מצליחים להרים את הראש ולהגיע לחשיפה בימים רגילים.
שתי המדליות שהשיגה ישראל נחמדות, אבל עלולות לסמא את העיניים ולייצר תחושת עשינו את שלנו. ולא היא, כי בשער הענפים המועדפים אצלנו, בעיקר שיט וגם שחייה, הסתמנה נסיגה משמעותית.
אתמול, אחרי שנבחרת ההתעמלות האמנותית סיימה שישית בגמר, התייצבה אחת מגיבורות המשלחת הישראלית, אירה ויגדורצ׳יק, לראיון מסכם.
מבחינתי היא לא שנויה במחלוקת, וגם אם יצאה מכליה ואיבדה פרופורציות באימוני ההכנה, חבל שבספורט הישראלי יש אירה ויגדורצ׳יק אחת. אם זה היה אפשרי, הייתי משכפל אותה. היא רמזה אתמול שהבוקר היא כבר לא מקבלת משכורת מהוועד האולימפי, ומבחינתי, אם אני עופר עיני, אני רץ למנות אותה למאמנת נבחרת ישראל בכדורגל. גברים כמובן. איתה הם יעבדו פי כמה קשה, איתה הם ייללו, יבכו ויקללו, ובה הם ירצו לבעוט. אבל איתה הם יבינו אולי בפעם הראשונה מה זה להתאמן ומה זה לתת עבודה.
אבל מדובר במדע בדיוני. הספורטאים הישראלים, גם אלו שזכו במדליות ובוודאי אלו שלא, ישקעו אט אט לתהום השיכחה. אף אחד לא יתקשר, לא בפריים טיים ובוודאי שלא בטוואי לייט טיים. ישראל עסוקה מדי בעצמה ופחות באנשים שלה. אם אתם לא מאמינים, תרימו טלפון לאילייה סטאין, או למיכאל קלגנוב שרעבים ללחם. העיקר שניפגש בטוקיו 2020.
טוויטר aviadpohoryles
אקו"ם