סיוט במושבה: כדורגל ישראלי? רק בטלוויזיה
לקחתי את הבן שלי לראות משחק באצטדיון החדש בפתח תקווה. חיפשתי חוויה לכל המשפחה וקיבלתי סיוט שאזכור לכל החיים. למגרשים אני לא אגיע יותר
שלשום החלטתי לקחת את הבן שלי בן ה-9 למשחק כדורגל בליגת העל. קבוצתנו האהובה בית"ר ירושלים הגיעה למשחק חוץ באצטדיון המושבה בפתח תקווה למשחק מול מכבי המקומית, מרחק של רבע שעה נסיעה מהבית, וזו הייתה הזדמנות נהדרת עבור שנינו. בדרך לאיצטדיון דיברתי עם חבר שאמר לי שמדובר באצטדיון נהדר ושאני הולך ליהנות. אבל מרגע שהגענו לאיצטדיון החל הסיוט.
בסביבת המגרש היו פקקים אבל זה לא הפתיע אותי. מצאנו חניה והלכנו לכיוון הקופות. כשהתקרבנו הבנו שאמנם את המגרש הקודם של פתח תקווה כינו האורווה אבל אזור הקופות ראוי לשם הרבה יותר ואולי בעצם צריך להיקרא מכלאה.
מאות אנשים עמדו בבלגן חסר צורה ונדחקו בלחץ אדיר. התחלנו גם אני והילד לנסות ולפלס את דרכנו לכרטיס המיוחל אבל אנשים מקדימה התחילו להזהיר אותי שלא להכניס את הילד פנימה כי הוא עלול להימחץ. יצאתי מהתור והושבתי אותו בצד ליד קבוצת שוטרים עם הוראות ברורות שעל כל דבר שלא קורה הוא פונה אליהם, ושבתי למה שפעם היה תור.
התחלתי להתקדם עם כולם כשהלחץ פשוט בלתי נסבל ורק דמיינתי מה היה קורה אם הילד היה איתי שם. כשכבר הייתי קרוב לקופות התחילו צעקות. התברר שנגמרו הכרטיסים. יצאתי אחורה והלכתי לאכזב את הילד שחיכה בציפייה דרוכה.
אז החלטתי לעשות מה שעשינו לפני 15 שנה. לחפש ספסר. אבל נראה שדווקא בנגע הזה ההתאחדות למדה לטפל ולמרות המאמץ לא מצאנו אחד כזה. מבפנים שמענו את הקולות והבנו שהמשחק אוטוטו מתחיל. בצר לנו התחלנו לצעוד חזרה לרכב. כשעברנו שוב ליד הקופות ראיתי התרחשות. התקרבתי והצלחתי להבין שלפתע יש כרטיסים וחודשה המכירה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שוב אותו ריטואל. השבתי את הילד ליד השוטרים ונדחקתי לתור. שוב לחץ בלתי נסבל. שוב צעקות. שוב דחיפות. שוב קללות. אך הפלא ופלא, הגעתי לקופה ויצאתי עם האוצר בידי - שני כרטיסים למשחק שכבר החל.
רצנו יחד מחפשים את שער ארבע כשחשבנו שהפסדנו דקות בודדות והנה עוד רגע אנחנו כבר ביציע. כשהתקרבנו לשער 4 הבנו שהדרך עוד ארוכה. מסיבה לא ברורה השער היה סגור. מחוץ לו עמדו למעלה מ-100 אוהדים שרכשו כרטיסים במיטב כספם ולא ידעו לאן להפנות את זעם. השער פשוט נסגר. מבט קל אחורה גילה שגם בשער 5 הסיפור זהה.
עמדנו שם ולא ידענו מה אנחנו אמורים לעשות. מאות אוהדים עם כרטיס ביד שומעים את קריאות העידוד מבפנים ולא יודעים אם יזכו להיכנס פנימה. לאחר בערך רבע שעה החליט מישהו לפתוח את שערים. ושוב כמו במכלאה לסוסים התחלנו להידחק פנימה. מנסים לפלס דרך ותוך כדי גם לנשום. בשל הלחץ כנראה השומרים לא בדקו כרטיסים ולא ביצעו בידוק ביטחוני על הנכנסים.
הצלחנו סוף סוף להשתחל פנימה אבל גם כאן העסק לא הסתיים. כנראה שמישהו רצה לעשות קופה ומכר יותר כרטיסים ממה שהאיצטדיון הנפלא הזה מסוגל להכיל. נדחקנו אני והילד במדרגות שהיו מפוצצות. לוח התוצאות הראה את הדקה ה-20 למשחק. אבל הילד לא הצליח לראות כלום. הרמתי אותו על הכתפיים וכך החזקתי אותו 25 דקות עד המחצית. מנוחה קצרה של כמה דקות והנה המחצית השנייה מתחילה ויאללה על הכתפיים. בדקה ה-75 גם לו כבר לא היה נוח אז הוא ביקש לרדת ואת יתר המשחק הוא ראה ברווחים שבין האוהדים שלפניו.
כשהמשחק נגמר יצאנו אל הרכב. גם הדרך לצאת מחניון הייתה ארוכה. מאוד. בסוף איכשהו הגענו הביתה אבל אני בכלל לא בטוח שנחזור בקרוב לעוד משחק.
הקדנציה של אבי לוזון בראשות ההתאחדות לכדורגל הייתה שנויה במחלוקת אבל על דבר אחד אין עוררין. בימיו זכה הכדורגל הישראלי למספר אצטדיונים ברמה אירופאית לכל דבר. השלב הבא היה אמור להיות הפיכת הכדורגל הישראלי לחוויה לכל המשפחה. שלשום בפ"ת זה היה כ"כ קרוב. ראיתי אותם. עשרות ואולי מאות הורים הגיעו עם ילדיהם כי הבטיחו להם שמדובר בחוויה אירופאית. אבל כבר בשלב מוקדם במשחק. זמן קצר לאחר שהחלה המחצית השנייה ראיתי אותם יוצאים. הולכים הביתה. מאוכזבים. אני לא חושב שהם יחזרו בקרוב למגרשים. המגרש אמנם אירופה אבל ההתנהלות נשארה בלבנט. אני בכל אופן אראה את המשחקים הבאים בטלוויזיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם