דגו: "מאז שהייתי ילד ספגתי הרבה הערות פוגעניות מהקהל"
בצל מחאת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית, החלטנו לבדוק האם ישנו שינוי בקרב הכדורגלנים בני העדה, שהתקשו לאורך השנים למצות את הפוטנציאל ולפרוץ קדימה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה השבוע, בעקבות סרטון בו נראים שוטרים מכים חייל אתיופי ללא כל סיבה והאשמות על אלימות סדרתית כלפיי בני העדה, החזירה אותי אל סיפורם של הכדורגלנים האתיופים בישראל.
לאורך השנים פרצו לחיינו מספר כישרונות בעלי פוטנציאל גדול מקרב בני העדה אבל רק מתי מעט באמת הצליחו לממש אותו. המצליח שבהם עד היום הוא ללא ספק ברוך דגו, למרות דעיכה מקצועית גדולה אותה הוא חווה בשנים האחרונות, שהובילה אותו בגיל 33 לסייע העונה להפועל אשקלון להעפיל בחזרה מליגה א' ללאומית.
דגו זכה לאורך הקריירה בחמישה גביעי מדינה, הוא שיחק בנבחרות ישראל, נמכר מאשדוד למכבי ת"א תמורת מליון דולר ב-2001, הוביל אותה לאליפות והוא היחיד שכבש עד היום עבורה בצ'מפיונס ליג, בקמפיין מרשים שהסתיים עם ארבעה שערים.
"לאורך השנים, מאז שהייתי ילד, ספגתי הרבה הערות פוגעניות מקהל של קבוצות יריבות" נזכר דגו השבוע בראיון ל"מוצש", "ספגתי קללות גזעניות ונהמו לכיווני אבל לא נתתי לכלום לשבור אותי. היה לי חשוב להפוך לגאווה של העדה האתיופית וזה נתן לי כוח".
יש אחרים שהיחס הזה שבר אותם?
"אני מניח שהיו כאלה שזה גרם להם לוותר. גם אם מתגברים, זה עדיין לא אומר שזה לא כואב ולא פוגע כי אתה מרגיש ישראלי ויהודי ואתה משרת בצבא וגאה במדינה שלך ופתאום חווה דברים כאלה".
לדגו, כך נראה, היה את האופי המתאים והמסגרת המגבה שאפשרה לו להתמודד עם הקושי, בניגוד לדעה הרווחת שהתפתחה שלשחקן האתיופי יש בעיה מנטאלית, רגישות יתר וקושי לשרוד לאורך זמן.
"אני כבר לא קונה את כל מה שאומרים על הכדורגלנים האתיופים בארץ כי מדובר בסטיגמות", אומר רחמים צ'קול, שחקן מ.ס אשדוד ואחד משבעת בני העדה היחידים שמשחקים כרגע בליגת העל שלנו, "העובדה שאתיופים שקטים או יודעים לכבד את האחר לא אומר שהם חסרי ביטחון או שאין להם יכולת התמודדות".
"אני חושב שבשנים האחרונות יש שינוי בעניין הזה" מסכים איתו דגו, "בני העדה הישראלים מבינים שכדי להצליח הם צריכים להילחם על הלחם שלהם, להוכיח את עצמם, להתנהג כמו ישראלי לכל דבר ולא לראות ממטר. כל מי שרוצה להיות כדורגלן חייב להיות חזק מאוד מנטאלית, אתה צריך לפתח עור של פיל כדי לדעת לספוג את העלבונות ולא לקחת אותם קשה מדי. צריך עזרה מאנשי המקצוע והחברים שנמצאים איתך, יחד עם גיבוי מהמשפחה שצריכה לדאוג שלא תסטה מהדרך. גדלים כאן הרבה כישרונות ועוד יגדלו רבים ויצליחו".
כשאני מעלה בפניהם את השאלה האם הם סובלים מהתנכלויות גזעניות במגרשים גם בימינו, אני שמח לגלות שדגו לא נתקל בתופעה מאז חזר לארץ משנתיים בקפריסין לפני שלוש שנים. אצל צ'קול, החוויה היא קצת שונה, "בכל משחק לאורך השנים תמיד ישנו קומץ של אוהדים שמקלל קללות גזעניות" הוא אומר, "זה פוגע וזה מפריע אבל אני לא יכול לעשות כלום כי אני חלק מקבוצה וממסגרת. אותי לימדו אותי בבית שככל שיותר מקללים ומורידים אותך, ככה המוטיבציה צריכה להיות גדולה יותר. כל קללה שקיללו אותי בחיים גרמה לי רק לרוץ יותר".
כאמור, בשבוע החולף נערכו שתי הפגנות גדולות וקשות של בני העדה אבל השניים לא לקחו בהן חלק, "אם לא היו לי אימונים, הייתי הולך בשמחה" אומר צ'קול, "זו מחאה מוצדקת והשינוי צריך להגיע מלמעלה. צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות כמה שיותר מהר. אני איתם ומחזיק להם אצבעות", "התביישתי וכאבתי לראות את הסרטון שבו מכים את החייל" אומר דגו.
לדבריו: "אני לא הרגשתי יחס כזה ממשטרת ישראל אבל זה ללא ספק קיים, אחרת אנשים לא מפגינים. אנחנו עדה טובה ותמימה, שתמיד מחבקת ונותנת בלי לחשוב לקבל ואני גאה להיות חלק ממנה ולתרום מה שאני יכול. אם יצאנו לרחובות, כנראה שהגיעו מים עד נפש. אני מקווה שדברים ישתנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם