ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

הדגן הגדול הבא: דגן יבזורי מדבר על הכול

הקיבוצניק שבמשך שנים שיחק בליגה א' בלי לקבל משכורת ורץ בחזרה לבסיס בבוקר אחרי המשחק הפך לאחד הקלעים המצטיינים בארץ, לזוכה באליפות ולכדורסלן מוביל במכבי חיפה. ראיון עם השחקן שכמעט הדיח את מכבי תל־אביב מגביע המדינה, ולכן אולי גם ישחק בשורותיה בשנה הבאה

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

דקה אחת של כדורסל. זה פרק הזמן שמכבי חיפה נדרשה לשמור בו על היתרון מול מכבי תל־אביב, כדי להדיח אותה מגביע המדינה בשלב חצי הגמר, במשחק שהתקיים בחודש שעבר. 

הירוקים הובילו בחמש נקודות, והיו צריכים להחזיק מעמד במשך 60 שניות כדי לקנות את עולמם ולחולל סנסציה אדירה על חשבון אלופת אירופה. חיפה, שחזרה מפיגור גדול, עלתה ליתרון המבטיח הזה בזכות שלשה אדירה של דגן יבזורי ועוד חדירה ענקית שלו לסל. אבל זה לא הספיק; הצהובים השוו, כפו הארכה וניצחו.

"אני כבר בשלבי ההדחקה של המשחק הזה", אומר יבזורי השבוע בראיון לדיוקן. "חשבנו שהמשחק אצלנו בכיס, ואת זה אסור לעשות מול מכבי. בדיוק ברגע שאתה חושב שניצחת - הם עוקצים אותך. זה ברח לנו, ואנחנו עדיין מתמודדים. בשני משחקי הליגה שלאחר מכן נראינו כמו קבוצה בהלם וקיבלנו בראש. אנחנו עדיין מחפשים דרך לצאת מהמשבר".

אם הייתם מנצחים, היית מקבל חשיפה אדירה ברמה הארצית. אתה מרגיש פספוס?
"לא. בכדורסל, פרט לפעולות שלא עשיתי טוב ושהייתי רוצה לשפר, אני אף פעם לא מסתכל על הדברים מבחינה אישית. אני לא מחפש חשיפה, טוב לי הרחק מעיני הציבור".

אבל חשיפה כזו שווה הרבה כסף בימינו.
"בסופו של דבר מי שמציע את החוזה הבא הם אנשי כדורסל, ושם יודעים מי אני ומה אני שווה. הפספוס הוא נטו מבחינת ההישג וגודל המעמד. זה היה יכול להיות רגע מקסים, להניף את הגביע בארנה הירושלמית".

למרות ההחמצה הגדולה, דגן יבזורי הוא עדיין אחד הסיפורים המעניינים ביותר של הספורט הישראלי בימינו, ולבטח אחד הרומנטיים. אחרי דרך ארוכה, מפותלת, קשה ומרשימה, ורגע לפני שהוא נכנס לעשור הרביעי בחייו, בסיום העונה הקרובה הוא עשוי לטפס לפסגה הכי גבוהה בכדורסל הישראלי.

יבזורי (29), המתנשא לגובה 1.93 מטרים, גדל בקיבוץ משמר־העמק, ומתגורר היום במושב יוגב עם אשתו יעל ובנו ירדן. הוא נצר למשפחה שתרמה לענף הכדורסל משנות החמישים ועד ימינו 13 שחקנים פעילים.

"סבא שלי, רמי, מתקשר אליי עד היום אחרי כל משחק עם טיפים והצעות", מספר יבזורי בחיוך. "זה מצחיק כי הוא בטוח שאלו העצות הכי חזקות בשוק, אבל הן מתאימות יותר לתקופה שבה הקפיצו את הכדור על לבנים. ועדיין, אני נהנה לשמוע אותו ומכבד את מה שהוא אומר".

את השליטה המרשימה שלו בכדור הראה יבזורי כבר בגיל צעיר מאוד, וכשהיה בכיתה ה' החל לשחק בקבוצה האזורית. לפני כן נאלץ לחכות שנה שלמה להגשמת מבוקשו כי לא היה מקום בקבוצה, אבל מרגע שהתחיל, הוא מעולם לא הפסיק. "כשהייתי צעיר דמיינתי את עצמי באן־בי־איי", הוא נזכר. "ככה זה, ככל שאתה צעיר החלומות גדולים יותר. אף פעם לא סימנתי את עצמי בתור עילוי או שחקן יותר טוב מאחרים, אבל כשהתבגרתי הבנתי שכנראה יש בי משהו".  

בכיתה י"א ביקש יבזורי לבדוק אם יש לו סיכוי להתקדם. הוא עזב את בית הספר מגידו ועבר ללמוד באורט קריית־ביאליק, כדי לשחק בליגת התיכונים. "בשנה הראשונה נשארתי לגור בבית", הוא מספר. "בכל יום קמתי בשש בבוקר לתפוס טרמפ לחיפה עם רכז הקניות של הקיבוץ, ומשם נסעתי באוטובוס לבית הספר. הייתי שעות על הכבישים, וזה היה נורא. לא משהו שאתה רוצה בתור ילד".

בשנתו השנייה בקריית־ביאליק הוא כבר קיבל דירה עם שותפים ועשה חיים משוגעים, אך בסופו של דבר המעבר לא הביא את האפקט הרצוי. בסיום לימודיו עבר יבזורי לשחק בהפועל עפולה, בליגה השנייה, כשבאופק גיוס לצבא בלי שום סיכוי לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין. "סיימתי טירונות, שלחו אותי לקורס נַשָקים, והכול נעצר", הוא אומר. "ניסיתי לדבר עם האנשים בעפולה והם הבטיחו לעזור לי, אבל הרגשתי ששמים עליי פס. הייתי די מיואש".

בסיום הקורס הוצב יבזורי בבסיס בהרי ירושלים, והעתיד הספורטיבי נראה מטושטש למדי. "זו הייתה תקופה לא פשוטה. כמעט שנה ישבתי בבסיס בג'וב חסר משמעות, והשתתפתי גג במשחק אחד ואימון אחד בשבוע, וגם זה אם לא סגרתי שבת. התחלתי להצטער שלא הלכתי לקרבי".

אבל דווקא אז, כשהוא כמעט לגמרי מחוץ לכדורסל, קיבלה הקריירה של יבזורי תפנית חיובית. המצב הבלתי אפשרי הוביל אותו לקבוצת הפועל יקנעם־מגידו, ששיחקה אז בליגה א'. "היה לי קל מאוד להשתלב במגידו", הוא נזכר. "היו שם הרבה חברים מהקיבוץ שלי, הרגשתי בנוח, וזה הוציא ממני את המקסימום. שם גם פגשתי את מאמן הקבוצה איתן ברקאי, שהפך בשבילי לאביר על הסוס הלבן".

ברקאי, איש צבא בעברו, החליט לקחת את יבזורי כפרויקט אישי. "איתן נלחם בשבילי, ועשה זאת מטוב לבו. הוא הפעיל קשרים, שוחח עם אנשים בשבילי ושלח אותי לפגישות בכל מיני מקומות. באותה תקופה, אם הייתי צריך לצאת למשחק היו מאשרים לי אפטר, והייתי צריך לחזור לבסיס למחרת בשעה שמונה בבוקר. איתן היה מחכה לי בחמש בבוקר בכניסה לקיבוץ, ומסיע אותי עד לבסיס ליד ירושלים. עד היום אנחנו בקשר ואני תמיד מזכיר לו שהוא חלק גדול מהסיפור הזה, כי הייתי כבר עם רגל וחצי מחוץ לענף".

כדי לנסות לגרום להעברתו של יבזורי לבסיס קרוב יותר לביתו, מה שיאפשר לו להתאמן באופן סדיר, סידר ברקאי לשחקן הצעיר זימון לנבחרת העתודה. "האמנו שאם נראה לצבא שאני חלק מנבחרת ישראל, זה יוכל להשפיע", מסביר יבזורי.

חבריו לנבחרת הופתעו לראות שחקן מליגה נמוכה כל כך לובש את המדים הלאומיים. "בשלב הראשון שלי בנבחרת העתודה היה זלזול כלפיי", נזכר יבזורי. "הייתה שם קליקה של חבורה מהמרכז, מהליגות הגבוהות, שסימנו אותה מראש - והיו החבר'ה מהפריפריה. לדעתי זה תמיד ככה, בכל הנבחרות, וגם אז לא התרגשתי מזה יותר מדי. אני מודה שיש לי תחושה טובה כשאני מסתכל היום איפה אני נמצא ואיפה כל אלה שסומנו בתור הכוכבים ו'הדבר הבא'".

בסופו של דבר מאמציו של ברקאי הצליחו. יבזורי הועבר לבסיס ברמת־דוד, והחל לשחק באופן רציף. "חזרתי לכושר די מהר, כי בגיל 20 זה קל גם אם עשית הפסקה ארוכה. היום אם לא אתאמן שבועיים, לא אצליח לנשום כשאעלה על המגרש".

ההצלחה של הקבוצה ממגידו שבה שיחק, הייתה מדהימה. ברקאי בנה שם הרכב מגובש ושמח, שבתוך שלוש שנים עלה מליגה א' לצמרת הליגה הלאומית, וסחף אחריו את כל האזור. "זה היה מטורף", יבזורי נזכר. "באולם במשמר־העמק יש אלף מקומות ישיבה, ולכל משחק הגיעו לפחות 1,200. בכל מקום ששיחקנו בו, הבאנו איתנו אוהדים שמילאו את האולמות".

עובדה מדהימה אחרת היא שיבזורי שיחק במשך שלוש שנים שלמות חינם אין כסף - נוהל שהיה שייך יותר לשנות החמישים מאשר לימינו. "כולם היו מחויבים מאוד ובתוך העניין, ואפילו לא חשבתי שמגיע לי תשלום", הוא מספר. "מתוך 12 שחקנים אצלנו, אולי ארבעה קיבלו משכורת. עבדתי באותן שנים במפעל של הקיבוץ, וההקלה שקיבלנו הייתה שביום המשחק נעבוד רק עד הצהריים, כדי שנוכל לנוח".

יבזורי פרח במגידו. בעונתו השנייה שם הוביל את הקבוצה לעלייה לליגה הלאומית, עם ממוצע אישי של 18.4 נקודות למשחק, בנוסף ל־3.8 ריבאונדים ו־3.5 אסיסטים. השמועה על "יד הנפץ" שקולע באחוזים מרשימים ממרחק, הלכה והתפשטה.

בעונת 2007 הגיע יבזורי לשיא נוסף, כשהוביל את מגידו לרבע גמר גביע המדינה ולחצי גמר הפלייאוף על העלייה לליגת־העל. הוא נבחר לישראלי המצטיין בליגה, ולחבר בחמישיית העונה. "במסיבת סיום העונה, אחרי שהפסדנו בחצי גמר הפלייאוף, איתן סיפר לי על איש עסקים ששמע שאני לא מקבל כסף, וביקש שאבחר יעד באירופה והוא ישלח אותי לסופשבוע על חשבונו. הייתי המום מזה וסירבתי בנימוס", מספר יבזורי.

בסיום העונה הוא הבין שהגיע הזמן להמשיך לטפס מעלה, הפעם בלי הקבוצה. "אחרי שנבחרתי למצטיין של הלאומית, בפעם הראשונה נכנסו סוכני שחקנים לתמונה. התחילו להגיע אליי הצעות מליגת־העל, והחלטתי לתת צ'אנס. בחרתי להישאר קרוב לבית, וחתמתי בעפולה".

היו לך חששות מהמעבר החד?
"ברור שחששתי. עברתי מקבוצה של חברים, עם שחקן זר אחד, לקבוצה עם חמישה זרים שאני לא מכיר בה אף אחד. זה היה חתיכת שינוי, אבל למזלי נשארתי לגור בקיבוץ שלי וזה הקל עליי. בסופו של דבר הייתה לנו קבוצה לא טובה, וגם הצ'אנסים שקיבלתי לא היו עקביים. ירדנו ליגה, החוזה שלי לעונה השנייה בוטל, ועברתי לשחק בגלבוע־גליל".

יבזורי החל לשחק בגלבוע־גליל בעונת 2009/10, והפך לשחקן משלים שתורם 5.4 נקודות ב־16 דקות בממוצע, עם 40 אחוזי דיוק מהשלוש. העונה הזו הסתיימה באליפות חלומית, תחת הדרכתו של עודד קטש.

מאז, יבזורי התבלט יותר יותר במגרשים. בתחילת עונת 41/3102 המשיך את ההתקדמות שלו, כשהוחתם לשנתיים באלופה הטרייה מכבי חיפה. "ההתאקלמות שלי בחיפה הייתה חלקה", הוא נזכר. "כבר הכרתי חלק גדול מהשחקנים והצוות המקצועי בעבר, ובנוסף היה לי ניסיון בקבוצה שזכתה באליפות עונה קודם לכן. הכרתי את הציפיות הגבוהות, ולשמחתי הצלחנו לעמוד ברובן ועלינו שוב לגמר הפלייאוף".

והחמצתם אליפות בגלל סל אחד.
"כן, זה היה פספוס מתסכל ולא ברור. רק בשיטה הישראלית אתה יכול לנצח במשחק האחרון על תואר האליפות ועדיין לא לזכות בה. זה היה מתסכל ולא קל, אבל גם את זה עברנו".

נראה שבחיפה הפך יבזורי לשחקן שלם גם ברמות הגבוהות, כזה שקולע 13.3 נקודות בממוצע (שני בין הישראלים רק לרביב לימונד), מוסר 4.1 אסיסטים, מוריד 3.2 ריבאונדים וחוטף 2.1 כדורים למשחק. השחקן שבעבר נודע רק כקלע מחונן, התגלה כאחד שמסוגל להוריד כדור לרצפה, לחדור, למסור ולקלוע מחצי מרחק.

כל זה הפך אותו למטרת החיסול מספר אחת מצד הקבוצות היריבות. "בעיקר הפתיע אותי לראות שלפעמים אני רץ, וקופצים עליי שני שומרים עוד לפני שהכדור בכלל אצלי", הוא מספר. "זה נראה לי פסיכי, כי אני עדיין לא מייקל ג'ורדן, וזה גם יכול לתסכל כי יש מצבים שקשה לי להגיע לכדור. אבל זה גם מלמד ובונה קשיחות".

עושה רושם שאתה מחזק בכל פעם אלמנט אחר במשחק שלך. זה משהו שעובדים עליו באימוני הקיץ?
"מכיוון שאני לא בדיוק גדול האתלטים, בקיץ אני שם דגש בעיקר על הצד הפיזי. כל מה שרואים ממני עכשיו במשחק אלו דברים שתמיד ידעתי לעשות עם הכדור, אבל מה שהשתנה אצלי הוא הביטחון לעשות אותם, הבשלות בראש וגם הצרכים של הקבוצה.

"בשנים הראשונות בגלבוע, בלי קליעה פנויה הייתי תקוע. קטש אמר לי אז להשתדל לא לכדרר, ולמסור אם אין לי קליעה. בתחילת העונה הנוכחית בחיפה היו לנו פחות שחקנים שייצרו מהלכים, אז לקחתי את זה על עצמי. הרי אין דרך ללמוד למסור אסיסטים. כשאתה מבין יותר את המשחק ומעז, דברים קורים".

הפריחה המרשימה של יבזורי צפויה להוביל אותו בקרוב מאוד, אולי מיד עם תום החוזה שלו בסוף העונה, לאחת משתי הקבוצות הבכירות והעשירות בכדורסל הישראלי - מכבי תל־אביב או הפועל ירושלים. כבר בתחילת נובמבר שעבר, ימים אחדים לאחר שגיא פניני ממכבי תל־אביב קרע את גיד אכילס, פנו ראשי הקבוצה אל בעלי מכבי חיפה, ג'ף רוזן, במטרה להעביר אליהם את יבזורי.

"באותו הזמן הייתי מודע לעניין רק דרך פרסומים באינטרנט, אבל זה לא עניין אותי במיוחד", טוען יבזורי. "אני לא מאמין בלהגיע בדלת האחורית, בגלל שנפצע שחקן. אם היו שואלים אותי, אני לא חושב שהייתי עוזב את הקבוצה באמצע העונה, בטח לא כשאני חלק משמעותי מכך שהיא בבור עמוק. לא חונכתי לנטוש ספינה טובעת".

מה הכוונה ב"אני חלק משמעותי"?
"התחלנו לא טוב את העונה, היינו חלשים והפסדנו הרבה משחקים - ואני חלק מהקבוצה. אז ברגע אחד מכבי תל־אביב רוצה אותך ואתה הולך? זה פחות מסתדר לי. אם יום יבוא ובאמת ירצו שאגיע, אבדוק את האופציה. אני לא פוסל שום דבר, גם לא הישארות בחיפה".

היום הזה צפוי להגיע ביוני הקרוב. אתה מאמין שתשחק במכבי תל־אביב בעונה הבאה?
"אני לא יודע מה יהיה בשנה הבאה ולא אוהב להתעסק בזה. זה נראה לי לא קשור. כרגע אני מתרכז במשחק הבא ובקרבות על החיים שלנו בליגה".

כל הקבוצות הבכירות חפצות ביקרך. איך אתה מרגיש עם זה?
"זה מחמיא מאוד, וזה אומר שכנראה עשיתי משהו נכון. לפעמים, כשיש לי רגע עם עצמי ואני חושב מאיפה הגעתי ומה קרה כל השנים האלה, קשה לי לתפוס את הדרך שעברתי. אבל מהר מאוד אני נותן לעצמי שתי סטירות ומוריד את ההתלהבות. סיכומים עושים בסוף ויש עוד דרך ארוכה".

יש גם חשש שבקבוצה גדולה אתה עלול להיעלם?
"חששות הם חלק בלתי נפרד מחייו של ספורטאי מקצוען, אם זה חשש מפציעות או מלהיות גרוע במשחק הבא. זה קיים אצלנו בראש כל הזמן, וצריך להתמודד. מי שחזק מספיק, ממשיך למעלה. אם בגיל 30 לא אקח צ'אנס כזה כדי לדעת מה אני שווה ברמות הגבוהות באמת, יכול להיות שזה כבר לא יקרה אף פעם, ולנצח אחיה עם השאלה 'מה היה אילו'. זה בסדר גמור גם להעז ולהיכשל, והכול יכול לקרות".

איך ההרגשה להפוך לשחקן מוביל, שמחוזר גם על ידי התקשורת?
"התקשורת היא לא כוס התה שלי, אבל ברור לי שאלו דברים שבאים במקביל. בעונה במגידו באו לעשות עליי כתבה מערוץ הספורט, והייתי בהלם. עם הזמן התרגלתי ולמדתי מה להגיד ואיך להציג את עצמי, למרות שקשה לי לפעמים לחייך, להצטלם או לדבר עם עיתונאים אחרי הפסדים".

למרות העלייה ההדרגתית שלו לצמרת הכדורסל הישראלי, ואף שבשנים האחרונות הפך לחלק בלתי נפרד מהסגל המורחב של נבחרת ישראל הבוגרת, יבזורי עדיין לא הצליח לשרוד את הניפויים הסופיים ולהיות חלק מהסגל בטורניר רשמי. בשיחה איתנו הוא מעלה כמה פעמים את הטענה שארז אדלשטיין – מי שהיה המאמן הלאומי גם בימיו בנבחרת העתודה, ומשמש כיום כמאמן הנבחרת הבוגרת – אחראי להחלטה לא לשלב אותו במשחקים.

אבל גם ליבזורי ברור שמשימת בחירת השחקנים המוטלת על המאמן שלו אינה קלה כלל. "כשאתה מאמן נבחרת ישראל, זמינים לך השחקנים הכי טובים בארץ, וכל אחד עושה את הבחירות שלו. אני לא נותן לזה לתסכל או לדכדך אותי, ומקווה שבסופו של דבר אנשים שם יתעשתו וייתנו לי את הצ'אנס להוכיח מה אני שווה".

באימונים בקיץ החולף, הרגשת שאתה צריך להיות בסגל?
"לא אשקר, מסובך מבחינתי לבנות בתוך חודש כימיה ברמת הנבחרת, לקראת המשחקים הרשמיים. אני מכיר את עצמי, קשה לי להיכנס מהר לתוך שיטה חדשה. גם בקבוצות ששיחקתי בהן, החודש הראשון אף פעם לא היה משהו מהסרטים. לוקח לי זמן להכיר ושיכירו אותי".

תהיה באליפות אירופה בקיץ?
"אני מקווה מאוד, אבל עדיין לא יודע באיזה תפקיד".

מה רגע השיא שלך בקריירה עד עכשיו?
"מבחינת הטירוף של עונה שלמה, אין ספק שהעונה עם מגידו בלאומית הייתה מדהימה. אבל אני חושב שהזכייה באליפות עם גלבוע הייתה הרגע הכי גדול, למרות שבמשחק הגמר - בניגוד לעונה עצמה ולחצי הגמר - לא הייתי בורג מרכזי. זו הייתה קבוצה מיוחדת עם שחקנים מדהימים, כמו בריאן רנדל, ג'רמי פארגו וגל מקל".

אתה מאלה שלוקחים הפסדים הביתה?
"כן, אבל פחות מפעם. כשיש ילד בבית זה משנה את כל החשיבה והפרופורציה, ואתה לא יכול להישאר בדאון. קשה אולי להירדם בלילה, אבל כשהילד מעיר אותך ורוצה לראות סמי הכבאי, אוטומטית החיוך עולה על הפנים ואתה מתקדם הלאה".

מה חשוב לך לשפר מבחינה מקצועית?
"קודם כול הייתי רוצה להיות יותר ווקאלי על המגרש. אני עכשיו קפטן, ולפעמים יש לי הרגשה שאני שקט מדי. אני לא מאמין בשאגות ובהצגות, אבל הייתי רוצה שהדברים ייצאו ממני קצת יותר בטבעיות, כי לפעמים זה יכול לעזור לשחקנים אחרים. מבחינה מקצועית אשמח להמשיך להתקדם בהגנה".

בשנתיים שלו בחיפה זכה יבזורי להגשים משהו מחלום הילדות, ולפתוח כל עונה במסע של משחקי ידידות מול קבוצות מהאן־בי־איי. השנה אף הגדיל לעשות כשבמשחק הראשון שלו שם, מול הוושינגטון ויזארדס, הספיק לקלוע 23 נקודות כולל שבע שלשות, לפני שנפצע והושבת.

"זה היה משחק מצוין. האמת שהם קצת הופתעו וכמעט ניצחנו אותם בטעות", הוא נזכר בחיוך. "מצד אחד, זו חוויה שקשה לתאר אותה, מקצוענות ורצינות ברמה הכי גבוהה שיש. מצד שני, אחרי שאתה מסיים את המשחק הראשון, ומיד מתקלח ונוסע לשדה התעופה כדי להגיע ליעד הבא, אתה מבין כמה זה קשה. יש לך רגעים קצרים מאוד ליהנות מהחוויה עצמה, וזו עבודה לכל דבר".

הרבה פעמים צפייה באן־בי־איי פשוט משעממת אותי.
 "עד הפלייאוף הליגה הזו ברובה די משעממת. אחרי שנפצעתי בקיץ שעבר, אני זוכר שאמרתי לעצמי על הספסל שהמשחקים שם פשוט לא נגמרים. עוברת שעה או שעה וחצי, ופתאום אתה קולט שזו רק מחצית. אבל לשחק מולם זה מדהים".

אתה מרגיש שהשיא שלך עוד לפניך?
"מייקל ג'ורדן אמר שהשיא שלו היה בגיל 32, אז אני מקווה שיש לי עוד למה לצפות. גיליתי שככל שהזמן עובר, אני נהנה יותר מהמשחק. כשהייתי צעיר לפעמים לא היה לי כוח להתאמן, אבל היום הרעב גדול יותר ויש בי אהבה גדולה לכדורסל. כשאתה בשל וחי את זה, זה פשוט כיף".

אתה כבר חושב מה תעשה ביום שאחרי?
"אני חושב על זה הרבה, זה מעסיק אותי, אבל למסקנה עוד לא הגעתי".

על מה אתה חולם היום?
"שהבית ימשיך להיות תומך ומלא בשמחת ילדים, ושאמשיך את הטיפוס למעלה בקריירה כמה שעוד אפשר".

יש לך איזה תחביב שאנשים לא יודעים עליו?
"התחביב הכי גדול שלי הוא לשחק כדורגל, אבל כרגע הכדורסל מונע אותו ממני. במהלך העונה אני צריך להיזהר מפציעות, אז רק בקיץ, לפעמים, אני לוקח את נעלי הפקקים שלי והולך לשחק במגרש במשמר־העמק. זה כיף גדול".

רגע לפני שאנחנו מסיימים, אריק סולטן הצלם ואני מבקשים מיבזורי לצאת מהבית ולהצטלם באווירה הכפרית. אותו זה משעשע. "תמיד כשעירוניים באים לראיין אותי, זה מסתיים בצילום באיזו רפת", הוא צוחק. ובאמת, בתוך שתי דקות אנחנו כבר בין פרות ועגלים, מנסים להכיל את צחנת האימים ולא לשקוע בבוץ טובעני.

בזמן שיבזורי התמסר למצלמה, לא ויתרתי ושאלתי אותו היכן הוא מדרג את עצמו בסולם האושר מאחת עד חמש. "אני בחמש, חד־משמעית", הוא אומר. "יש לי אישה שאני מת עליה, ילד מדהים ועוד אחד בדרך, וקריירה שלפני שמונה שנים לא הייתי יכול לחלום עליה. אז אין לי על מה להתלונן. גם כשהשמיים קודרים השמש זורחת. אני רק מקווה להישאר בריא".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...