לדעת את מקומנו: נבחרת ישראל מייצרת ציפיות שווא
תסתכלו על 25 הדקות הראשונות אתמול. ישראל לא נראתה בהן שונה מאנדורה. די התביישנו במה שנבחרת הכדורגל שלנו מייצרת אחרי 23 שנה ביבשת. כאילו נעלנו על הרגליים נעלי פלאדיום ולא נעלי כדורגל, ושיקענו אותם בבוץ. אבל ווילס לא הצליחה לכבוש, חילצנו נקודה ובוסניה ממשיכה להזיע. כך שעוד נכונו לנו עלילות
בשורה התחתונה לגמרי, זו אחת התוצאות הטובות שהשיגה נבחרת ישראל בכל הקמפיינים שלה מאז ומעולם, והיו כאלה 12. תיקו אפס מול ווילס, נבחרת בזון אדיר, ששוברת בכל שבוע את השיאים והסטטיסטיקות שלה, שמחזיקה בהרכב שלה את אחד מחמשת הכדורגלנים הנחשבים ביותר עולם, בוודאי מי ששילמו עליו הרבה הרבה.
ווילס באה אתמול לאיצטדיון הביתי הנהדר שלה, כדי לקטוף את הפרס שמגיע לה על קמפיין מושלם במונחים שלה. אבל זה מה שקורה לפעמים כשאתה רוצה יותר מדי וצריך רק להתכופף טיפה, אפילו בלי לאמץ מדי את הברכיים, כדי לקחת את גביע הגלידה הזה ולהמשיך. 33 אלף וולשים שחיכו מאז מונידאל 58', 57 שנה, יחכו עוד חודש ואולי עוד קצת, עד שישלימו את המשימה. נשאר להם בוסניה בחוץ בעוד חודש. ואם לא מחר, אז מחרתיים, נגד אנדורה בבית. מגיע להם.
והגיע גם לישראל הנקודה הזאת, שממשיכה להחיות את הקמפיין הזה. מסורבלת, לא משכנעת, לעיתים מביכה, תמיד מייצרת משום מה ציפיות שווא שרבים מתרפקים עליהן. תסתכלו על 25 הדקות הראשונות אתמול. ישראל לא נראתה בהן שונה מאנדורה, שביקרה כאן רק לפני שבוע. די התביישנו במה שנבחרת הכדורגל שלנו מייצרת אחרי 23 שנה ביבשת. כאילו נעלנו על הרגליים נעלי פלאדיום ולא נעלי כדורגל, ושיקענו אותם בבוץ.
כמעט כל המדינות החדשות שנולדו ב-20 השנים האחרונות מתוך הריסותיה של המדינה האם, ולא משנה מי – יוגוסלביה, בריה"מ, צ'כוסלובקיה – מקדימות אותנו ומשתתפות בחגיגה, מי במונדיאל ומי ביורו. 25 הדקות הראשונות החזירו אותנו לימים האפלים של "העיקר ההשתתפות". לא היה ספיריט, ולא היה זכר לניסיון של המאמן הלאומי לצרוב שיטתיות. כי אם אחד משלל ההזדמנויות של ווילס היה נח בסופו של דבר ברשת של אופיר מרציאנו, המסך היה יורד כבר אתמול, ונשאר היה להתרפק על ארז אדשלטיין המרגש ונבחרתו, שהיא באמת עוף חול אמיתי.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל ווילס, כמו שאנחנו אומרים, למרות המחמאות, היא עדיין לא גרמניה, ספרד והולנד של פעם, הדורסניות. היא נבחרת מוכשרת אבל קומפקטית, עדיין מגבלות, שביום בינוני מינוס, כפי שתפשנו אותה אמש, החלה לתסכל את עצמה ככל שעברו הדקות, וישראל ייצבה את הדופק והמערך שלה. ככל שעברו הדקות, גם המועדים לפורענות, אוראל דגני, עומרי בן הרוש, אפילו טל בן חיים שמייצר לעיתים דפיקות לב, עד לרגע שבו הוא משדר – לא לא לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כל מהר.
גוטמן הפתיע אתונו במחצית השניה, ולמרות התיקו ששירת אותו, שידר שבערב הזה אולי אפשר אפילו להשיז מעט יותר. לא שדברים קרו, אבל ברמה המנטלית זה סייע. מבחינתו זה היה נצחון טקטי יפה על יריבו כריס קולמן, שעשה לו מט סנדלרים בתבוסה בחיפה, שהורידה לכולם את האוויר מגלגלי מכונית המירוץ שהיו כאלה שחשבו שיש לנו. להבדיל משלמה שרף, שהאמין שהכישרון של הטאלנטים שלו, איל ברקוביץ וחיים רביבו, יביא אותו לאן שהוא, גוטמן כמו אברהם גרנט, יודע, שכישרון הוא חשוב, אבל עבודה שיטתית קשה ותרגול חשובים יותר.
ערן זהבי, מבין כל הטאלנטים הגדולים שצמחו כאן, הוא כמעט היחיד שגם עובד קשה, כמו שליאו מסי, גארת' בייל וכריסיטיאנו רולנדו עובדים בפרך, לפני שהם מוציאים לאור את הגאונות האישית. הבעיה הגדולה שגם גרנט וגם גוטמן, מקבלים את השחקנים בשלב שהם כבר אבודים, כשקשה באמת לשנות כבר את מנטליות העבודה החלשה שסיגלו לעצמם הישראלים מאז התחילו לשחק כאן בגיל 8.
חשוב יהיה לדעת שגוטמן הפנים שהוא לא צריך למצוא חן בעיניי מישהו, אלא לתת לכולם להבין מי אנחנו ומה אנחנו באמת שווים לעומת היריבות שלנו. התיקו אתמול, מהמוצדקים בתולדות נבחרות ישראל לדורותיהן, הוציא קצת את ווילס מאיזור הנוחות שלה, ויגרום לבוסניה להמשיך להזיע. עוד נכונו לנו עלילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם