שמחה וששון: על פרשנות ה-NBA של שימי ריגר
הוא מתעלל בשפה העברית ומשתדל ליצור תחושה מזוייפת של זרות, אבל בארבע לפנות בוקר שימי ריגר הוא הפרשן המושלם, כלומר הבדרן המושלם: כזה שמדביק אותך בהתלהבות שלו מההגעה של אוקלהומה סיטי לגולדן סטייט למרות שעיתון הבוקר עדיין לא נחבט בדשא של השכן
צפייה בשידורי ה-NBA של ערוץ הספורט לא יכולה שלא לעורר את התהייה הבאה: אם כבר צוות השידור האמריקאי מושתק לטובת הצוות הישראלי, למרות שהראשון יושב בגובה הפארקט ומדווח מלב לבה של החוויה ואילו האחרון מבודד באולפן זניח בישראל משל היה בשמירה לילית בצבא, מדוע מתעקש שימי ריגר לדבר תמיד באנגלית? חוסר השימוש בשפה העברית שומט את הקרקע היחידה להצדקת ההמרה הזאת.
לכאורה מדובר בסיבה אחת מני רבות לתהות על שיבוצו של ריגר כפרשן הבכיר בליגה שהפכה מאוד פופולרית בישראל בשנתיים האחרונות. תרומתו המקצועית מוטלת בספק; יש לו אובססיה תמוהה לציון משך הזמן המבדיל בין שעון המשחק לשעון ההתקפה והוא לא מפספס אף הזדמנות לצווח אותו על רקע כדרורים של התקפות אחרונות; הוא מתפעל מכל זריקה ומתפלא נוכח כל החטאה; פולט באוטומטיות את שם הקולג' של כל שחקן ששמו עולה בשידור; ואם להאמין לו הוא מכיר את ההורים של כל השחקנים וכולם "מאוד אינטליגנטים".
ויש כאמור את עניין השפה. מילא אם היה מדובר בשימוש חלקי שמבטא אינסטינקטים בלבד. אלא שריגר מנסה ליצור תחושה כאילו הוא לא שייך לכאן. אפשר לחשוב שרק במקרה הוא יושב בהרצליה עם דניאל זילברשטיין ולא מחליף רשמים על העונה של קליבלנד עם רעו הוותיק יובי בראון. הוויתור על השפה המקומית נדמה כחלק ממגמה מודעת של קיבוע דימוי אמריקאי ופסאודו מקצועי.
הנטייה הזאת התבטאה באופן גרוטסקי באחד השידורים העונה, כאשר ריגר נדרש להשוואה בין מבנה הגוף של לברון ג'יימס לזה של דמרקוס קאזינס. לאחר שפסק כי הם שונים בניגוד לדעת השדר שלצדו, ועמד על שמנמנותו של פורוורד הקינגס, ציין ריגר כי "לברון הוא כולו.." ומיד להטט לשפת אמו והכריז "היז אול מאסלס!". כלומר: ריגר היה רחוק מילה אחת מהשלמת המשפט בעברית, אחרי מאמץ בלתי מבוטל של 3 מילים, ובכל זאת נטש את המערכה ויצר משפט חדש באנגלית!
אך למרות הכל, בזמן שאחת העונות הסדירות המעניינות בעשור האחרון נכנסת ליישורת האחרונה שלה, אני מעז להודות: מזל שיש את שימי ריגר. ראשית, הוא נקי מאינטרסים ולא מפרשן כדי לחזור לאמן או לנהל כמו הרוב המוחלט של עמיתיו למיקרופון ההסברים. מיותר לציין שריגר לא נמצא על הרדאר של אף אחד מהג'נרל-מנג'רים בליגה הטובה בעולם, אבל התופעה המובנת מאליה של פרשנות לשם פרשנות בספורט הישראלי נדירה מספיק בשביל שהעדר האינטרס שלו יהווה מחזה מרענן בנוף הטלוויזיוני.
יתרה מכך, המגרעות של ריגר כפרשן הופכות ליתרונות אם מתייחסים אליו כבדרן. ליגת שעשועים באופייה כמו ה-NBA, שמיוצגת ע"י שחקן שמושווה להארלם גלובטרוטרס ומקדשת את ההיי-לייטס והספקטקל, תואמת במדויק את הרוח שהוא מביא איתו לאולפן; לעתים נדמה שהתגובה המתאימה היחידה למעללים של סטף קארי או קווין דוראנט הם געיות ההשתאות של ריגר. בחלק מהמקרים ההתפעלות הילדותית הזאת עדיפה על ניסיון טרחני לנתח את האיזורית שלא התחלפה לאישית שהיינו מקבלים מאחד המאמנים בפגרה אחרי עוד שלשה מהחצי של הגאון מגולדן סטייט.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הנקודה הזו מתחדדת כשלוקחים בחשבון את שעות המשחק עבור הצופה הישראלי. דמיינו את ריגר מפרשן את מכבי ת"א ביורוליג: זה הזוי. גם בגלל תחושת החירום שאופפת את המשחקים הללו וזרה לקרקסיות שלו, אבל גם בשל שעת השידור הפריימטיימית. לעומת זאת, בארבע לפנות בוקר הוא הפרשן המושלם, כלומר הבדרן המושלם. כזה שמדביק אותך בהתלהבות שלו מההגעה של אוקלהומה לאוראקל ארנה למרות שעיתון הבוקר עדיין לא נחבט בדשא של חצר השכנים; כזה שמבין שהתפקיד שלו הוא לא להנהיר סוגיות מקצועיות, אלא לתת לך את האשליה שלא טעית בהחלטה המטומטמת לוותר על שעות שינה יקרות רק בשביל לראות כדור כתום נכנס לתוך טבעת עם רשת.
אקו"ם