ראשי » ספורט » ליגת העל » חדשות ליגת העל

היא הייתה אהבת נעוריו: רן ריבלין מתנתק מבית"ר ירושלים

בגיל חמש הוא ישב ביציע הכבוד ובצבא הוא הסתיר אוזניות מתחת לחרמונית כדי להאזין למשחקים. אבל הגזענות של לה־פמיליה גרמה לרן ריבלין להתנתק מבית"ר ירושלים ולהקים עם חבריו אלטרנטיבה שפויה. ההתפרעות האחרונה בבלגיה רק הוכיחה מבחינתו שבית"ר בדרך להיעלם. אפילו מאבא רובי, נשיא המדינה וסמל בית"רי, הוא שומע על אובדן הדרך של הקבוצה הוותיקה

ביום חמישי שעבר, בשעת לילה מאוחרת, רן ריבלין בכה. זה עתה הסתיים בבלגיה משחקה של בית"ר ירושלים מול שרלרואה המקומית בתבוסה 5:1, אבל הכישלון על הדשא היה החלק הפשוט בסיפור. מסלון ביתו במושב עין־שריד צפה ריבלין באוהדי בית"ר משליכים אבוקות ונפצים לכיוון המגרש. חזרתו החגיגית של המועדון הירושלמי לכדורגל האירופי, אחרי היעדרות של שבע שנים, הפכה לעימות אלים וגזעני מול האוהדים המקומיים והמשטרה הבלגית, ולאירוע שרק בנס לא הסתיים בקורבנות הדדיים.

התמונות מהמגרש כיכבו למחרת בכותרות ראשיות בתקשורת הבינלאומית, וגרמו לכל מי שמזוהה עם המחנה השפוי בין אוהדי הקבוצה לתפוס מחסה, להתגונן ולהתנצל. אבל הנזק כבר נעשה: הבעלים אלי טביב, המסובך גם כך בפלילים, הודיע כי הוא נוטש, מה שגרר גל ידיעות על עזיבת שחקנים בכירים. התחושה הייתה של מכירת חיסול ושל התנתקות מרבים שראו בקבוצה בית - כולל כוכבי־עבר גדולים כמו אלי אוחנה, שגינה בחריפות את התנהגות האוהדים.

ריבלין מספר שלא ידע את נפשו אחרי המשחק. "לא ישנתי דקה בלילה ההוא", אומר לנו בן הזקונים של נשיא המדינה, בריאיון הראשון שלו אי־פעם. "נשבר לי הלב. כל הבית ישן, ואני בכיתי. אבא ישב שבעה על אחותו שנפטרה, אז דיברתי עם אחי יוליק. הבנתי סופית שהמותג 'בית"ר ירושלים' לא שייך לי יותר, גנבו לי אותו. הקבוצה לא קיימת. הבנתי שבשביל להציל אותה, צריך לפרק ולבנות מחדש".

המונולוג הזה הוא לא דבר של מה בכך עבור מי שינק את בית"ר ירושלים מגיל אפס, ומי שאביו ודודו ניהלו את המועדון במשך שנים. ההבנה כי בית"ר של היום היא לא זו של ילדותו, נבטה אצל ריבלין הצעיר עוד לפני המשחק בבלגיה. ב־2013, כשכנופיות "לה־פמיליה" ואספסוף אחר התנכלו לשוער אריאל הרוש שלא היה מוכן להתכופף מול הגזענות בקבוצה, והכו גם אוהדים של בית"ר שהעזו לגונן עליו - ריבלין כבר החליט כי בשלה השעה לבנות מסגרת חדשה. הוא ואוהדים אחרים שקצו במראות האלימים ייסדו יחד את בית"ר נורדיה, שבעונה שעברה החלה לשחק במחוז מרכז של ליגה ג'. שמה של הקבוצה מבוסס על השם שאימצה תנועת בית"ר ההיסטורית בתקופת המנדט, לאחר שהשלטון הבריטי הוציא אותה מחוץ לחוק.

ריבלין, עורך דין בתחום המקרקעין, אמנם עזב את ירושלים כמו רבים מבני דורו בגלל אפשרויות תעסוקה מוגבלות, אבל הוא עדיין אוהב את עיר ילדותו בכל לבו. בימי שישי פעם בשבועיים הוא נוסע עם אשתו ושלושת ילדיו מביתו בגוש תל־מונד לבירה, לבקר את ההורים רובי ונחמה בבית הנשיא. מדי פעם הוא יושב לאכול עם חברים בשוק מחנה־יהודה, כמו בילדות. אצל אמא ואבא, ליד שולחן השבת, מדברים כמובן גם על המתרחש בקבוצה שפעם הייתה להם בית שני. "אבא? הוא בעיקר כואב את אובדן הדרך והערכים של בית"ר", אומר ריבלין. "כבר הרבה שנים, אולי עשר, הוא לא דרך באצטדיון טדי במשחקים של הקבוצה".

? כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רן ריבלין (40) גדל בשכונת יפה־נוף, לא רחוק ממגרש האימונים של בית"ר בבית־וגן. הוא הצעיר מבין ארבעה ילדים - יואל (יוליק), בנו של רובי מנישואיו הראשונים, והאחיות רבקה (ריבי) וענת. רן עצמו שיחק מגיל 9 עד 16 בקבוצות הצעירות של בית"ר, וזוכר היטב את המאמנים שליוו אותו לאורך השנים: כדורגלני העבר דוד דוידוף, יוסי אמינוף, אבי אלקובי ואפילו שחקן נבחרת ישראל אבא גינדין.

באותן שנים רובי ריבלין ואחיו אליעזר (לייזי) היו האנשים הדומיננטיים בקבוצה, ואספות המועדון התקיימו בבית המשפחה. אמא נחמה הייתה מגישה את התקרובת, וריבלין הבן זוכר שהקפטן המיתולוגי חנן אזולאי היה מגיע ותמיד מתקן לו את הפנס. ״את הגביע של שנת 79' הביאו בבוקר לגן שלי, כשהייתי בן ארבע. מגיל חמש כבר הלכתי עם אבא לכל משחק בימק"א. היינו יושבים עם אחותי ריבי, דוד לייזי ודוד יוסי בתא הכבוד, שהיה בסך הכול ארבע שורות של מושבי בטון חשוף מאחורי ספסלי הקבוצות".

ריבלין זוכר עד היום את השבת ההיא ב־1984, כשבית"ר פגשה במגרשה הביתי את יריבתה המושבעת הפועל תל־אביב, למשחק שהיה יכול להביא לירושלמים אליפות ראשונה, היסטורית. "הייתי בן 9, ואבא הלביש אותי בבוקר בחליפה, כי זו הייתה אמורה להיות שבת של חג", הוא אומר. אבל בית"ר הפסידה, וכולם יצאו מהמגרש בדממה. ריבלין זוכר שאפשר היה לשמוע את ציוץ הציפורים. בשנה שלאחר מכן הגיעה שמחה גדולה, אחרי שבית"ר זכתה בגביע המדינה בזכות שער ניצחון של אלי אוחנה מול מכבי חיפה. מגמר הגביע ההוא זוכר ריבלין בית"ריסטים מאושרים בדרכם הביתה, ונסיעה שארכה שבע שעות בגלל שיירות האוהדים.

את גביע המדינה הראשון שלה קטפה בית"ר כבר ב־76', רגע לפני המהפך שהעלה את הימין לשלטון. משם, הדרך להפיכתה ל"קבוצה של העם" הייתה קצרה. "המהפך הפוליטי שדרג את בית"ר", אומר ריבלין. "הוא הפך אותה ממועדון די קטן לקבוצה גדולה, קבוצה של עדות המזרח, של המקופחים".

אבל אתה היית נסיך. לא מעדות המזרח, לא מקופח.
"לא גדלנו בירושלים כנסיכים. בני בגין גר בבניין שלנו. הוא הבן של מנחם, אבל הוא נסיך? תראה איך הוא חי".
אבא שלך דווקא גדל ברחביה עם כל החבורה, כמו משפחת מרידור ופרופ' צבי נוימן, אבא של דני.

״אבא שלי אולי היה נסיך, אבל אני לא. עד הצבא לא הכרתי בכלל מושגים כמו מרוקאי סכין, כורדי, רומני. בשנים ששיחקתי בבית"ר, לא דיברו על עדתיות, אבל כבית"רי תמיד הרגשתי מקופח. מולנו היו מכבי והפועל תל־אביב העשירות עם הקשרים, שתמיד דפקו אותנו. הם היו עשירי הארץ, אצלנו היו דמויות כמו האוהדים המיתולוגיים דוד פצע, דוד עראק, נומה ודוד חפוטה, שהיה מתפרץ למגרש ועושה סלטות. חפוטה היה חולה בית"ר אבל לא היה לו כסף לנסיעות, אז לפני כל משחק חוץ שלנו, נגיד בפתח־תקווה, הוא היה מתאשפז בבילינסון, מתלונן לרופאים שהוא לא מרגיש טוב, מקבל מיטה ואוכל, ולפני המשחק היה קם ובורח".

איך נראתה בשנים ההן היריבות עם הקבוצות התל־אביביות?
"מול הפועל תל־אביב תמיד הייתה שנאה ספורטיבית, שהשתלבה ביריבות הפוליטית של המערך וחירות. מול מכבי תל־אביב היה פשוט פחד. עד היום אני רועד לפני משחקים מולם. מכבי זה עוצמה, גם כשבית"ר בתקופות הכי טובות שלה. בכלל, בשבילנו כירושלמים, תל־אביב הייתה אמריקה. כמו לנסוע לחו"ל".

ב־1992 התגייס ריבלין לשירות קרבי בחטיבת גבעתי. הוא מעיד על עצמו שהיה חייל בעייתי, כזה שתמיד אומר למפקד מה הוא חושב, והתוצאה הייתה ריתוקים תכופים שבאו על חשבון הנוכחות במגרשים בשבתות. אבל גם מהבסיס המרוחק לא שכח ריבלין את הקבוצה האהובה. הוא התעדכן בנעשה דרך תוכנית הרדיו "שירים ושערים", שלה היה מאזין גם בזמן שמירה בגזרה המזרחית בלבנון, בעזרת ווקמן ואוזנייה שהוסתרו מתחת לחרמונית כדי שהמפקד לא יראה. כשלא היה רדיו זמין, הוא היה מתקשר הביתה לאבא, לשאול כמה נגמר.

"הייתי חייל טוב - מ"כ, סמל מחלקה ובסוף השירות קשר מג"ד", ממהר ריבלין להבהיר. "הייתי אמור להשתחרר ממילואים עכשיו, בגיל ארבעים, אבל חתמתי לעוד שלוש שנים בגדוד חי"ר". הוא נזכר בשירות המילואים שלו בג'נין במבצע "חומת מגן", שם איבד 13 מחבריו. כשהסתיימה הלחימה ניסה לחזור לשפיות, ולא שכח לבדוק בינתיים כיצד הסתיים המשחק של בית"ר מול נתניה.

גם בטיול לדרום אמריקה הקפיד ריבלין להישאר מעודכן. אמו הייתה שולחת לו לאקוודור פקסים עם כותרות עיתונים ותמונות ממשחקיה של בית"ר. זו הייתה עונת האליפות של 98', אז ניצחה בית"ר במשחקה האחרון בזכות התנהלות תמוהה של שחקני הפועל בית־שאן, שנראו כמי שמנסים להעביר את הזמן ולא לנצח. "בגלל המשחק ההוא קוראים לזה 'אליפות השרוכים', אבל זו הייתה עונה שהובלנו בה כל הזמן, ובהפרש ענק. אוהדי הפועל תל־אביב פשוט אוהבים להתבכיין", אומר ריבלין.

תחושת הזרות וחוסר השייכות לקבוצה החלה לנבוט בו כאשר את מקום הדמויות האותנטיות של פעם תפסו הטייקונים. בהתחלה זה היה איש העסקים גד זאבי שרכש את הקבוצה, בתפר חזרו הירושלמים מאיר פניג'ל וששון שם־טוב, ואז הגיע ארקדי גאידמק.

"תמיד צחקו על יו"ר הקבוצה משה דדש שהיה חותם על מפיות, ועל הסגנון של המנהל אברם לוי. אבל בתקופתם כולם, כולל השחקנים הזרים, היו שורפים את הדשא. בית"ר הייתה משפחה עם מאות אלפי אוהדים. כשהגיעו הטייקונים נוצרה אווירה של עגל הזהב, של כסף גדול בלי נשמה. הייתי בדילמה. מצד אחד נוצרה אפשרות לקחת תארים ולהגיע לאירופה, אבל בפועל הכדורגל נהיה מבאס, ותמיד עפנו מהמפעלים הגדולים בסופו של דבר.

"אני זוכר את השחקן אריק בנאדו מאושר כשקיבלנו בהגרלה ב־2008 יריבה נוחה מפולין. הוא צעק 'יש, פולניה', אבל בסוף חטפנו 5:0. תמיד היה לי חלום שנהיה קצת כמו מכבי בהצלחות, אבל מעולם לא היינו כאלה, גם כשהשגנו אליפויות. אתה חושב שבעונת 2001־2002 לא קינאתי בהפועל תל־אביב על המסע האדיר שלהם באירופה?"

רצית שהם יצליחו שם?
ריבלין מבין מיד את המלכודת הטמונה בשאלה, אבל מתמודד באומץ: "אני לא מפגר ולא פנאט. הפועל היא קבוצה ישראלית ופרגנתי להם, למרות שהם אמרו אחרת. אם הייתי בן 16 הייתי רוצה שהם יפסידו, אבל בגיל 30 יש לך פרספקטיבה".

מה גאידמק חיפש בבית"ר?
"היו אינטרסים סמויים. עד היום אני לא מבין על מה הוא שפך סכומים כאלו. רציתי בעל בית שיבוא מאהבה, והרגשתי שגוזרים עליי קופון. לבעלים קודמים כמו פניג'ל אולי לא היו אמצעים, אבל הם השקיעו במחלקת הנוער, ועד היום אתה רואה בליגה את הפֵּרות של ההשקעה הזאת".

בית"ר ירושלים מעולם לא הייתה קבוצת כדורגל עם התנהלות של בית מרקחת. המערכון של הגשש החיוור "אופסייד סטורי", בכיכובו של מר כאסח כאוהד המופרע, הציג את הקהל של בית"ר כבר בשנת 1974 כסוער מאוד, פרוע ואנטי־ממסדי - אבל לא כזה שמפנה חצים גזעניים כלפי מיעוטים. בעונת 85'־86' קיבלה בית"ר עונש כבד בעקבות התנהגות בעייתית של אוהדיה ונאלצה לשחק עונה שלמה מחוץ למגרשה הביתי בימק"א, אבל גם אז לא היה לכך דבר וחצי דבר עם גזענות.

ריבלין, שגדל בבית ימני אידיאולוגי, לא זוכר דיבורים נגד ערבים. "לא ראינו ולא ראיתי בהם זרים, אלא חלק מאיתנו, שכנים שצריך לחיות יחד איתם. תמיד היו קללות במגרשים, ואף פעם לא היה פה קל, זה חלק מהמשחק. אבל כשקללות הופכות לזוהמה גזענית ופשיסטית מהדקה הראשונה ועד אחרי שריקת הסיום, זה חורבן. פעם שרו 'שבחי ירושלים' או 'רִקדי' או 'אלינור' לאלי אוחנה, היום אחרי שבית"ר מבקיעה שרים 'מוחמד מת', או במקרה הטוב משמיעים קללות גסות כלפי הקבוצה היריבה".

במחצית העשור הקודם, במהלך תקופת גאידמק, זיהה ריבלין שמשהו לא טוב עובר על הקבוצה. כאוהד פעיל הוא ישב בטדי וראה טיפוסים שמעולם לא פגש קודם, הולכים ומשתלטים על היציע המזרחי. "שמעתי את השירים נגד יצחק רבין ואת הקריאות בעד יגאל עמיר, ואתה לא יודע איך הרגשתי. התביישתי כל כך, אבל אמרתי לעצמי: 'ילדים טיפשים, מה אפשר לעשות'. השתמשנו במילים מכובסות כמו 'קומץ', אבל זה רק הלך והתעצם. הגיעו כל מיני אנשים לא קשורים, קבוצות כהניסטיות חדרו לקהל והתחילו להשתמש בילדים האלה כדי להעביר את האידיאולוגיה. ואז ראיתי את השירים, הקטטות, המכות בקניון מלחה לפועלי הניקיון הערבים. תמיד אמרנו שזה רק קומץ, אז לא עשינו שום דבר".

גם כשאבא שלך מילא תפקידים ניהוליים בקבוצה, לא היו בה שחקנים ערבים. בהפועל ירושלים הם דווקא שיחקו.
"לערבים מבית־צפאפא או שועפאט היה יותר קל ללכת להפועל. בית"ר לא הייתה קבוצה רלוונטית בשבילם. בתקופה של אבא שלי, אם היינו מזהים שחקן ערבי עם פוטנציאל, זה היה יכול לעבור. אולי היו מקללים קצת, אבל בסוף, גם אם חלק מהקהל פנאטי וימני, האוהדים היו אנשים טובים ולמהומות שלהם היו תמיד גבולות. אבא שלי היה יורד אליהם לדשא, והם היו מפסיקים.

"הייתי שמח לראות שחקן ערבי בבית"ר, אבל אתה מכיר אחד שהיה מגיע לשחק שם? אני בספק אם יש אחד כזה. בשביל מה לו להכניס את עצמו לסיפור הזה? הרי תהיה לו בעיה גם בחברה שלו. אבל האוהדים הטיפשים האלה תוקעים גול עצמי כשהם אומרים 'לא יהיה אצלנו שחקן ערבי'".

את המהומות שהתעוררו ב־2013 בעקבות החלטתו של גאידמק לצרף לקבוצה שני שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה, ריבלין כבר ראה מרחוק, בטלוויזיה. הוא מספר שהתבייש בקבוצה שלו, והתבייש במחזות האלימים שנראו אז ביציעים. במקביל מצאו את עצמן מחוץ למועדון דמויות מרכזיות כמו היו"ר איציק קורנפיין, שהיה כמעט קול בודד במאבק שלו נגד לה־פמיליה. אפילו השוער אריאל הרוש, בעבר יקיר הבית"ריסטים, הפך לאויב האולטראס כשלא היה מוכן ליישר איתם קו, בעוד רוב השחקנים המשיכו במפגני חנופה כלפי הקהל הקיצוני.

נראה שהמשחק מול שרלרואה בשבוע שעבר הוריד אסימון להרבה אנשים. טביב הודיע שהוא הולך, הספונסרית חברת iTrader החליטה לעזוב, אפילו אלי אוחנה כבר אומר שזו לא בית״ר שלו.

רן ריבלין צוחק. הוא ישראלי שלמד כבר כמה דברים על החיים והפסיק להיות נאיבי. "שום דבר לא ישתנה בקבוצה. כבר שמעתי את מירי רגב אומרת ברדיו שהיא הייתה בטדי ולא שמעה קריאות גזעניות. גם היא השתמשה במושג קומץ. ביום חמישי מיד אחרי המשחק הייתה סערה גדולה, אבל ביום ראשון כולם כבר נרגעו ודיברו אחרת. אם הייתי חושב שמשהו ישתנה הייתי נלחם על הבית שלי, אבל הייתה בבית"ר הזנחה של שנים. היום מה ששולט זו גזענות, אלימות, חוסר סובלנות וחוסר כבוד.

"דני נוימן, חבר מאוד קרוב שלי, בא איתי לטדי כשהוא לובש חולצה אדומה. פתאום ניגשו אליו ארבעה נערים עם חולצות של לה־פמיליה, שאלו 'מה אתה עושה פה עם חולצה כזו?' והתחילו לקלל. לא מקבלים פה היום את האחר, והשיח רדוד ושטחי. ראית את האווירה הזו גם בבחירות. שום דבר לא ענייני, הכול צהוב".

בית"ר של היום היא מותג כלכלי?
"בעצם השימוש בשם של בית"ר יש ערך מוסף שאמור לקרוץ לכל בעל בית ולכל מפרסם. אנחנו רואים את זה היטב אצלנו בנורדיה, קבוצה מליגה ג' שמושכת אלפי אוהדים ותורמים, שרוצים להזדהות עם השם הזה ועם מה שהוא מייצג. למרבה הצער, בית"ר ירושלים כפי שהיא נראית היום מייצגת ערכים אחרים לגמרי, וזו הסיבה לכך שבשנים האחרונות רואים ירידה בכמות הצופים ובריחה של ספונסרים".

בגלל האווירה הקיצונית ילדיו הקטנים של רן ריבלין מעולם לא היו במשחק של בית"ר ירושלים, אבל הם כבר עודדו במשחקים של נורדיה, הקבוצה שאביהם היה מעורב כאמור בהקמתה. בתו אפילו העניקה זר פרחים לדוד דוידוף, במסגרת מנהגה של נורדיה להזמין שחקני־עבר מהקבוצה הוותיקה לטקס נוסטלגי במחצית המשחק.

יו"ר הקבוצה החדשה הוא איציק אלפסי (36), ד"ר לפסיכולוגיה חברתית, ירושלמי מבית בית"רי. מכיוון שגדל במשפחה דתית, למשחקים של בית"ר הוא החל להגיע רק לקראת שנות התשעים, כשהקבוצה עברה לשחק במוצאי שבת ובימות החול. בשנתיים האחרונות הוא כבר לא דורך בטדי. "ההדר הבית"רי של ז'בוטינסקי היה בשבילי סיסמה כל החיים", אומר אלפסי.

"בשלב מסוים התחלתי להתעמק בכתבי ז'בוטינסקי כדי להבין על מה קמה בית"ר ומה החזון. ראיתי שהוא דיבר על כך שצריך להתנהג בכבוד, לכבד את עצמך ואת הסביבה, לדבר בנימוס, להיות בן־אדם, 'מענטש' - וכל זה לפני זכותנו על הארץ ושתי גדות לירדן. הוא דיבר על ערכים ליברליים, על כבוד לאדם באשר הוא אדם, על שוויון זכויות בין יהודים וערבים. היה לו חשוב שהערבים ירגישו כאן בבית, כי זה יהיה המדד להצלחת המפעל הציוני".

בתחילת הדרך, לפני שהחליטו להקים קבוצה עצמאית, עוד חשבו אלפסי וחבריו שיצליחו לשנות את התנהלות בית"ר ירושלים מבפנים. "בכל פעם שניסינו לעודד בלי קללות וגזענות, זה לא התרומם. תבין, אני והחברים שלי, יש לנו חיים מחוץ לכדורגל. יש קריירה, משפחה. לא היינו מסוג האנשים שיבואו להתעמת עם לה־פמיליה ביציע".

כשהגיעו השחקנים הצ'צ'נים התפוצצה המורסה, וחבורת האוהדים הוותיקים ניצבה בפני דילמה: האם לעמוד מהצד בעוד לה־פמיליה משתלטים על המועדון, או לפנות לדרך חדשה. הרוב השפוי נעלם מהיציע וחיכה לראות לאן דברים יתפתחו, ובטדי התגודדו בינתיים מאות אוהדים קיצונים, שהפנו לא פעם קללות כלפי הגרעין המתון יותר. "כשהבעלים אלי טביב הגיע לבית"ר המצב החמיר, כי הוא קירב את לה־פמיליה ואמר עליהם שהם אנשים טובים", אומר אלפסי. "באימון פתיחת העונה אוהדים זרקו אבנים על שחקנים. לי זה הזכיר את המהפכה באיראן ב־1979, כשההמונים צבאו על השגרירות האמריקנית בטהרן. טביב לא אמר על זה כלום, ואנחנו הבנו שהמאבק הוכרע - ולא לטובתנו".

ואז עלה הרעיון להקים את בית"ר נורדיה, קבוצה שורשית שחוזרת לערכים של פעם. אלפסי ושותפיו התייעצו עם קבוצות אחרות שהוקמו באותה התקופה על ידי אוהדים, דוגמת מכבי קביליו יפו והפועל קטמון. הם הקימו עמותה, נרשמו בהתאחדות ויצאו לדרך. למאמן הקבוצה מונה בלם העבר סרגיי טרטיאק, והמנהל המקצועי הוא שחקן עבר בית"רי מוכר, משה בן־ארוש. בקבוצה יש שני שחקנים ערבים, האחד מוסלמי והאחר נוצרי - אמיר שווייק ואייל באדר. בעונה שעברה שיחקה נורדיה במחוז המרכז של ליגה ג' וסיימה במקום השלישי.

נורדיה היא עמותה עם ועד מנהל, מוסדות מסודרים ו־500 אוהדים שיושבים ביציע האצטדיון הביתי בגבעת־רם בירושלים. תשלום של 650 שקל מקנה לאוהדים חברות בעמותה, עם יכולת השפעה וזכות הצבעה.

הגרעין הקשה בטדי לא מכיר בכם. אומר עליכם שאתם מומרים, שמאלנים.
ריבלין: "מבחינה פוליטית אני ליכודניק, ואני כבר לא מתנצל. מצד אחד יש שברון לב על הקבוצה שהייתה שלי הרבה שנים, ומצד שני יש דרייב להגשים את החלום. בשבוע האחרון, מאז המשחק בשרלרואה, אנחנו רואים התגייסות אדירה של אוהדים שמדברים בשפה שלנו, כאלה שמכבדים את העבר של בית"ר ירושלים אבל מבינים שההווה והעתיד נמצאים במקום אחר".

אחיו יוליק, אוהד בית"ר מושבע שהתגורר כל חייו בתל־אביב, נותר נאמן לקבוצה הוותיקה. "לא הצלחתי לשכנע אותו לקנות מינוי", אומר רן. "הוא אומר שהוא לא מסוגל להחליף קבוצה, ואני מסביר לו שלא מדובר בהחלפה אלא בהצלה, כי הקבוצה שלו כבר לא קיימת. יוליק עונה שהוא מוכן להעניש את עצמו ולסבול. אני יכול להבין אותו; לא פשוט להצהיר שאתה מפסיק לאהוב את הקבוצה שלך. זה בניגוד לחוקי הטבע. זה כמו לגדוע יד".

מה יקרה עכשיו?
"יש שתי אפשרויות. או שיקרה כאן נס, וכל הרשויות הרלוונטיות - משטרה, בתי משפט, ההתאחדות לכדורגל, העיר עצמה - יטפלו בבעיה ויגרמו לבית"ר ירושלים לשנות פניה ולנקות את מאות העשבים השוטים שצמחו בה; או שנורדיה, בנחישות ובהתמדה, תצבור תאוצה. במקביל, בית"ר תדעך ותמשיך להיגרר למקומות אפלים".

ומה אתה חושב שיקרה?
״המצב הראשון הוא חלום, המצב השני מציאות. בית"ר ירושלים לא מעניינת אותי יותר. מעניין אותי לעלות עם נורדיה לליגה ב'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...