לראות את רומא, ולמות: מסע בזמן לגמר של 1984
רגע לפני גמר ליגת האלופות 2015, שלום ירושלמי חוזר למשחק הגמר בין רומא לליברפול ב-1984 בסטאדיו אולימפיקו, ולגשר הקטן שבו ראה איך אוהדי הקבוצה המארחת דוקרים את האוהדים האורחים. מה בכלל הטעם בניצחון במשחק כדורגל, אם הגביע גדוש בדם?
עוד כותרות ב-nrg:כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אתה אנגלי?" – זאת הייתה השאלה שנשאלה ברחובות הסוערים של רומא, רגע אחרי הניצחון של ליברפול על הקבוצה המקומית בגמר גביע האלופות של 1984. "אתה אנגלי?", שאלו
הייתי שם, במשחק ובתקיפות שאחריו, יחד עם חברי הטוב יגאל וידר, שנינו בחולצות אדומות כמו של שאר אוהדי ליברפול, מנסים להסתתר בין הצללים וליד קירות הבתים. המהומות האלימות שהתרחשו באותו לילה שברו בשבילי את מה שהיה עד אז שיא של ספורטיביות ואהבת הכדורגל. את השבוע ההוא לא שכחנו מאז: המסע הסיוטי לרומא, שכלל את כל התקלות האפשריות, התגמד לצד האסון הנורא, תצוגה מבישה של אהבה שאיבדה את הדרך והפכה לשנאה.
לאוטובוס הגדול שהוביל אותי מבית הנתיבות בנתב"ג לכבש המטוס, עליתי בחיוך רחב. השמחה הלכה וגאתה בי בלי שליטה. הראשון שספג את מטחי האושר היה כומר שעמד ליד הדלת, עוטה גלימה בצבע חום שגלשה מצווארון לבן לעבר סנדלים תנ"כיים. "Rome, Rome", קראתי לעברו בעליצות. "Roma! Roma!", תיקן בהטעמה הכומר החביב, משל היה נהג מונית המזמין אותי למכוניתו. "הו, רומא הגדולה, רומא היקרה", פיזמתי ביני לבין עצמי, "אני בדרך אלייך, לאצטדיון האולימפי, לגמר גביע האלופות 1984 בין רומא לליברפול. יוווו! האם יש כיף גדול מזה?".
על מדרגות המטוס דילגתי בקלילות: הופ אחת, הופ שלוש, הופ שש, מדמה את עצמי לאיאן ראש האגדי שמקפץ לנגיחה. בכניסה ניסיתי להתחכם עם הדיילת באיטלקית בסיסית. "La coppa e rossa, di Liverpool (הגביע אדום, של ליברפול)", קראתי לעברה. "הבנתי, avanti", נפטרה ממני הדיילת בקוצר רוח, ושיגרה אותי לירכתי המטוס, לשורה 34, כיסא A.
חציתי את המטוס במהירות שבה קני דלגליש היה חותך את קו האמצע באצטדיון אנפילד, כשאני חולף על פני נוסעים שזעמו על המאחרים מהאוטובוס האחרון. לי לא היה אכפת. מיד אתיישב ליד וידר, ויחד נצא להגשים את החלום שאנחנו מפנטזים עליו מילדות: צפייה בגמר האלופות של אירופה, ועוד עם קבוצתנו האהודה ליברפול.
מה זה "אהודה"? יקירה, אהובה, "אדומה שלי", כפי ששר אריק איינשטיין על הפועל ת"א. נזכרתי בחטף בימי התיכון, בבית הספר "בית חינוך" של זרם העובדים. את ההרכב של ליברפול קשקשתי שם על השולחן. את מהלכי המשחקים והתוצאות דקלמתי בעל פה. הקבוצה העממית מעיר הפועלים האפרורית - היפוכה הגמור של מנצ'סטר יונייטד האליטיסטית והמתנשאת - חדרה לתודעה הסוציאליסטית ולנשמה המרדנית של נערים בני 16 בירושלים של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים.
הנוסטלגיה הכתה בי. נזכרתי בחטף איך חיכינו למשחקים של ליברפול כמו לעוד תקליט חדש של הביטלס שיפרוץ מהעיר המדהימה הזו; כמו למחאה נוספת בפריז של דניאל כהן־בנדיט; כמו להפגנה מלאת אקשן של הפנתרים השחורים במרכז ירושלים; כמו לעוד סיפור על צ'ה גווארה מפי חיים הנגבי בקפה טעמון, שמסתיים בקריאות "צ'ה! צ'ה! צ'ה!" ובהנפת יד ימין באגרוף קפוץ.
ככל שחלפו הדקות שככה ההתלהבות הנוסקת, ופניי הסמוקות עטו חיוורון: מושב B היה עדיין מיותם. וידר חברי לא היה שם. העפתי מבט סביב אך לא ראיתי אותו. "איפה אתה, יגאל?" מלמלתי לעצמי. לפני שעה נפרדתי ממנו בחנות השעונים היוקרתית בדיוטי פרי. לאן הוא נעלם? פניתי לשירותים, אולי וידר גונב שם שאכטה אחרונה מעוד סיגריה, שבלעדיה אין לו חיים בריאים. הוא לא היה שם. רצתי בבהלה לקדמת המטוס, עליתי על תיקים שנשכחו במעבר, העפתי בדרכי עיתון שדפיו גלשו מחוץ לתחום המושב של אחד הנוסעים, והגעתי לדיילים, לחוץ ומתנשף. "החבר שלי לא על המטוס", זעקתי. "אתם יכולים להכריז עליו? לקרוא לו?".
"יגאל וידר, יגאל וידר, הנך מתבקש לגשת לאחד מאנשי הצוות", קרא בשלווה הדייל המעונב אל תוך המיקרופון שבקיר המטוס. הקול המתכתי שבקע מבעד לרמקולים לא זכה למענה אנושי. עכשיו גם הדיילים התחילו לאבד סבלנות כלפי הנוסע אדום השיער שרק לפני שלוש דקות קרן מאושר ועכשיו לקה בדפרסיה קשה.
"אדוני, הנוסע שלך לא על הטיסה. מגדל הפיקוח מבקש שנמריא", הודיע לי רב־הדיילים בסגנון מ"ם־כ"פי. "תחליט מה אתה עושה: או שאתה חוזר למקום, יושב וחוגר, או שאתה יורד".
עשיתי חישוב מהיר. איך אטוס לרומא ואשאיר את וידר מאחור? איך אסתדר לבד, בלעדיו? אנה אפנה שם? לאן אלך? אבל, מצד שני, עכשיו לרדת מהמטוס? לחזור לדיוטי ומשם הביתה, לדירת הסטודנטים הקטנה בקריית־משה? הרי זה כמו גירוש מגן עדן. ומה על גמר ליגת האלופות? ומה עם הכרטיסים ששילמנו עליהם מאות דולרים לסוכן נסיעות ממולח, ששכנע אותנו שלו זה עולה יותר? לעזאזל! ומה עם המזוודות שלנו, שיישארו בבטן הג'מבו? כמה טרחתי באריזתן: חולצה אדומה, צעיף תואם, דגל גדול עם ציור הציפור הלבנה, הסמל הנצחי של ליברפול, ואפילו דרבוקה מחרישת אוזניים שקניתי בעיר העתיקה.
ירדתי. שני אנשי ביטחון נצמדו אליי כאילו תפסו ברגע האחרון בעל עיכוב יציאה מן הארץ. גרם המדרגות הממונע נסע לאחור. כמו בסיוט, דלתות המטוס שאך לפני רגע היו מחוז חלומותיי, ננעלו בפניי. השתוללתי על המסלול, רקעתי ברגליי, הרמתי קול צעקה. למה? למה זה מגיע לי? בעוד 36 שעות יעלו גרהאם סונס וסמי לי לכר הדשא בסטאדיו אולימפיקו ברומא, ואני, שהייתי אמור לעמוד ביציע ולשיר יחד עם אלפי האוהדים באדום את "You’ll never walk alone", אביט בהם מבעד למסך מרצד בפאב ירושלמי אפלולי, ואחשב בעיניי למת.
הבאגי, כך מכונה רכב הגולף הקטן בשדה תעופה, הוביל אותי ואת שני אנשי הביטחון בחזרה לטרמינל. בדרך עוד הספקתי לראות את המטוס נע במהירות לעבר מסלול ההמראה, ומשם לרומא. אני עברתי תהליך הפוך: המדרגות שהורידו אותי לאוטובוס העלו אותי עכשיו למתחם החנויות הפטורות ממכס; דלפק הרישום האחרון לפני הירידה למטוס היה לצ'ק־אין מחודש; בדיקות היציאה הביטחוניות נעשו לבדיקות כניסה; במקום ה"ארזת לבד?" הנצחי התעניינו לדעת "האם פרקת משהו מתיק הגב והשארת במטוס?", ובמקום ה"מישהו נתן לך משהו להעביר?" שאלו אותי "האם העברת משהו למישהו?".
מטורף, מטורף העולם, חשבתי לעצמי. העפתי מבט מתחנן לעבר קציני הביטחון, שהתחילו לגלות כלפיי אמפתיה. לפתע, מעבר לכתפיהם הרחבות ראיתי דמות מוכרת. החבר וידר הגיע אליי במרוצה, פניו זורחות, ידו השמאלית מושטת קדימה, ויד ימין מפשילה מעליה את השרוול.
"נו, איך הפטק־פיליפ שקניתי?" הציג וידר בגאווה את השעון המהודר שוודאי עלה כמו מאה כרטיסים לגמר. "מה פטק? מה פיליפ? פספסנו את הטיסה. אני חוזר מהמטוס", רתחתי. "מה פספסנו? עכשיו רק עשר וחצי", אמר וידר והצביע על השעון. "אידיוט! דביל! קנית שעון ולא כיוונת את השעה!", צרחתי עליו, ובקרב הנוסעים מסביב כמעט פרצה בהלה, ולא בהלת קניות.
"שמע, אני לא חוזר הביתה", אמר לי וידר אחרי שיצא מן ההלם. "גם אני לא", עניתי. אנשי הביטחון החביבים, צעירים בני גילנו, התגייסו כדי לעזור. הלכנו יחד איתם לחפש טיסה אחרת לרומא. לא מצאנו. הטיסה הפנויה הבאה תצא לדרכה רק לאחר ששחקן של ליברפול באדום או כדורגלן של רומא בכחול יניפו לשמיים את הגביע הכסוף. דיכאון כבד השתלט על שנינו. המועקה גברה, הדמעות חנקו. מתוך הייאוש הכללי שמעתי את הדיילת בדלפק חברת הנסיעות שואלת בשלווה: "למה שלא תטוסו לבאזל? הטיסה יוצאת בעוד שעה".
"באזל?", שאלנו. "משם תיקחו רכבת לילה לרומא. אין לכם ברירה אחרת", אמרה הדיילת מבעד למשקפי הראייה שנשמטו על אפה. "אני לא רואה טיסות אחרות. זה מה שיש", הוסיפה באדישות והציצה שוב במחשב הענק.
המטוס לבאזל היה ריק למחצה. התרווחנו על המושבים, סיכמנו את אירועי ההסתבכות הגדולה ועשינו את חשבון הזמנים הבלתי אפשרי. וידר הרגיש אשם. הוא הבטיח לממן את הנסיעה ברכבת לרומא. אמרתי לו שאם נגיע בזמן לאולימפיקו, אני לא רוצה ממנו אגורה.
קיווינו לנס. הרי אנחנו צריכים לחצות את שווייץ כולה, מצפון לדרום, ואחר כך את חצי איטליה, עד לרומא. משם עלינו להגיע לשדה התעופה פיומיצ'ינו, מרחק ארבעים דקות ממרכז רומא, למחלקת אבדות ומציאות, כדי לאסוף את המזוודות (בתקווה שיגיעו בלעדינו), לחזור למלון בוויה ונטו, ומשם לאצטדיון שמרוחק עוד שלושים קילומטרים מרומא. יש סיכוי? אולי אם אלוהים יעצור את סיבוב כדור הארץ ויאמר לשמש בקולוסיאום - דום!
נסיעת לילה ברכבת מדמה אירוע רומנטי חביב עד לרגע שבו אתה נכנס לקרון. מכאן ואילך הכול נראה רע ונשמע עוד יותר רע. הנוסע, במקרה הזה אני, מקבל דרגש עליון במיטת שתי קומות, עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים, כמו בקורס מש"קים בצריפין בשנות החמישים.
הרעש ברכבת מחריש אוזניים, גם אטמים לא יעזרו. אזהרות מפני גנבות מגיעות מכל עבר ("שמור על הציוד ואל תעזוב אותו לרגע"), מה שמבטיח נדודי שינה קשים. נרדמתי איכשהו על התיק כשאני מחבק אותו, אבל כל תזוזה של הרכבת הקפיצה אותי לתקרה. משום מה במשך כל הלילה עברו מאות אנשים דרך הקרון, הולכים, באים, שוב הולכים ושוב באים. עשן הסיגריות עלה והתאבך כמו בתא מעצר במגרש הרוסים.
את המחיר על זעזועי הרכבת מבאזל לרומא שילמתי לפנות בוקר, לאחר לילה כמעט ללא שינה. ניסיתי להדביק את עדשות המגע הקשות לעיניי הטרוטות בדיוק כשנהג הקטר החליט לבלום בחוזקה. העדשה זזה מהאישון ונתקעה בקצה העין. הייתי חייב בדחיפות רופא עיניים. וידר חברי לא היה יכול להושיע: הוא פרסומאי מתחיל שעושה חיל, אבל לא דוקטורֶה.
ירדנו במילאנו. לעולם לא אשכח את רוברטו החביב, מלאך מילנזי שפגשתי ברכבת. אף שלא היה חייב לי מאום, הוא ליווה אותי בדרך החתחתים לחדר המיון הנורא בבית החולים ניגוארדה בעיר. רוברטו החליף כמה מילים עם הצוות (ואולי גם כמה שטרות), ועד מהרה, כלומר אחרי שעה וחצי, הגיע הרופא, הדביק את ראשי לפורופטר, והגיש לי את העדשה הסוררת. העיניים נשמו לרווחה.
המונית הטיסה אותנו בחזרה מבית החולים לסטאציונה צ'נטרלה, תחנת הרכבת במילאנו. הלירטות עפו מהמושב האחורי לקדמי בהתאם למהירות הנסיעה. אסור לאחר. היינו שוב על הקרון, מרוחקים שבע שעות מרומא, שלוש־עשרה שעות ממועד פתיחת המשחק. כל שירי הרכבות מהילדות הרחוקה החלו להתנגן בראשי. בכולם הרכבת דוהרת וטסה, רק לא כאן.
לתחנה המרכזית ברומא, סטאציונה טרמיני, הגעתי מתנדנד כמו שיכור שחיסל בקבוק טקילה מקסיקני. העייפות הנוראה וטלטולי הדרך הפכו אותי להיסטרי ועצבני, אבל עדיין לא הגעתי לדרגת הטירוף שפגשתי ברומא. עיר שלמה נאחזה בשיגעון גמר ליגת האלופות. אנשים הסתובבו ברחובות וצעקו "Forza Roma", נופפו בעיתון הבית "לה גאזטו דלו־ספורט", ועודדו את השחקנים ברונו קונטי ופרנצ'סקו גרציאני כאילו היו כבר בתוך האצטדיון.
נהג המונית שלקח אותנו לשדה התעופה פיומיצ'ינו לא הבין איך אנחנו מתכוונים לטוס בלי מזוודות. לך תסביר לו שאנחנו הולכים לקחת מזוודות בלי לטוס. נמאס לנו לספר לכולם איך מתנהלים בעולם שהשתבש פתאום. משכנו בכתפיים. לפעמים הטוב ביותר זה לשתוק.
הגענו לטרמינל בריפוזו, שעת הסיאסטה. עכשיו לך תמצא כאן את המזוודות שלך שהגיעו מישראל, אם בכלל הגיעו. עד מהרה אבדנו במבוך האולמות והמסדרונות. השאלות שלנו נותרו ללא מענה. ובאמת, למי אכפת מהמזוודה העלובה שלך ביום שבו רומא הולכת לעשות היסטוריה, ואולי לזכות בפעם הראשונה בתולדותיה בצ'מפיונה.
שני ישראלים מרוטים עם שלוש מזוודות קרועות עמדו אחרי שעה וחצי בתור למונית שתיקח אותם למלון ברומא. הפעם הנהג לא שאל שאלות, רק שמע מוזיקה איטלקית צורמת בווליום אדיר. הרגשתי חסר אונים. לא נותר בי כוח להעיר לו. הייתי מוכן למחול על הכול כדי לזכות סוף־סוף במקלחת מרעננת ובשעתיים שינה.
חלפנו על פני הרחובות והכיכרות המפורסמות של רומא, מתקרבים עוד ועוד להגשמת החלום. הנה אנחנו בשערי מלון הבוטיק שלנו, ממש באמצע הוויה ונטו, יורדים מהמונית ובשארית כוחותינו גוררים את המזוודות במעלה המדרגות המעוקלות, מביטים בפניו של פקיד הקבלה בתחינה גדולה, רק כדי לשמוע אותו אומר: "מצטער, לא הגעתם אתמול. מכרתי את החדר".
התמוטטתי.
וידר הפציר בי לקום. הפקיד המבוהל נחלץ לעזור. הוא לא רצה אסונות אצלו בלובי, ועוד לפני המשחק. אחרי כמה שיחות טלפון הגיעה מונית - שוב מונית - שלקחה אותנו לדירה ישנה בקצה העיר. המיטות בחדר שקיבלנו היו מסודרות כמו במחנה פליטים, אבל שמחתי על מה שיש. העיקר שהכול נקי. אפשר להתקלח במהירות ולצאת למשחק. עשינו את זה.
האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לסטאדיו אולימפיקו אחרי שהעמיס עליו עשרות אוהדי רומא רועשים. נדחסנו ביניהם. החולצות האדומות שלבשנו והצעיפים התואמים לא עשו עמנו חסד, מן הסתם. חטפנו מבטים עוינים וספגנו קללות עסיסיות, אבל גם החלפנו מילות ידידות עם כמה כחולים. הם הרי לא ציפו שכל 70 אלף הצופים באולימפיקו יהיו אוהדי רומא. מה הטעם בחגיגה ספורטיבית במעמד צד אחד? הם רק קיוו לניצחון מפואר, שיחזיר אותנו מבוישים לליברפול, לירושלים, לווינה, לבאזל או לכל מקום אחר שהגענו ממנו. כאילו אמרו לנו, "נו באמת, מי אתם שתכבשו את רומא?".
האולימפיקו הוא אצטדיון עצום בגודלו. מי שהקים אותו בשנות העשרים והשלושים כנראה החליט להתאכזר לצופים. מסלול האתלטיקה שמקיף את כר הדשא מרחיק את השחקנים מהקהל. האוהדים של ליברפול, שהגיעו מהיציעים הקרובים והצפופים של אצטדיון אנפילד, נאלצו להוכיח כישורי עידוד יוצאי דופן בתנאים של מיעוט מספרי, כדי שקולם יגיע לאליליהם שעל המגרש. אבל תסמכו עליהם, בעיקר אחרי כמה לגימות הגונות של גינס, הבירה האירית החזקה והמשובחת. תסמכו גם עליי ועל וידר. עד מהרה מצאנו את עצמנו שרים, משתוללים, מניפים דגלים ומתמזגים באווירה יחד עם אוהדי ליברפול, השיכורים והפיכחים. רק בשביל זה כל המאמץ היה שווה.
וזה גם עזר. המשחק היה אמנם חלש, אולי אחד הגרועים בתולדות משחקי גמר ליגת האלופות, אבל לאחר 15 דקות כבר הובלנו. רומא השוותה לפני המחצית. בסוף המחצית השנייה הלכנו להארכה של 30 דקות. שום דבר לא קרה. המשחק יוכרע בבעיטות מ־11 מטרים, נוהל אכזרי שאף פעם לא אהבתי.
הבעיטה האחרונה והמכרעת חרגה מתחום הכדורגל. פרנצ'סקו גרציאני ניגש לנקודה הלבנה. השוער התיאטרלי של ליברפול, ברוס גרובלאר, החל לחולל מולו כמו רקדן בטן מתחיל. גרציאני המבולבל בעט את הכדור לשמיים. לא התלהבתי מהתרגיל הבלתי ספורטיבי הזה, אבל שיכרון החושים אכל את הספקות האחרונים. כאשר גריים סונס אחז את הגביע בשתי ידיו והניפו אל על, חשתי שהוא נושא גם אותי על כפיו.
אלפי האוהדים של המרסדיסרז - כינויה של קבוצת הכדורגל של ליברפול - עוכבו קצת ביציעים הצפוניים. איש לא התלונן. השוטרים והסדרנים האיטלקים הקיפו אותנו, וכך חגגנו דקות ארוכות עם השחקנים, שהתקרבו עם הגביע ליציע.
רק שמסיבת הניצחון השמחה הזו עלתה לנו ביוקר: האוהדים האדומים שיצאו לאחר חצי שעה מהאצטדיון, מצאו את עצמם בתוך מארב שהכינו להם אלפי אוהדי רומא, שלא השלימו עם ההפסד ובטח שלא עם מופע המחול המעצבן של השוער גרובלאר. המשטרה האיטלקית, הפוליצייה, עשתה את מה שהיא יודעת לעשות היטב ונעלמה מהשטח. נהגי האוטובוסים והמוניות נמלטו מבעוד מועד. התושבים בשכונות הסמוכות הגיפו את התריסים ונעלו את שערי הכניסה לבתים.
וכך פינו כולם את הזירה למלחמת הדמים שהחלה להשתולל ברחבות הכניסה והיציאה של האצטדיון, ברחובות ובכיכרות. היתרון הביתי של האיטלקים היה במקרה הזה משמעותי עד מאוד. כיאה לחיילי האימפריה הרומית הם היו מצוידים היטב, מי בסכינים ומי באלות. הם גם הכירו את דרכי התקיפה ונתיבי המילוט. זה היה מזוויע.
חבורות־חבורות, גלים־גלים, הם עטו על האוהדים האדומים שנסו על נפשם לכל עבר. קריאות הקרב והקללות התחברו עם צעקותיהם המחרידות של הנפגעים. פה ושם נשמעו קולות נפצים. ניכר היה על האנגלים שהם הופתעו לחלוטין.
וידר ואני עמדנו בצד, רועדים מפחד ואובדי עצות. האם להישאר בתוך קבוצות האוהדים האנגליות, שהחלו להגן על עצמן ופה ושם תקפו בחזרה? האם לנקוט יוזמה ולברוח, השד יודע לאן? רצנו בחזרה לאצטדיון, אבל נתקלנו בשערים נעולים. החלטנו לנצל את המראה האיטלקי של וידר: רכסנו היטב את הסווטשירטים כדי שיסתירו את החולצות האדומות, השלכנו את הדגלים בכאב גדול, והתחלנו ללכת במהירות בצדי הדרכים. הולכים ושותקים. בכל פינה ראינו אוהדים שנפגעו וכרעו על הארץ. האמבולנסים היו כלי הרכב היחידים שנראו בסביבה. לטעמי היו מעטים מדי.
הגענו לגשר קטן. קבוצה של אוהדים באדום עמדה לפנינו. האיטלקים הגיעו אליהם במרוצה, מאחור. "טו סי אינגלזה (אתה אנגלי)?" שאלו את המאסף, אבל לא נזקקו לתשובה. הסכין נשלפה. האוהד גדול הגוף נפל מולי על הארץ, מתבוסס בדמו. אני לא זוכר את שמו, שפורסם למחרת בעיתונים, אבל לא אשכח את הצעקה קורעת הלב שבקעה מפיו ואת פניו שהתעוותו מכאב.
הוא היה אחד משני אוהדי ליברפול שנרצחו באותו ערב נורא. עוד כמאתיים נפצעו. רצינו לרדוף אחרי הדוקרים, אבל לא היה בזה טעם. ניגשנו לעזור, אבל האנגלי שנדקר היה מוקף בחבריו המזועזעים, שלא נתנו לאיש להתקרב. ישבתי על הרצפה, מחפש אוויר לנשימה. דמעות האושר שזלגו ביציע הצפוני הפכו ליד הגשר לבכי מר של צער וחלחלה.
את דרכנו בחזרה לעיר עשינו ברגליים כושלות. קרוב לארבע שעות הסתובבנו בלילה הקריר, בדרכים לא מוכרות, בדיכאון כבד, עם אלפים שבאו ליהנות מכדורגל טוב ונתקלו באלימות רעה וקטלנית. לפנות בוקר הגענו לדירה. מעולם לא הרגשתי תשוש כל כך, אבל לא יכולתי להירדם. כל מה שרציתי היה לחזור לארץ, הביתה.
גלגלתי במהירות את המחשבות לאחור: למה בעצם לא נשארתי בטרמינל בלוד לאחר שירדתי מהמטוס? איך לא התנפלתי בשאגות שמחה על וידר, שקנה שעון מפגר ולא הגיע לטיסה? מדוע לא דחיתי בנימוס את הדיילת שהציעה לנו את הטיסה לבאזל? ובעצם, כמה טוב היה אילו שבנו לדירת הסטודנטים בקריית־משה ויצאנו לראות את גמר ליגת האלופות בפאב החשוך בירושלים, על מרקע מרצד, בשחור־לבן, בלי הרוגים ובלי פצועים.
שנאתי לפתע את המשחק הזה, שהפך לסרט אימה. קיללתי את גביע אירופה שכל כך ייחלנו לו. מי בכלל צריך את הגביע האדום הזה, אם הוא מלא וגדוש בדם?.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם