שירים ושערים: שירי הכדורגל הגדולים
היורו לא מספק רגעי שיא? אל דאגה. בהזדמנות הזאת אנחנו שולחים אתכם אל שירי הכדורגל שיספקו את הריגוש החסר
אריק איינשטיין - ואלה שמות, 1990
גביע העולם בכדורגל הצליח לעורר עניין בישראל הקטנה מאז ומעולם. ארבע שנים אחרי שדייגו ארמנדו מראדונה נתן תצוגת מונדיאל שמתקרבת להתגלות אלוהית ואחרי האכזבה מהכישלון הישראלי בפלייאוף המוקדמות נגד קולומביה, העניין בטורניר שבר שיאים.
גם עולם המוזיקה המקומי, שהתחיל לגלות יותר ויותר את המצלמה ואת הקליפים, לא נשאר אדיש. אריק איינשטיין האגדי, אולי השחקן המזוהה ביותר עם המשחק, התייצב לבצע את אחד משירי הכדורגל המוכרים ביותר, גם כמעט שלושים שנה אחרי הטורניר ההוא. טקסט של עלי מוהר, חברו של איינשטיין ליציע הפועל האדום (שכתב גם את "אמרו לו", הגרסה העברית הנהדרת לשיר איטלקי), היה סיבה מספיק טובה כדי להוציא את הזמר מהבית לטובת הקלטות וצילומים.
ב"ואלה שמות" - מעין שיר היפ הופ בהילוך ראשון עם שורות מחודדות - איינשטיין מפזם את כל השמות החמים ממונדיאל איטליה 90'. בקליפ המיתולוגי, שנראה לקוח מעולמות אחרים, הוא מחליף דמויות בין שופט, שחקן, מאמן ושדר.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לא באמת חשבתם שאפשר להקדיש מדור שלם לשירי כדורגל בלי לבקר במולדת המשחק, שלא מביישת גם בגזרת ההמנונים. על הסיפור של הכדורגל האנגלי והתקוות שנלוות לנבחרת שלו בכל טורניר גדול, אפשר למלא גיליון שלם, ועשרות ספרים כבר נדרשו לסוגיה. מאז שנת 1966, כאשר החבורה האנגלית באדום הצליחה להניף את הגביע הזהוב המיוחל לעיני כל הממלכה, הכדורגל הבריטי הגאוותני לא מצליח באמת לתפקד ולספק את הסחורה בטורנירים הגדולים. למרות שהליגה נהדרת ומושכת קהל, שחקני הבית מאכזבים שוב ושוב ולא מצליחים להביא לממלכה תואר ראוי.
מי שהצליחה ללכוד את הדואליות הזו עם שיר שמצד אחד יש בו קצב ומלודיה נהדרת ומצד שני גם מעביר את תחושת האכזבה בכל פעם מחדש, הם להקת הלייטנינג סידס הבריטפופית, שיצרה את הפזמון שמלווה עד היום את האוהדים האנגלים בכל העולם. שיר תקווה, עד שהלב מתרסק. שוב.
בדומה לשירו של אריק איינשטיין, הטריגר המרכזי להפיכת השיר המטופש למדי הזה לקאלט הוא המצלמה. רגע אחרי שנבחרת ישראל נכשלה בניסיון להעפיל לטורניר גדול (על אף שהגיעה למשחקי הפלייאוף המכריעים) התייצב חלק מרכזי משחקני ההרכב הראשון באולפן "זהו זה" וחבר ליוצר שלמה גרוניך בשיר שהיה אמור לעודד כדורגל הוגן במגרשים הישראליים בעונת הכדורגל הקרובה.
זה לצד זה התייצבו שלום תקווה עם השפם המפורסם, אלי דריקס שהיה אז הנוגח המיתולוגי, ניר לוין שלימים יפרשן לכם את היורו, בוני גינצבורג שכבר אז נראה כמו רידג' פורסטר מהיפים והאמיצים - כולם במכנסי אדידס קצרים במיוחד ותספורת "אלי אוחנה". את חבורת הכדורגלנים ליוו דובל'ה גליקמן טרום שולם משטיסל, מוני מושונוב הצעיר ונגינת הפסנתר המטורללת של שלמה גרוניך. זיוף מושלם מעל מה שהיה אז הבמה המרכזית למוזיקה ישראלית, התוכנית המיתולוגית של יום חמישי אחר הצהריים והשידור החוזר למחרת.
ואם כבר הגענו לאנגליה, התעלמות מהשיר הזה תהיה מעשה בלתי אחראי מצד המדור, אף על פי שלא מדובר בשיר של נבחרת אלא של קבוצה. קשה לחשוב על שיר שמזוהה עם המשחק, וספציפית עם קבוצה מסוימת, כמו הבלדה המתקתקה הזו שהפכה להיות ההמנון של קבוצת ליברפול מצפון אנגליה.
האגדה מספרת על הקלטה שעברה מזמר ההרכב למאמן המיתולוגי של הקבוצה ביל שאנקלי ב־1963, דרך השחקנים ועד ליציע העמידה האגדי של הקבוצה - ה"קופ" - שלימים, בעקבות אסון הילסבורו שבו נמחצו למוות 96 אוהדים, פורק לטובת מושבים בורגניים.
למרות השינויים והמסחריות שדבקה בענף, על המסורת הזאת אוהדי ליברפול לא מוותרים: בכל משחק, כבר למעלה מחמישים שנה, הקהל נעמד לשירת המנון הפופ הזה וחוזר לשיר אותו בדקה השמונים ושמונה בלי קשר לתוצאה על המגרש. עם השנים נוספו עוד קבוצות שאימצו את השיר כמו "בורוסיה דורטמונד" מגרמניה, אבל הרעד והצמרמורת שמתלווים לנגינת השיר בעיר הפועלים אינו משתווה לשום חוויית מוזיקת כדורגל בעיר אחרת.
כמיטב המסורת האיטלקית, גם לשירי הכדורגל שלהם יש סטייל וניחוחות רומנטיים יותר מלכל אומה אחרת. אצטדיון האולימפיקו שנמצא מרחק של עשר דקות נסיעה מהוותיקן, הוא למעשה הדת האמיתית בעיר ההיסטורית הזאת.
אמנם האצטדיון משמש את שתי הקבוצות המרכזיות של העיר, לאציו ורומא, אבל הוא מזוהה יותר עם אוהדי ה"קורבה A" האדומים־כתומים של אי־סי רומא ועם הקפטן האגדי שמסרב לתלות את הנעליים, פרנצ'סקו טוטי.
אחרי שהקבוצה עולה ומסיימת את החימום שלה, שבעים אלף הצעיפים מונפים למעלה, והקהל האקלקטי שמורכב מנשים יפות, צעירים אופנתיים ואוהדי כדורגל קלאסיים מתחיל לשיר את הפזמון היפהפה והסופר־סוחף של אנטונלו ואנדיטי, זמר רומנטיקן אוהד הקבוצה.
הקהל האיטלקי, בניגוד לזה המוכר לנו מיציעי בלומפילד את טדי, מקפיד שלא לזייף, ובשיא השיר הווליום של הזמר יורד לטובת שאגה של הפזמון הקליט שהולך ומתעצם. גם אם אתם מחסידי תיאוריית ה"עשרים ושניים מטומטמים שרודפים אחרי כדור", מדובר בשיר שיכול ללוות אתכם ברגע הכי רומנטי שלכם מול השקיעה ברחובות העיר או כשבא לכם סתם ככה, בלי סיבה, לחלום קצת באיטלקית על כוס יין ופיצה חמה.
רגע לפני סיום, כשמילות המדור כבר כתובות וערוכות, הלב רוצה לחזור הביתה. על אף שהליגה הישראלית מספקת יותר רגעים של מפח נפש מהתרוממות רוח, ישנם כמה שירים שלאורך השנים נחקקו בתודעה של האוהדים ואפילו הצליחו לחצות את גבולות היציעים. היה לא פשוט להחליט באיזה שיר לבחור.
שלמה ארצי וה"נה נה נה נתניה" התנגן בראש, כמו גם איציק זוהר שעם איכויות של דוד ד'אור שר על הצהוב העולה של מכבי תל־אביב ואהובה עוזרי שהפכה את "ירושלים של בית"ר" לאחד משירי החאפלות הכיפיים ביותר. אך לבסוף נופלת ההכרעה על חיים משה והקבוצה האגדית הירוקה של מכבי חיפה משנת האליפות של 1993. השורשים החיפאיים לא יאפשרו אחרת.
מילים בסיסיות למדי של עוזי חיטמן מלוות בסלסול הבלתי נשכח של חיים משה על הלב שמתמלא גאווה כשהקבוצה עולה למגרש, הגול בבעיטת מספריים והכרמל הירוק החוגג. לקינוח קיבלנו הצטרפות בזיופים של שחקני הקבוצה הכי מרגשת שהחיפאים ידעו עם אייל ברקוביץ', ראובן עטר, איתן אהרוני, אלון מזרחי, רומן פץ, סרגיי קאנדרורוב ועוד שמות שלא רק אנשי הצפון יידעו להעריך.
הודעת דואר אלקטרוני זו וצרופותיה מיועדים אך ורק לנמעניה והיא כוללת מידע סודי, פרטי וחסוי, אשר כלל הזכויות הנובעות ממנו הינן בבעלות חברת עיתון ישראל היום בע"מ ו/או מקור ראשון שותפות מוגבלת בלבד. אם אינכם הנמען אליו מיועדת הודעה זו, דעו כי אין לגלות את תוכנה, להעתיקה, להפיצה בכל צורה שהיא או לעשות במידע כל שימוש, אלא יש למחוק כל העתק ממנה ולהודיע את דבר הטעות בדואר אלקטרוני חוזר, תודה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם