געגועים לשאגת וסרמיל: סוף עידן בבאר שבע

13 אלף מקומות היו בו באופן רשמי, אבל פיזית, הוא לא היה קטן יותר מרמת גן שהכיל 42 אלף. לרוב בימינו, היה איצטדיון וסרמיל ריק כמעט, משווע לקבוצה שתושיע אותו כבר מיתמות ההווה. רק בשנותיו האחרונות חזרה לו מעט העדנה, אבל לעולם, בטרם ייחרב, יחיה על העבר. אביעד פוהורילס נפרד מעידן התמימות של בירת הנגב

פרידה מווסרמיל. סוף לעידן התמימות צילום: דני מרון

הנסיעה מהבית בחולון, נמשכה כמעט שעתיים. 40 הקילומטרים האחרונים מתוך ה-110 של תל אביב – באר-שבע, היו אז בכביש חד מסלולי, בלי אפשרות לעקוף, ואם נתקעת אחרי משאית שהשתרכה לפניך, הפרידה ממנה היתה מרחשת רק בפנייה שלה שמאלה לכיוון ערד. קבלת תפקיד הכתב החדש של באר שבע, לא היה דבר של מה בכך, ומי שנאלץ לעזוב את תפקידו אחרי שנים ארוכות היה ידידי אריה רפפורט, האיש שיודע ומחוייב יותר מכל אחד אחר לספורט בבאר שבע. רפפורט, אחיו של עיתונאי הספורט הנהדר אבינעם פורת, קיבל את סיום תפקידו בצורה קשה.

יכולתי להבין אותו. הוא כאילו היה שם מאז ומעולם, הכיר כל סנטימטר באיצטדיון הכדורגל האימתני, היה וסיקר את שתי האליפויות הענקיות באמצע שנות ה-70. אבל אריה היה אציל נפש וסייע לי להיקלט בקבוצה ובעיר. דבר ראשון שעשיתי כשהגעתי, זה להמשיך לכיוון המדרחוב על יד העיר העתיקה, שם ישב בנצי בלומנפלד, מוכר העיתונים והאוהד מספר אחד של הקבוצה.

בנצי קיבל אותי בלחיצת יד רפה ובחצי חיוך. הוא ורפפורט היו חברי נפש, וההגעה שלי, ילד חוץ באר שבעי, התקבלה בחשדנות. בינתיים הסתכלתי על תא העיתונים הקטן שהיה דחוס בעשרות רבות של גיליוני עיתונים טריים מהבוקר. הערימות הגדולות היו של ידיעות אחרונות, בערימה הקטנה שכבו הגיליונות של מעריב. הבנתי שאני בצרות. תהיה לך פה בעיר, עבודה קשה, ציקצק לעברי בנצי.

עונת הכדורגל 1987-88, היתה אחת היפות והמכוננות בחיי כעיתונאי ובכלל. כל מה שאני יודע היום על עיתונות ספורט, נוצק אז מתוך מצב מפחיד של להיות עיתונאי לא מקומי בגוב אריות, שעובד עבור מעריב, שנקודת המוצא שלו מול ידיעות אחרונות, היתה נחותה בצורה בולטת. אחרי שהנחתי את חפציי בדירת הסטודנטים, שאותה חלקתי עם עוד שתיים, יצאתי לאיצטדיון. המשכתי ישר במעלה הכביש ועצרתי לידו.

אני זוכר כמו היום את התחושה, ההיא. הלב דפק בחוזקה, כתליו של האיצטדיון העצום היו אפורים וכעורים, אבל עוצמה אדירה נשבה מהם. נכנסתי בשער כניסת השחקנים, ובמרד ישבו שניים, המאמן נסים בכר והמנהל דוד גונן. הם היו חביבים, אבל היתה להם יציקה על הראש.

קראו לה שלום אביטן. בשנתיים האחרונות לקריירה שלו, שיחק שלום אביטן, מגדולי השחקנים של באר שבע, בהפועל ת"א ובהפועל אשדוד, ובגיל 36 ניסה בכל כוחותיו, לחזור לעונת פרישה בבאר-שבע. אבל נסים בכר והצוות סביבו, רצה לקחת את באר שבע לעידן חדש, צעיר יותר, ונאלצו להתמודד תוך שהם בונים את הקבוצה שלהם, עם קבוצות הלחץ שהפעיל אביטן.

לא נשכח אותך וסרמיל, וגם נסלח לך על הכל צילום: דני מרון

רק קירות המסדרון סביב חדרי ההלבשה יעידו על הצעקות, ומהומות האלוהים שניטשו שם לאורך שבועות. בכר, מאמן שאי אפשר היה לכופף באותם ימים, עמד בלחצים. אביטן נשאר מחוץ לקבוצה, אבל הדייסות התבשלו ביציעי האיצטדיון. אלו היו ימים שלכל כוכב בבאר שבע, היה את יציע האוהדים שלו. חיים בן שאנן, אלי ויצמן, מאיר צרפתי, יובל אוחנה, אלי אוזן, אבי חיון. שלא לדבר על הצמד חמד אפרים דוידי ושלמה אילוז, שני הבלמים, שיוזמנו בזכות עונותיהם היפות לנבחרת של שניאור וגרונדמן, במוקדמות גביע העולם של שנת 90'.

יומיים לפני מבחן מכריע במיקרו כלכלה, קיבלתי טלפון מהמערכת בת"א, שאני חייב להרים ראיון דחוף עם אילוז ודוידי למוסף סוף השבוע של העיתון. הדירה שלנו נראתה באותם ימים כמו תחנת רכבת בה התהלכו תלמידים סהרוריים ששיננו נוסחאות בכלכלה. יום לפני המבחן, חזרתי לחוץ הביתה בצהריים, כשאני מתכנן לשבת על מחברת המבחן. פתחתי את הדלת והחדר המה בשבעה סטודנטים, שחפרו בספרים ותרגלו בחינות ישנות.

פתאום אני קולט שתי דמויות לא קשורות לסיטואציה, בפינת החדר, סוקרים את המצב ומסתלבטים עלי ועל החברים שלי. דוידי ואילוז. לאן הבאת אותי, צחקק אילוז, מסמן בראשו לעבר אפרים, דווקא היה איש של גינונים והיה מרוצה מהמראה שמסביב. את השעתיים הקרובות ביליתי בלי מחברות, בצוותא עם צמד הבלמים. הציון בבחינה, היה בהתאם.

השנה ההיא היתה מלאת פלאשבקים. רק 12 שנה עברו אז מהאליפות השנייה, האחרונה, והזיכרונות היו עדיין טריים עבור בעלי השמחה. פגשתי אותם ברחובות, ביציעים, במזנון של טימסיט, בקפה ערבה בעיר. היתה שם תמיד ארומת גיבורים נכזבת. הם באמת היו חבורת אלופים שקמו מתוך המדבר והביאו שתי אליפויות בלתי נשכחות באיצטדיון הקר והמנוכר הזה, שנבנה כל כך לא נכון ע"י מהנדסים ואדריכלים הכי לא קשובים לצורכי הקהל.

שלום אביטן. בישל לעצמו דייסה צילום: נתן כץ

13 אלף מקומות היו בו באופן רשמי, אבל פיזית, הוא לא היה קטן יותר מרמת גן שהכיל  42 אלף. למרות עונת 88-87 הנהדרת, שהובילה למקום השלישי המצוין, ולקבוצה מרעננת ומפתיעה, וסרמיל לא התמלא מעולם באותה שנה, וגם לא בשנים הבאות, אלא רק בעוד פאטה מורגנה שהולידה מפגש חד פעמי מול ברצלונה של יוהאן קרויף.

היתה האליפות ההיא של מכבי ת"א, שהובטחה שם, ומילאה את האיצטדיון, עברה שם כמו שנהגו לומר אז, וככה הבנו סוף סוף את משמעות המושג 'שאגת וסרמיל', עליה טרחו לספר לאורך השנים גיבורי האליפויות ההן אמציה לבקוביץ', אברהם נומה, רוני מוסקוביץ, מאיר ברד, מאיר פולברניס, אורי בנימין, רפי אליהו ושלום אביטן.

הדי השאגה הדהדו ביציע אחד, ונדדו בכתלים עד שהגיעו כעבור שניות ארוכות אל החומות שמנגד. לרוב בימינו, היה וסרמיל ריק כמעט, משווע לקבוצה שתושיע אותו כבר מיתמות ההווה רק בשנותיו האחרונות חזרה לו מעט העדנה, אבל לעולם, בטרם ייחרב, יחיה על העבר, וכשיימחק מעל פני האדמה, רוחו תרחף מעל שכונה ה' ותנדוד צפונה. אומרים שהיום מתחיל שם עידן חדש. לא נשכח אותך וסרמיל, וגם נסלח לך על הכל.

שלמה אילוז. ביקור מפתיע באוניברסיטה צילום: דודו גרינשפן