דרים טים: דאנקן הפך לאגדה בסן אנטוניו
בעונת 96-97 הייתה סאן אנטוניו לקבוצה השלישית הגרועה ביותר ב-NBA, כשסיימה אותה עם המאזן הגרוע בתולדותיה, 62:20. היא קיבלה את הבחירה הראשונה בדראפט, אבל גם בחלומות הורודים ביותר שלה, היא לא דמיינה שהבחירה בטים דאנקן הצעיר תוביל אותה לזכייה ב-4 אליפויות בתוך 8 שנים. וגם: ההשוואה לקובי בראיינט
ידענו שזה מגיע עוד לפני ההכרזה הרשמית ביום שני האחרון. כלומר, לא היינו בטוחים אם זה יקרה בקיץ הזה או שאולי טימי יחליט להישאר לעוד עונה, אבל לאחר 19 עונות ברמות הגבוהות ביותר בליגה הטובה בעולם אף אחד לא הרים גבה כשדאנקן החליט שהוא מיצה את העניין.
כמו במהלך כל הקריירה הענפה שלו גם הפרישה של הפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים(וסליחה מקארל מאלון) ושל אחד מגדולי הכדורסלנים בהיסטוריה בכלל לא לוותה בפסטיבל תקשורתי, אורות זרקורים וקול תרועה רמה, אלא בדממת אלחוט, דממה רועמת. אותה דממה שיקפה במדויק את אופיו של האיש שלמדנו להכיר בשני העשורים האחרונים.
כמעט שלא ניתן להתעלם מההשוואה המתבקשת לשחקן כביר אחר שהחליט לתלות את הנעליים העונה, קובי בראיינט. לאורך הקריירה היה ידוע ה"בלאק ממבה" במוחצנות ויהירות אין סופיות ומרגע שנודע כי הוא צפוי לפרוש נוצר סביבו באז תקשורתי שתפח ותפח עם כל משחק שעבר, דאנקן, לעומתו שמר על פוקר פייס לאורך כל הדרך, לרבות עניין פרישתו, "אין חדש תחת השמש".
חמש אליפויות, מרחק יריקה מאליפות נוספת ב-2013 שהייתה מעמידה אותו בשוויון עם מייקל, 15 הופעות במשחק האולסטאר, פעמיים אם.וי.פי של הליגה ותשע פעמים לחמישיית העונה. בנוסף, הוא גם מדורג השלישי בהיסטוריה מבחינת מס' הניצחונות, מוביל את הספרס בנקודות, ריבאונדים, בלוקים ומשחקים.
לא הרבה שחקנים הצליחו להתמודד עם שאק ליותר ממשחק בודד, אבל דאנקן הוא אולי היחיד שהקשה מאוד על הדיזל בשיאו ובאופן קונסיסטנטי. גם השחקן שנחשב בעיני רבים לדומיננטי ביותר אי פעם היה צריך להזיע מול טימי, שאינטיליגנציית המשחק הנדירה שלו אפשרה לו להתגבר על פערי הגובה, המשקל והכוח שנטו בבירור לטובת שאק.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דאנקן הוא אחד הכדורסלנים החכמים בתולדות המשחק, יעיל בצורה בלתי רגילה ותשוקה בלתי פוסקת להצליח, אותה תחושה שלא נס ליחה גם אחרי תארים אישיים וקבוצתיים רבים מספור שאגר. השחקנים מספרים שבחדר ההלבשה נחשפו לפנים שונות בתכלית של טימי, לא של בחור רע, חלילה, אלא של שטותניק שעושה מתיחות לחברים, טופח על הכתף וממהר להתחבא(תהרגו אותי אם אני יודע איך 2.11 עם כתפיים של יק יכול להתחבא במהירות) ומחלק מתנות משעשעות מדי פעם .
עוזר מאמן הבולס, ג'ים בוילן, היה גם עוזר המאמן של פופ בסן אנטוניו למשך שתי עונות, בעונת ההפסד הכואב למיאמי בגמר ובעונה העוקבת בה הגיעה הנקמה. בוילן הוא שועל כדורסל ותיק והיה שותף לצמד האליפויות עם יוסטון והאקים אולג'ואן בשנות ה-90. כשהגיע בוילן לסן אנטוניו, כך הוא מספר, הוא ציפה לראות בחור שעובד קשה ועם איי קיו גבוה, אבל מהר מאוד נוכח לדעת שהאיי קיו של טימי כפול מזה שציפה לו, אך הדבר המפתיע ביותר מבחינתו היה אופיו הטוב של ה'ביג פונדמנטל'.
"הוא היה הכוכב הנחמד ביותר שפגשתי מימי", הוא מספר, "הייתי חדש בקבוצה, אבל הדרך שבה הוא קיבל אותי, הוא נתן לי כבוד, העניק לי את הצ'אנס הנדיר לאמן אותו ותמיד קיבל את ההערות של צוות האימון". בכל יום הוא היה שואל אותי מה קורה? איך הולך לי בשנה הראשונה בסן אנטוניו? איך אני מסתדר עם העיר? מה עם המשפחה שלי? הוא זכר את השמות של כולם. זה טים דאנקן", הוא מסכם.
נחזור להשוואה לקובי. לעומת האחרון שכפה את עצמו על המשחק תוך גרימת נזק לקבוצתו במספר לא מבוטל של משחקים, דאנקן שיחק קודם כל בשביל הקבוצה. בראש מעייניו של בראיינט עמד הוא עצמו, בראש של טימי היו אלה פופ, פארקר, ג'ינובלי והקהל. דווקא בדור בו הספורטאים הולכים ונהיים מוחצנים יותר, נפוחים מחשיבות עצמית ואגו מנופח נדיר לראות ספורטאים מהטופ דה לה טופ שלא מאבדים את הראש ושומרים על שפיות כמו פדרר, מסי וטים דאנקן.
טים דאנקן לא היה הכוכב הטיפוסי, למעשה הוא היה בדיוק הפוך ממנו. אם זה בהתמדה הבלתי פוסקת שלו בחיזוק היסודות(לא לחינם הוא מכונה ה'ביג פונדמנטל', ה"יסודי הגדול"), אם זה בקבלת הביקורת, אם בהקרבה שלו למען הקבוצה. כשסכומי הכסף שמוצעים ומוצאים בשוק השחקנים יוצא מכל פרופורציה, כשמספר השחקנים שמחויבים באמת למועדון ומהווים "סמל" של ממש רק הולך ופוחת אנחנו צריכים קצת יותר טים דאנקנים כאלה ואולי אפילו להיות קצת יותר טים דאנקנים בעצמנו.
אקו"ם