כוחותינו שבו בשלום לבסיסם: על דו-קיום הזוי בריו

אורי ששון נגד איסלאם א-שאבי: כל הסכסוך הישראלי-ערבי התנקז לקרבות יום שישי בריו, עם שני ספורטאים עם שמות כל כך סמליים לעימות, למאבק ואולי גם לניסיון לחיות יחד באותה שכונה מופרעת. ששון ומשפחתו התעלו מעל הרעשים האלו וגילו אצילות ונדיבות, שמאפיינת את הספורטאים הישראלים האולימפיים

היד של ששון תלויה באוויר, המצרי בשלו. לפחות עלה לקרב AP

מצרים וישראל מחזיקות הסכם שלום מאז 1979. זה כמעט 40 שנה במדבר, ואיך שלא תראו את זה - ההסכם הזה חסך מאז עשרות אלפי הרוגים אצלם, ואלפים אצלנו בהתאמה, כפי שזה היה תמיד כשנפתחה האש. אבל השלום הזה לא התפתח לפי חזונם של מנחם בגין ואנואר סאדאת. הוויכוחים האידיאולוגיים בתוכנו ובתוכם, קרעו את המדינות מבפנים. סאדאת רוסס ביריות אחרי שנתיים, וחוסני מובארק, סגנו, שנפצע בהתנקשות, החזיק אמנם בכל הכוח בהסכם איתנו, אבל טיפח דו קיום קריר ולא הגיע לביקור בישראל מעולם - אלא רק כשעלה להר הרצל להשתתף בהלוויתו של יצחק רבין, הקורבן בצד שלנו לרדיפה אחרי שלום.

גם בגין עצמו, גם אם לא נקטל בכדורי מתנקש, קמל שנתיים אחרי היעלמותו של סאדאת, והפסיק לתפקד בגלל מספר החיילים הישראלים המתים שהלך ונערם בלבנון.

מעבר להסכמים כלכליים מגובים באמנות בינלאומיות מחייבות, מצרים וישראל לא חצו את הנהר. הנורמליזציה שהוגשה בשנים הראשונות להסכם הלכה וגוועה, וגם קו 100 של אגד לקהיר, שיצא בזמנו מרחוב אבן גבירול פינת בזל, פסק מלהתקיים.

דיבורים על מפגש ידידותי בין נבחרות הכדורגל של שתי המדינות, לא התממשו. כדורגל במצרים, יותר מבישראל, הוא סמל ללאומיות וגאווה ומכשיר של הזרם החילוני להרגיע את התסיסה הדתית המתחזקת. וחלילה להם אם היו משחקים ומפסידים, למרות שבעשרה מפגשים תיאורטיים בין שתי הנבחרות - אני לא רואה את ישראל עושה נצחון. פעם אחת שיחקו ביניהן שתי נבחרות הכדוריד, ב-1992, באליפות העולם דרג ב׳ באוסטריה בעימות עוין שהסתיים בתיקו 17:17, ויצאו ובשן ועין מבחינת הדם הרע שעבר שם. מסתבר שכבר שנה אחרי הסכם השלום, היה מפגש כדור בין הנבחרות בטורניר הקדם אולימפי בכדורמים שהתקיים בסופיה של העידן הקומוניסטי, מנותק מתקשורת, שהסתיים בנצחון ישראלי 3:4.

אורי ששון מסכם את השבוע הגדול בחייו, צילום: דותן מלאך, ריו

 

מצרים, ואת זה ראינו במהפיכה האיסלמית שהעלתה את מוחמד מורסי, ומהפכת הנגד שהפעילה אותו, בהוראת שר ההגנה שלו מוחמד א-סיסי, קרועה לגזרים בתוכה. הנשיא לשעבר מורסי נמק בצינוק, וקודמו הנצחי מובארק, הטירן הכל יכול של מצרים החדשה, מצוי בסוג של מעצר בית סופני, כשכל כוחו ותהילתו קבורים באדמה.

כל הצדדים סבלו אבידות אנושות לאורך השנים. הנשיא המצרי הנוכחי נדרש לתמרן ספינה בלתי אפשרית, ענייה ומפולגת של 90 מיליון איש, ולנסות לרצות את כולם כדי שהלהבות לא ישרפו את כסאו. אנחנו לא יודעים מי מתמרן את משרד הספורט המצרי, אבל די ברור שהגורמים הכי קובעים בממסד בקהיר ידעו על הקרב המיועד מול אורי ששון בריו. וגם אם נטייתו של איסמעיל א-שאבי, שקיבל רוח גבית שלילית וסרבנית בתקשורת מצרית שלא ברור איפה רכשה את הבסיס האינטלקטואלי שהכשיר אותה להיות מתווך במדיה המצרית - היתה לא להופיע מול ששון, בסופו של דבר ההוראה מקהיר היתה - תעלה לקרב.

זה לא דבר של מה בכך, ואי אפשר לשפוט את המצרי בכלים הדמוקרטיים שעדיין שורשיים אצלנו. בהוויה המצרית, א-שאבי אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. הוא לא היה יכול לצאת טוב מהסמטוכה אצלו במצרים בשום מקרה.

אורי ששון עם המדליה. נחת לכל עם ישראל צילום: רויטרס

ולכן, שרת הספורט מירי רגב, שעושה את עצמה מבינה מאוד במזרחיות ובמזרחים, כרגיל עשתה רעש מיותר כשפירסמה הודעה לפיה היא דורשת מהוועד האולימפי הישראלי לכפות על עמיתו המצרי לחייב את שאבי להתמודד מול ששון. היא היתה אמורה להבין שבקודים המצריים, זה לא עובד ככה, בוודאי שלא ע״י קבלת הוראות של פקידים ממשלתיים מירושלים.

ששון ומשפחתו התעלו מעל הרעשים האלו וגילו שאר רוח, אצילות ונדיבות שמאפיינת בסך הכל את הספורטאים הישראלים האולימפיים. עם מדליה, בלי מדליה, ברור שמי שמוכן להתאמן מגיל ילדות עד בגרות במשאבים זעומים ובאפס חשיפה ותשומת לב - קורץ מחומר מיוחד, לפעמים משובח יותר ממדליה.