"אלונה לא מכירה את הדור ההוא של באר שבע"

״גם לפולנים יש כבוד, לא רק למרוקאים", מטיח ד״ר דוד פסט (83), הרופא המיתולוגי של הפועל ב"ש, שנזכר ב-38 שנותיו הסוערות במועדון, שהסתיימו באדיבותו של אלי זינו: "לפחות הוא מימן לי מכונית חדשה". וגם: תקרית הירי בליאז' עם ד"ש לשלום אביטן ("היה סוג של עצלן"), מילה חמה לנומה ("נשמה, מזכיר לי את ברדה"), ומסר לבעלים ("הצליחה לשנות את הסטיגמה"). דוקטור תציל אותי

ד''ר דוד פסט עם מזכרת מהאליפות של 1976. 38 שנים סוערות במועדון של בירת הנגב צילום: דני מרון

בקיצור, זינו קיבל את הקבוצה בחינם, אבל עדיין חשב איפה לקצץ עוד. בקבוצה שלו היו אז כמה עובדים קבועים, ביניהם הרופא פסט, הפיזיוטרפיסט אלכס פרישמן, האפסנאי ג׳ימי אבוחצירה, מזכירה ועוד כמה עובדים. זינו פיטר את כולם כדי לא לשלם להם יותר את הפנסיה הארוכה שמגיעה להם, וקיבל אותם חזרה אחרי שלושה חודשים. התרגיל הזה לא עבד על הדוקטור שאמר לזינו עד כאן.

אני פוגש את דוקטור פסט, 83, בקומה ה-19 של מגדל מגורים חדיש מול בית החולים סורוקה שמשקיף לפנורמה של כל המטרופולין הדרומי הזה, כולל היציעים של איצטדיון וסרמיל המתפורר בו בילה עשרות שנים. הדוקטור, כירורג אורולוגיה בכיר בסורוקה עד שפרש לגמלאות, הוא יהודי פולני מפוכח, ציני ובעל חוש הומור מחודד, שיודע אולי יותר מכל אחד אחר לתת לנו זווית על התהליכים שעברה הפועל ב"ש מהיום הראשון בו דרך בפתח המועדון הזה, אז בליגה ב׳, ועד היום כשהקבוצה על סף אליפות היסטורית אחרי 40 שנה.

פסט, עם הכבוד הפולני שלו, נעמד מול זינו והודיע לו שהם יוצאים למלחמה: ״עבדתי בקבוצה הזאת כל השנים כמעט בחינם, במשכורת של 5000 שקל. למרות זאת הלכתי לקראתו והצעתי לו שאמשיך לטפל בשחקנים בקליניקה שלו במשך השבוע, אבל בלי להגיע למשחקים בשבת. ביקשתי רק שזינו יממן את התרופות והחבישות שעלו הון. הוא ביקש לחשוב, וחזר עם תשובה שלילית. שתבין, אני הייתי הרופא היחיד באגודה הזאת. רגל, סל, אתלטיקה, נוער ונערים. הייתי עושה בכל שנה בדיקות שנתיות לשחקנים. רופא לוקח על בדיקה אחת כזאת לפחות 100 שקל, אבל אני עשיתי הכל בחינם.

"אם זה היה קורה היו בבית החולים, זה לא היה עובר. אבל בסורוקה עצמו עין כי ידעו שאני עושה את זה בהתנדבות למען הקהילה, והם ראו בזה שהם שותפים לנתינת הכתף הזאת לקבוצה הייצוגית של העיר. בכולם טיפלתי. בשחקנים, בנשים שלהם ובילדים. כל המשפחות של השחקנים הזרים היו באים לבדיקות ולטיפולים. אבל זינו לא ראה אף אחד ממטר״.

בסוף הסכימו השניים על בוררות. זינו כמובן שהביא בוררים מטעמו, שקבעו שהוא צריך לשלם לדוקטור 270 אלף שקל. זינו לא רצה לשמוע, וקיבל מכתב תביעה מעורך דינו של פסט על 800 אלף: ״זינו רצה להוציא לי עין, ובסוף הוציא לעצמו שתיים. המלחמה הטיפשית שלו עלתה לו במשפט של עשר שנים ובמיליון שקל שהוא הוציא על עורכי דין. בסוף המלחמה הזאת, זינו היה צריך לשלם מה שהבוררים החליטו עשר שנים קודם. בכסף שקיבלתי ממנו לקחתי את כל המשפחה שלי, 19 איש, על אונייה לטיול של שבועיים בים התיכון. על האונייה הילדים עשו לי ולאשתי טובה טקס חתונה באיחור של 60 שנה, מה שלא הספקנו אז. יום אחד, כשפגשתי את זינו, אמרתי לו שהוא מימן לי גם המכונית החדשה שלי״.

אלי זינו. ''כשפגשתי את זינו, אמרתי לו שהוא מימן לי גם המכונית החדשה שלי״ צילום: עדי אבישי

הוא נולד ב-1935 וגדל בכפר פולני בשם גרז׳ונוף. בכפר סמוך, 4 קילומטר משם, גדל עמנואל שפר. יחד שיחקו בקבוצה יהודית בשם וולנושץ׳ (חופש) מליגה אזורית. שפר היה מבוגר ממנו בכעשור, ושיחק מקשר שמאלי. פסט היה בלם צעיר, וכשעלה לארץ באמצע שנות ה-50, נפגש עם שפר שעלה כבר כמה שנים קודם.

"כיוון שהשתקעו בב"ש, פסט היה רחוק מן העניינים שהתרחשו במרכז. שפר הפך להײַות מאמן הנבחרת שהגיעה למונדיאל במקסיקו 70׳, ופסט אומר שאם היה עובד בת״א, ברור שהוא היה רופא הנבחרת: ״שפר אמר לי את זה, אתה הייתי רופא הנבחרת, בלי ויכוח. לא בגלל שאתה רופא כזה טוב, אלא בגלל שאתה חבר שלי...״.

כשהיה בן 5 טולטל עם ההורים שלו ברכבת בהמות מאיזור ליטא לערבות הטייגה של סיביר. אחרי שבועות של נסיעה הורדו באמצע המדבר הקפוא. החיילים הרוסים נתנו להם בידיים גרזנים ומסורים ופקדו עליהם לחטוב עצים כדי לבנות לעצמם בקתות מגורים. מי שעבד קיבל הקצבה יומית של 600 גרם לחם שהיה עיסוי עיסת בוץ.

פסט, ילד בן 5, הסתפק במנה יומית של 300 גרם. סביבו מתו מדיזינטריה ומלריה. אבא שלו גויס לעבודה בבית חרושת לטנקים של הצבא הרוסי, ואחרי המלחמה חזרו לפולין. הוא צירף לשומר הצעיר, עשה בחינות ואפילו הספיק ללמוד שלוש שנים רפואה בפולין, עד שכמעט בן לילה עלתה המשפחה לארץ ונלקחה לב"ש.

כשהגיע לבאר שבע, מנתה העיר 13 אלף תושבים לעומת יותר מ-200 אלף היום. היו שכונה א׳, ב׳ ו-ג׳. הוא התחיל לעבוד כאח בחדר ניתוח בבית חולים הדסה בבאר שבע, כי עוד לא היה סורוקה, והמשיך את לימודי הרופאה בירושלים, והפך לסטאז׳ר במחזור הראשון סורוקה שנפתח ב-1960.

בשנה הזאת פגש פסט, בשנת לימודיו האחרונה, את זלמן כספי שהיה מנהל הקבוצה, שהציע לו לקחת על עצמו את הניהול הרפואי של הקבוצה. כספי עצמו באחרונה התכבד ברחוב על שמו בקרבת איצטדיון טרנר החדש. בקבוצה פגש את המאמן יחיאל מנר, לימים מור. מנר היה מגן בהפועל ר״ג והפך למאמן הקבוצה. פסט עוד לא היה רופא, אבל עשה כל עבודה - ממעסה ועד פיזיותרפיסט.

בוא נלך לשתי עונות באמצע שנות ה-70. מכבי ת״א ומכבי נתניה שלטו אז בכדורגל כאן. מאיפה באו שתי האליפויות הרצופות אז?
אמציה לבקוביץ׳ שאימן באליפויות קצר את הפירות שזרע שם אלי פוקס. אלי בנה קבוצת נוער על טהרת באר שבעים, אולי חוץ מהשוער רוני מוסקוביץ׳ שהגיע ממרמורק.

ד''ר דוד פסט ואשתו טובה. לקחת על עצמו את הניהול הרפואי של הקבוצה צילום: דני מרון

דבר איתי על שלום אביטן.
היום אביטן לא היה מצליח בשום דבר בכדורגל. שלום היה עצלן, סוג של גרד מילר אבל הרבה יותר איטי. היתה לו רגל פצצה ומשחק ראש טוב, למרות שהוא לא היה הכי גבוה בעולם. היום אביטן לא היה מצליח לברוח מהשמירות האישיות. הוא היה סטאטי שלא עזב את רחבת ה-16. הוא התנחל שם וכולם עבדו בשבילו. והוא היה רק באליפות אחת. חברתית הוא לא הסתדר והלך לבית״ר ירושלים באליפות השניה. אי אפשר להשוות אותו לעובדיה צבי ששרף שטחים, או לרפי אליהו. מאיר ברד גם היה עצלן, אבל הוא לפחות היה מאוד טכני.

נומה?
אברם נומה היה נשמה אחת גדולה, השחקן הכי אהוב אז. אולי אליניב ברדה של היום קרוב אליו באהבה שקיבל. כל כולו התחייבות לקבוצה. אליהו עופר היה שחקן טכני עם החזקת כדור יפהפיה, אבל הוא תמיד היה בעודף משקל. הוא סבל כבר אז מסוכרת נעורים, אבל היתה לו מנהיגות ונוכחות.

והיו שני הבלמים התוקפים, חידוש שלא נראה בארץ עד אז. אורי בנימין ויעקב כהן.
״אני חושב שהקרדיט על שיטת המגינים התוקפים שייכת לאלי פוקס. יעקב הלך אחר כך מבאר שבע לברייטון ומכבי ת״א. בארץ נוטים לתת את כל הקרדיט למי זוכה באליפות אבל יש תהליכים לפני זה ואנשים נשארים מאחור בלי שיזכירו אותם. עמנואל שפר אמר תמיד שאם הוא צריך לעשות פרוייקט בנוער, הוא לוקח את כל הצעירים שגדלו בבאר שבע ובונה סביבם את הנבחרת. הוא היה בטוח שאפשר היה לעלות לבוגרים כל שנה שניים שלושה שחקנים צעירים״.

את מי שכחו בדרך?
״את אברהם בן יעקב. הוא היה איש ערירי, גלמוד שבא מצ׳כיה שעבד בבניית מודלים, שבלונות ואחרי העבודה השקיע את כל חייו בנוער של באר שבע. בלי כפשוטה ובלי תקציבים הוא הקים ברחבי העיר ליגת שכונות ונתן לילדים לשחק בכל מיני מגרשי חול. בן יעקב היה הראשון לתת את היסודות לארגון הכדורגל בבאר שבע. זה פרוייקט שהוא התחיל בסוף שנות ה-50׳ ונמשך עד שנות האליפות״..

אלי פוקס, מגדולי הכדורגלנים בישראל (5 אליפויות במכבי ת״א, 9 הופעות בנבחרת ישראל חלקן כקפטן ואפילו מאמן נבחרת קפריסין ב-1970), הגיע לבאר שבע וקיבץ מהשכונות את הכוכבים המקומיים. נומה הגיע משכונה ג׳, יעקב כהן מ-ב׳, אורי בנימין מ-א׳ ואלון בן דור מ-ב׳. והיו רפי אליהו ואדמון, ועובדיה צבי ואפרים צבי. שלום אביטן הגיע מבית״ר באר שבע, יעקב פולברניס מדימונה, שלמה בן דוד הבלם מנתיבות וכמובן ז׳קי דקל, חיים כהן ואהרון קוסלובר. פוקס הלך, אמציה לבקוביץ׳, עוד כוכב נבחרת גדול, הגיע במקומו והשאר היסטוריה.

היה את עניין השמות של השחקנים שהחליטו לעברת. מה היה שם?
״כרופא הקבוצה הייתי מיודד מאוד עם המאמן מנר. יום אחד ישבנו יחד ודיברנו על זה שבכל בארץ צוחקים עלינו עם השמות האלו אפללו, וקנין ובוחבוט. לא מספיק שצחקו עלינו שאנחנו רוכבים על גמלים ולא יודעים איך להגיע לבאר שבע, היה גם עניין השמות. ואז החלטנו שכולנו נעברת את השמות. ואז יחיאל שינה ממנר למור, אליהו דבש נהיה עופר, ז׳קי אפללו הפך לדקל, קוסלובר התחלף לקול צבר ואחמר שינה לאדמון. מאיר ברדה הפך לברד״

שלום אביטן. ''היום אביטן לא היה מצליח בשום דבר בכדורגל'' צילום: נתן כץ

ואתה הפולני נשארת פסט. למה לא שינית?
הייתי במחזור הראשון של הרופאים ביחידה 669 בצה״ל. עזר ויצמן שהייתי הרופא שלו שאל אותי למה אני לא מעברת את השם, ואמרתי לו שאני ניצול שואה והשם הזה פסט, כמעט נכחד ואני רוצה לשמר אותו בשביל אבא שלי. לא נשארו לי דודים או בני דודים, רק אחות וכל עוד אבא חי, לא יכולתי לעשות לו את זה.

ואז באו האליפויות.
אני זוכר 15 אלף צופים באיצטדיון, בעיר של 60 אלף תושבים. רבע עיר היתה במגרש. אמרתי עכשיו לרוביק ראש העיר שהוא עשה טעות עם הבנייה של האיצטדיון החדש. זו היתה שגיאה לדורות לבנות איצטדיון עם רק 16 אלף מקומות. כבר היום הוא מלא, עם נותר מ-12 אלף מנויים. הבעיה עם האיצטדיון החדש שאי אפשר להרחיב אותו, אז רוביק אמר שראש העיר הבא יבנה איצטדיון חדש. ראש העיר הבא? רוביק יהיה עכשיו ראש עיר 30 שנה אם רק ירצה, אבל היתה פה טעות גדולה. באר שבע זה מטרופולין ענק שמסתובבים בו כל יום 350 אלף איש, עיר פועלים שהבילוי העיקרי הוא כדורגל. יש פה מרכזי תרבות ויש פה הקניון הכי גדול במזרח התיכון, אבל הכדורגל פה זה אש, ועכשיו במיוחד״.

היה לי עניין אחד שיושב אצלי הרבה שנים, שרציתי לבדוק עד הסוף, והדוקטור עשה לי קצת סדר איתו. באר שבע האלופה שיחקה אז באינטרטוטו מול שתי יריבות חזקות, הרטה ברלין וסטנדרט ליאז׳. אלו היו שנים בודדות אחרי רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, והקבוצות הישראליות נדרשו ע״י השב״כ והמוסד לאמן מספר מאנשיהם בשימוש בנשק לשם התגוננות.

דוקטור פסט, רס״ן במילואים קיבל אקדח ברטה, וכך גם שחקן החיזוק של באר שבע בטורניר, שרגא טופולנסקי. שחקן החיזוק השני היה יוחנן וולך, ובאחד ישבו חלק מהשחקנים בחדר ושיחקו קלפים. בשלב מסויים טופולנסקי הניח את האקדח על המיטה. משחק הקלפים התחמם ושלום אביטן שהתרגז על וולך, לקח את האקדח ונפנף בו. פתאום נשמעה יריה והכדור הטועה פגע למרבה המזל במסגרת החלון. עדים מספרים שלא מעולם את אביטן והחברים חיוורים כל כך.

אברהם נומה. ''היה השחקן הכי אהוב אצל האוהדים'' צילום: דודו גרינשפן

ויש את הסיפור הלא סגור עם וסרמיל. עכשיו, כשהאיצטדיון הישן עומד להיהרס, עומד מפעל ההנצחה של לילי פרידמן המנוחה לרדת לטימיון. אותה לילי פרידמן היתה ניצולת שבנה הקטן ארתור וסרמיל, נספה מול עיניה בגטו ורשה. היא התחתנה מחדש עם סולומון פרידמן ועלתה לישראל, אבל לא הולידה עוד ילדים.

"לזוג הערירי היה רכוש גדול, ולאורך השנים היא תמכה כלכלית בקבוצות הנוער של המועדון, ובשנות ה-80 תרמה הון לשיפוץ האיצטדיון, ובתמורה הוסב שמו לשם בנה המת. כשמתו בני הזוג, הורישו את כל ממונם, מיליונים רבים של דולרים, לעיריית באר שבע, ופסט שהיה שושבין החיבור בין המשפחה לקבוצה, נלחם עכשיו על כבודה האבוד: ״חשבתי שהשכונה שתקום מעל האיצטדיון תיקרא וסרמיל, אבל זה לא עובר והכל תקוע. פניתי לראש העיר ואני מקווה שבסוף ב"ש לא היה כפוית טובה כלפי האנשים האלו שנתנו לעיר כל כך הרבה״.

בוא נדבר על אלי גוטמן, המאמן האחרון שהביא תואר לקבוצה, גביע ב-97.
הדוקטור נשאר מאופק, מעדיף לא להרחיב. היחסים ביניהם היו תמיד קורקטיים, אבל פסט לא ישכח לגוטמן איך פגע בכבודו. יום אחד, כשלא היה בארץ, גוטמן לקח חמישה שחקנים של הקבוצה לטיפול אצל רופא הנבחרת מרק רוסנובסקי: ״הם קיבלו ממנו את הקוקטייל שלו. כשחזרתי לארץ שמעתי שהוא הזריק להם והתקשרתי אליו לשאול מה הוא נתן להם, אבל הוא לא הסכים להגיד לי. זה היה סוד. זה מצחיק אותי כי ממתי יש סודות ברפואה.

"את הקוקטייל הזה הוא קיבל מהרופא של נבחרת גרמניה, הרובאש, סוג של תערובת משככי כאבים. נו, שיהיה״.
אז עכשיו אתה בסוג של חלום. האליפות קרובה מתמיד ויש פה סגירת מעגל מבחינתך. אלונה ברקת שברה את הסטיגמה החולה סביב הקבוצה.

ד''ר דוד פסט. ''מנוי לכל החיים, תואר כבוד אם אפשר'' צילום: דני מרון

״הגברת שינתה את הסטיגמה. היא שברה את ההרגלים הרעים של פעם. יש אמינות, היא משלמת בזמן וביד רחבה. אלונה עשתה הרבה טעויות בהתחלה ושילמה שכר לימוד. היו תעריפי באר שבע כי שחקנים טובים לא רצו לבוא לכאן. היום זה אחרת אבל אין לי באמת קשר איתה, ואני גם לא דורך באיצטדיון החדש״.

למה?
״יום אחד אסי רחמים ביקש שאבוא, והציג אותי לפניה״.

ציפית שתחזיר אותך?
״לא ציפיתי והוא לא החזירה. נגמלתי. אבל אני לא דורך שם למרות שכל השנים הייתי יושב על הספסל בו וסרמיל וגומר קופסת סיגריות ב-90 דקות. היתה תקופה שחוץ מלסמן את המגרש עשיתי שם הכל. קיבלתי מנוי לעונה אחת, ואין לי עליו ניקוב אחד. היא לא חייבת לי כלום, ואני גם לא רוצה להידחף. אבל חשבתי שיהיה אחרת״, הוא אומר ומסתכל לאופק.

עוד לא הבנתי, תסביר.
״גם לפולנים יש כבוד, לא רק למרוקאים. מנוי לכל החיים, תואר כבוד אם אפשר, היה משפר לי את התחושה. אני לא צריך להידפק על הדלתות אחרי כל מה שעשיתי. אלונה היא אישה חיובית מאוד, אבל היא יכלה לקחת אותי שאעזור לה. הרי את דור המדבר שלי היא לא באמת מכירה״.

אז תהיה אליפות?
״אם לא עכשיו, אז מתי?

אלונה ברקת. ״הגברת שינתה את הסטיגמה. היא שברה את ההרגלים הרעים של פעם'' צילום: אלן שיבר