לא כולם עם מכבי: ים של געגוע לדינמו קייב של הילדות
למשחק בין מכבי ת"א לדינמו קייב יגיעו רבים כמוני - ישראלים ממוצא אוקראיני שיחזיקו אצבעות לחבורה המוכשרת של סרגיי רברוב. עבור רובנו, דינמו מסמלת געגוע לעצמנו בגיל צעיר ושמות כמו אלכסנדר זבארוב, גנאדי ליטובצ'נקו ואלכסיי מיכאילצ'נקו הם חלק בלתי נפרד מהזהות והילדות. או בפשטות: יאללה דינמו, יאללה
אני זוכר את הרגע בו הכל התחיל. קיץ 1988, כפר נופש על ספת ים אזוב בדרום אוקראינה. רוח חזקה וריח של ים. עשרות גברים במכנסי טרנינג וגופיות מצטופפים מול הטלוויזיה. גם אני, בן ה-10, מתמקם על קצה הספסל. חצי הגמר אליפות אירופה, ברה"מ מול איטליה. מישהו מתיישב לידי ושואל בלי לנתק את מבטו מהמסך: "נו, ליטובצ'נקו משחק?". עשיתי את עצמי לא שומע, באותו ערב עוד לא ידעתי כלום.
משחק מול איטליה היה אחד הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הסובייטי. אני בעיקר זוכר את האושר על הפנים השרוטות של אלכסנדר זבארוב לאחר בישול השער השני (הראשון נכבש על יד ליטובצ'נקו, שאכן שיחק). נצחון זה קדם להפסד מול הולנד בגמר המפורסם. בן רגע הפכתי לאוהד מנוסה, זה שהיה עד לניצחונות הגדולים, וגם ההפסדים האומללים של קבוצתו.
נבחרת ברית המועצות של סוף שנות השמונים היא בפועל דינמו קייב עם CCCP על החולצות. פלוס רינט דסאייב בשער (יש אוהדים שעד היום בטוחים שצ'אנוב היה עוצר את ואן באסטן בגול ההוא...). מחרוזת השמות של שחקני הקבוצה הקסימה אותי הרבה לפני שהכרתי אותה בגרסת אריק איינשטיין. כל אחד היה מיוחד: זבארוב עם הטכניקה המבריקה, ליטובצ'נקו עם הבעיטות מרחוק, דמייננקו עם הפריצות באגף... זוכר איך קיבלתי מאמי רובל אחד, לקנות לעצמי מתנה – פוסטר של אחד השחקנים. כמעט בכיתי מול הויטרינה. איך בוחרים אחד? קניתי את אלכסי מיכאיליצ'נקו.
התחלתי לאהוד את קייב לא רק בגלל רשימת השחקנים הנוצצת. היה בקבוצה זו מקל קסמים עליו חולם כל ילד. כזה שלנו יש, ולאף אחד אחר אין. היה זה ולרי לובנובסקי, שהגיע לקייב כמאמן עוד בשנות השבעים, והכתיב את צורת המשחק הייחודית של המועדון עשרות שנים קדימה. בזכות יכולותיו היוצאות דופן ואימוץ הטוטל-פוטבול ההולנדי, לובנובסקי הצליח להכניס את דינמו לתחרות צמודה מול הקבוצות הטובות בעולם. על מנת לחפות על החיסרון הקבוע של הכדורגל הסובייטי בטכניקה של השחקנים, הדגש ניתן על טקטיקה והיכולת הפיזית. לפי תורתו, על מנת לנצח יריב טכני ממך, יש צורך לעלות עליו במישורים האחרים: להיות פיזי יותר, טקטי יותר, ממושמע יותר.
ללא ספק, לצורת המשחק של שלושת הקבוצות הגדולות של לובנובסקי (75', 86', 99') היה מכנה משותף ברור. אלו היו קבוצות לוחצות, שעוברות מהגנה להתקפה במינימום מסירות. כמו בגרסה ההולנדית של טוטאל-פוטבול, חלוצים עשו הגנה, מגנים עשו התקפה. כל זה התאפשר בזכות המאמץ האדיר באימונים, וניצול מקסימלי של הפוטנציאל הגופני של שחקניו. לובנובסקי היה גאון סובייטי אמיתי - אוטוריטרי וקשוח, שמאמין בלב שלם כי המטרה בסופו של דבר, מקדשת את האמצעים.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התאקלמות בעידן הפוסט-סובייטי בתחילת שנות התשעים הייתה קשה לדינמו: עזיבת המאמן האגדי, נדידת השחקנים לאירופה ולישראל. באוקראינה לא נשארו לה יריבים ממשיים, ובאירופה הקבוצה לא ממש הצליחה. אחד השיאים של התקופה ניצחון ביתי על ספרטק מוסקבה בליגת האלופות. הדרבי הסובייטי הראשון לאחר פירוק המדינה נגמר בנצחון של קייב בדקות האחרונות. בשערי דינמו עמד אלכסנדר שובקובסקי, שכנראה יעמוד בשער גם מול מכבי. 21 שנים אחרי! שער הניצחון כבש רברוב, המאמן הנוכחי. אני ראיתי את המשחק כבר בישראל.
כעבור מספר שנים התרחש נס - לובנובסקי חזר לקראת בניית הקבוצה האחרונה שלו. לאף אחד לא היה ספק, גם הפעם המטרה היא - תחרות באירופה מול הטובים ביותר. הייתי חייל בצה"ל כאשר דינמו שיחקה מול ברצלונה של לואי ואן האל (ומוריניו כעוזר מאמן) בליגת האלופות 1997. ראינו את המשחקים בחבורה גדולה, שבה כולם ציפו להרבה שערים של ריבאלדו בשערי קייב. מאין היה להם לדעת, שלקבוצה לוחצת ומסודרת של לובנובסקי תמיד היה נוח לפגוש אוסף של כוכבים לא מחוברים. זה נגמר בשתי תבוסות רצופות של ברצלונה. הכדורגל של לובנובסקי חזר לאירופה בפעם האחרונה.
כל שלושת הקבוצות שלו אומנם זכו באין ספור תארים וגביעים (כולל שני גביעי המחזיקות והסופר קופא) אך עצרו צד אחד לפני הזכיה בגביע/ליגת האלופות. ב-1999 אלה היו רובוטים ממינכן, שהצליחו להנצל במשחק חד צדדי בקייב. את הגמר של מינכן מול מנצ'סטר אתם בטח זוכרים. אנחנו, האוהדים של דינמו, זוכרים גם שרברוב ושבצ'נקו יכלו להיות שם... מספר שנים אחרי זה אנדרי שבצ'נקו הביא את הגביע לקייב לאחר שזכה בו עם מילאן. הוא הרגיש מחוייב להעמיד את הפרס ליד הפסל של מאמנו. שבצ'נקו היה השחקן האוקראיני השלישי שזכה בתואר שחקן השנה באירופה. לפניו זכו בו בלוחין ובלאנוב. שלושתם הפכו לכוכבים תחת המאמן האגדי.
ולרי לובנובסקי הלך לעולמו שלוש שנים לאחר האכזבה מול מינכן. חש ברע באחד ממשחקי הליגה ולא התאושש בבית החולים. כל ישות שבנויה על איש אחד מתקשה לשרוד לאחר שמאבדת את מהות קיומה. מה זה דינמו קייב בלי לובנובסקי? אין לזה תשובה ברורה עד היום.
הבעלים של הקבוצה איגור סורקיס דווקא מצא תשובה, והיא הייתה סנטימנטלית. את הניסיון הכושל שלו לבנות קבוצה מסביב לעברה המפואר יחקרו עוד סוציולוגים של קבוצות כדורגל, אם ישנם כאלה. בזמן שהיריבים בליגה (בעיקר שחטר דוניצק) בנו תשתית מקצועית בסטנדרטים אירופיים, בקייב ניסו לשמר את המסורת, להביא רגש במקום מקצועיות. שחקנים ששחקו בקבוצות של לובנובסקי הוכרזו כתלמידיו ומילאו משרות מקצועיות במועדון. מאמנים (שנבחרו לאחר שנשבעו אמונים לשיטת המשחק המסורתית) התחלפו, אך התוצאות לא הגיעו.
נדמה, שמאחורי הניסיונות הנואשים "להחיות" את לובנובסקי עמדה הנחה מופרכת, שהגדירה את משנתו כמדריך מקיף לאמון הקבוצה. אלא שבפועל, הוא השאיר אחריו עקרונות בלבד, כאשר אמון הקבוצה, על בסיס העקרונות הללו, תלוי לחלוטין במידת הכשרון של המאמן. בקייב שנים חיפשו ממשיכי דרך, וזאת במקום לחפש ממאמנים מוכשרים.
אך גם היום, הרחק מימי הזוהר שלה, דינמו קייב היא קבוצה ייחודית בנוף האירופי. העבר המפואר אינו מאפשר לאוהדים להשלים עם המשבצת של בינוניות. ימי הגדולה עדיין קרובים מדי, לכן הציפיה מכל מאמן היא: להמציא מחדש את מתכון הנצחון על הגדולים באמת. האתגר הוא לעשות זאת מחוץ למסגרת הסובייטית האוטוריטרית, בלי הסתכלות אחורה, ובלי הצמדות עיוורת ללובנובסקי. האם זה אפשרי? תשובתי כאוהד – כ-מ-ו-ב-ן. הרי לאוהדים בהחלט מותר להיות סנטימנטליים, ולהאמין שסרגי רברוב הצעיר מסמל תפנית חדשה.
נכון יהיה לומר, שדינמו קייב של היום היא קבוצה בתהליך בניה עם מאמן צעיר ולומד. אומנם, היא עדיין קבוצה של מצב רוח, מאוד תלויה ביריב, מתקשה להפגין יכולת אחידה 90 דקות ברצף. אבל, יש בה גם נקודות חוזק ברורות: אנדרי ירמולנקו (שבטוח ישחק בשנה הבאה באירופה הלא מזרחית) הוא שחקן עוצמתי וחד. שימו לב גם לקשר האחורי - דניס הרמש, מהשחקנים הקלאסיים של דינמו קייב, כאלה שעובדים קשה ומצליחים גם בהגנה וגם בהתקפה. לרברוב אין את עצמו הצעיר בחוד, אך יש בידיו הרכב שביום טוב מסוגל להרבה מאוד.
במשחק ביום שלישי בסמי עופר יהיו לקייב אלפי תומכים ביצע. רק שתדעו - שמירת האהדה ב"תפוצות" קלה יחסית. עולם האינטרנט מקל מאוד, ודינמו גם מבקרת כאן לא מעט - במסגרת מחנות אמונים, הליגה האירופית והטורנירים הידידותיים. תאמינו לי, זה מאוד מרגש לפגוש את אנדרי שבצ'נקו על היציע בפתח תקוה.
כאמור, למשחק מול מכבי יגיעו רבים כמוני. ישראלים ממוצא אוקראיני. עבור רובם, דינמו קייב היא חלק מהזהות. לעתים, הקשר הרגשי עם תקופת הילדות והנערות משמעותי יותר, מהקשר עם מדינת המוצא. זהו געגוע לעצמך בגיל צעיר, תקופה שבה היית כל-כך מאושר מההצלחות של דינמו קייב המדהימה. בטוח, יהיה זה ערב חיפאי מקסים. עם הרבה רוח וריח של הים. כמו אז, ב-1988.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם