ריינשרייבר: "טראומה? אשמח לשפוט גם בדרבי הבא"
שופט הדרבי פותח את הקלפים ומדבר על האדום של זהבי: "הוא היה יכול להימנע מלהגיב לאוהד, לא להיות אקטיבי. הרגשתי שאני קורבן תקשורתי, היה קל לכולם להתעמר בי מהאולפן - אבל הציבור חשב אחרת. קיבלתי תמיכה גם מאוהדי מכבי, שאמרו לי שצדקתי"
דקות ספורות אחרי מהומת הדרבי בבלומפילד, כששופט המשחק רועי ריינשרייבר הסתגר עם צוות השופטים בחדרם שבאיצטדיון, צלצל הסלולרי שלו. על הקו היתה אשתו שרון, שנמצאת בחודש התשיעי להריונה.
"היא אמרה לי: 'רועי, אני באה עכשיו לקחת אותך הביתה'. הרגעתי אותה, ידעתי שאסור שהחיים המקצועיים שלי יגלשו ככה לתוך הבית. בטח לא במצב כזה, כשבכל רגע היא צריכה ללדת את הילד הראשון שלנו".
כשריינשרייבר (34), סוכן ביטוח במקצועו, התבשר שהוא הולך לשפוט את הדרבי התל־אביבי, הוא כמעט רעד מהתרגשות.
"זה חלום של כל שופט, צעיר או ותיק. יש שופטים שקיבלו את הדרבי רק כמשחק פרישה, אחרי יותר מעשר שנות שיפוט. אצלי זה לקח חמש שנים. הרגשתי שאני מקבל הכרה גדולה מאיגוד השופטים, שסומכים עלי מקצועית שאני יכול להעביר טוב משחק כזה.
"עשיתי הכנות במשך שבוע. אימוני כושר, כמו לפני כל משחק בליגת העל - ביום שלישי אימון חזק בשפיים, ברביעי עוד אימון חזק עם שופטי ליגת העל בשפיים, בחמישי אימון בחדר כושר, בשישי עוד אימון עם השופטים בשפיים. בשבת נחתי, וביום ראשון עשיתי עוד אימון קטן כדי לגרות את השרירים.
"היה לי גם מפגש עם פסיכולוג הספורט שעובד עם השופטים, כמו לפני כל משחק. הכנה מנטלית - איך לבוא למשחק בגישה נכונה ורגועה, להשאיר את ההתרגשות בבית. דיברתי גם עם שלושה קולגות, ששפטו בעבר משחקי דרבי בין הפועל למכבי ת"א, ביקשתי מהם טיפים.
"למדתי את הקבוצות, כמו שאני עושה לפני כל משחק. קיבלתי מההתאחדות לכדורגל דיסקים עם המשחקים של הפועל ומכבי בליגה, ישבתי בבית עם מחברת ועט ורשמתי הערות - מי השחקנים הדומיננטיים, תנועות שלהם במגרש, מה המגרעות, מה המעלות, מי נופל הרבה ברחבה ובדרך כלל מתחזה. רשמתי לעצמי שההתקפה של מכבי מאוד מהירה, אז אולי המגינים של הפועל ינסו לתפוס אותם עם הידיים. כאלה דברים.
"ביום ראשון בלילה הלכתי לישון כבר ב־11 בלילה. ביום שני קמתי ב־8 בבוקר. לקחתי חופש מהעבודה שלי בסוכנות הביטוח המשפחתית, יצאתי להליכה עם שרון, אשתי, שמעתי הרבה מוסיקה ונחתי. אפילו ישנתי כמעט שעה בצהריים.
"בסביבות 6 בערב יצאתי לכיוון תל אביב. מהרגע שנכנסתי למכונית, הייתי במקום אחר. הרגשתי שאני משאיר את ההתרגשות בבית, ושאני הכי מוכן שאפשר".
כשהגיע לבלומפילד, סמוך ל־7, פגש את עוזרי השיפוט שלו ובדק את הדשא. אחר כך עשה תהליך קצר של מדיטציה, "הדמיה בראש של המשחק, איך הוא הולך להיות".
חצי השעה הראשונה התנהלה מבחינתו בצורה מושלמת. "קיבלתי כמה החלטות טובות, כולל הפנדל למכבי בדקה ה־21, אחרי שהפועל הובילה. הרגשתי מעולה, אמרתי לעצמי שהמשחק בידיים שלי".
אבל את הדקה ה־33 רועי ריינשרייבר לא ישכח לעולם. גם מאות אלפי אוהדים, ספורטאים וצופים לא ישכחו אותה.
"עמדתי שבעה־שמונה מטרים מערן זהבי, שהיה בדרך לבעוט בעיטת קרן. פתאום אני רואה מישהו על הדשא, ממש שני מטרים מזהבי, שמופתע בעצמו לראות אותו מולו. בשנייה הראשונה בכלל חשבתי שזה מביא כדורים, אבל הוא היה בלי חולצה, אז קלטתי שיש כאן משהו אחר.
"ראיתי את הדחיפות בין זהבי לבין האוהד, ואחר כך גם את הבעיטות ההדדיות שלהם. באותו זמן עוד לא חשבתי מה אני הולך לעשות, אלא רק רציתי להרגיע את האירוע, את זהבי ואת השחקנים האחרים שהיו שם.
"אחר כך נאלצתי לפעול לפי החוקה, ולכן הוצאתי לזהבי כרטיס אדום. חשוב להבין שמדובר במקרה נדיר וקיצוני, שעוד לא היה כאן. ידעתי שההחלטה שלי תהיה קשה מאוד לאוהדים. כאוהד כדורגל לא רציתי להוציא לזהבי אדום. כשופט, הייתי מחויב על פי החוק לעשות את זה. לא טעיתי".
ועדיין, גם לשופט יש דבר כזה שנקרא שיקול דעת. הרי כולם ראו, ואתה גם ציינת את זה בדו"ח השיפוט, שזהבי הותקף על ידי האוהד והגן על עצמו.
"אני מבין שהוא הגן על עצמו, ברור שהוא לא היה יכול לתת לאוהד להכות אותו, אבל דרך ההגנה שלו היתה אלימה. היה עליו לפעול הגנתית, לא להיות אקטיבי, ואחרי זה להימנע ולצאת מהאירוע. ההתנהגות שלו חייבה אותי לפעול לפי חוק מספר 12 לחוקת הכדורגל - עבירת אלימות מצידו של השחקן.
"זהבי הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בכדורגל הישראלי, אני מאוד מעריך את הכישורים שלו, ואני יודע שהוא קורבן בסיפור הזה, אבל גם לו היה חלק בעניין. הוא צריך לזכור שהוא מושא להערצה ולחיקוי, ומהווה דוגמה גם באירוע כזה. ההתנהגות שלו היתה בעייתית".
אתה היית מגיב אחרת במצבו?
"אני לא יודע, מעולם לא הייתי במצב כזה. אולי הייתי נוהג כמוהו".
יכול להיות שאלמלא הכרטיס האדום, המשחק היה נמשך?
"אי אפשר לדעת. יכול להיות שחמש דקות אחרי זה היה קופץ אוהד אחר ומנסה לפגוע בזהבי. אי אפשר להגיד כל הזמן שהכרטיס האדום זה מה שהפסיק את המשחק. שזה מה שגרם להתלהטות הרוחות של השחקנים".
מה אמרת לשחקנים של מכבי שהקיפו אותך ותבעו לבטל את האדום?
"הסברתי להם שזהבי יכול היה להימנע ולא להיות אקטיבי באירוע. זהבי בא אלי ואמר לי, 'אני לא מאמין שאתה מרחיק אותי אחרי שפוגעים בי'. אמרתי לו שעדיין, הפעולה שלו היתה אלימה. היו שחקנים במכבי, כמו השוער חואן פבלו והבלם קרלוס גרסיה, שהבינו את עניין האדום, אולי בגלל שתרבות הספורט בחו"ל הרבה יותר ברורה מאשר כאן".
לצופה מהצד זה נראה כאילו איבדת שליטה על המשחק.
"דווקא הרגשתי שאני בשליטה מלאה. הייתי בכמה מצבים קיצוניים בחיים שלי, ותמיד נשארתי מיושב ושקול. בצבא טיפלתי באנשים שאיבדו את ההכרה ולא נלחצתי. קרה לי גם מקרה באיגוד השופטים, שעזרתי לחבר שאיבד את ההכרה".
למה לא הפסקת את המשחק מייד אחרי הפריצה של האוהד למגרש? זה היה בסמכותך.
"קל להגיד שהיה צריך לעצור או לא לעצור. אני חשבתי שזה אירוע נקודתי של אוהד ושחקן, כשאותו אוהד הוצא מהמגרש והשחקן הורחק על ידי מהמגרש. חשבתי שיש מקום להמשיך את המשחק, ושהדברים יסתדרו".
בדיעבד, טעית שלא הפסקת את המשחק?
"אחרי האירוע הזה יצא פרוטוקול מסודר של הוועדה המקצועית של איגוד השופטים, ולפיו באירוע כזה שופט המשחק צריך לעצור ולהתייעץ עם הצוות שלו, ולקבל החלטה. אם היה קיים נוהל כזה, הייתי מתייעץ עם הצוות גם לגבי המשך המשחק וגם לגבי האדום של זהבי. אנחנו לומדים מסיטואציות כאלה, והאירוע הזה היה ראשון מסוגו, לא היה כזה בעבר. לכן לא היה אפשר לנהוג כמו בעבר או אחרת".
כרבע שעה אחרי הרחקתו של זהבי, חידש ריינשרייבר את המשחק. אבל אחרי עוד שתי דקות פרצו למגרש אוהדים של מכבי ת"א, והוא שרק לסיום המחצית.
"הרגשתי סכנה לשלום השחקנים ולשלום השופטים. הוריתי לשחקנים לרדת לחדר ההלבשה. שאלתי את המשטרה אם יש סיכוי שאוהדים יפרצו שוב למגרש, הם השיבו לי שהם לא יכולים להבטיח שזה לא יקרה שוב. ואז החלטתי לא לחדש את המשחק. שלומם של השחקנים ושל הקהל חשוב יותר מהכל".
אתה מצטער ששפטת את המשחק הזה?
"לא. לכבוד הוא לי לשפוט משחק דרבי. קרה אירוע בלתי צפוי, שנפל עלי כרעם ביום בהיר. אבל זה עלול לקרות לכל שופט, בכל משחק נתון. ספורטאים גדולים, ואני מחשיב את עצמי כספורטאי לכל דבר, יודעים להתמודד עם מצבי לחץ.
"אנחנו בני אדם. כמו ששחקן שמחמיץ פנדל הולך הביתה ולא נרדם בלילה, גם שופט שיש לו אירועים חריגים הולך הביתה ומנסה להפיק לקחים. או הולך עם תחושות שהיה יכול לפעול טוב יותר".
עם אילו תחושות אתה הלכת?
"תחושות מעורבות. מצד אחד, מקצועית, עד האירוע היה לי משחק טוב מאוד. מצד שני, הרגשתי שאני קורבן תקשורתי, כי היה קל להתעמר בי ולבקר את ההחלטות שלי מתוך האולפן הממוזג, כשהמבקרים לא חוו את האירוע בעוצמה שאני חוויתי ברגע האמת. לציבור היתה דעה שונה מהתקשורת על המשחק ועל התפקוד שלי בו".
הוא יצא מהאיצטדיון רק בחצות, בליווי משטרתי, "אפילו שבחוץ לא היו אוהדים, אלא רק עיתונאים שביקשו לדבר איתי. ניידת ליוותה אותי עד הכניסה לנתיבי איילון. שפטתי עד היום מאות משחקים, ומעולם לא יצאתי בליווי משטרתי.
"הגעתי הביתה בסביבות 12 וחצי בלילה. נכנסתי וקיבלתי חיבוק חם מאשתי שרון. גם מהמשפחה התקשרו לעודד. לא הלכתי לישון. ישבתי עד 4 בבוקר ומילאתי את דו"ח השיפוט שלי למשחק, על פי הנוהל הרגיל".
איך התמודדת עם הביקורות הקשות שספגת?
"קל לנתח את הדברים בדיעבד. קל לבקר שופט שנמצא במגרש וחייב להחליט מייד. כל הפרשנים רואים את האירוע כמה פעמים, מזוויות שונות, בדופק נמוך, כשהם יודעים מה ההשלכות של אותו אירוע. גם אם הייתי יורד לחדר ההלבשה ומחליט אחרי עשר דקות איך לנהוג כלפי זהבי, ייתכן שהייתי מחליט אותו דבר.
"למחרת המשחק החלטתי להתנתק מהתקשורת לגמרי. לא קראתי עיתונים כמה ימים, לא ראיתי תוכניות ספורט בטלוויזיה ולא שמעתי ברדיו, כי ידעתי שתהיה ביקורת שהיא לא מקצועית אלא אינטרסנטית וצהובה, מתוך זה שכתב כזה או אחר עובד עם קבוצה כזאת או אחרת".
עם מי דיברת אחרי המשחק?
"השיחה הראשונה שלי היתה עם הפסיכולוג רועי סמואל. רציתי לקבל ממנו תמיכה מנטלית. קיבלתי גם חיבוק גדול מאיגוד השופטים - מהמנכ"ל, מיו"ר הוועדה המקצועית, משופטים. אנשים בהתאחדות צילצלו לתמוך בי. זה נתן לי סיפוק גדול.
"קיבלתי גם תמיכה מאוהדים, ביניהם גם אוהדי מכבי ת"א, שתמכו בהחלטה שלי להרחיק את זהבי ולהפסיק את המשחק. היו טלפונים וסמסים מקולגות באירופה, שופטים בינלאומיים ששמעו על המקרה. לכולם היה ברור שזהבי היה צריך להיות מורחק.
"שבוע אחרי הדרבי הגיע לישראל יועץ איגוד השופטים באירופה. הוא אמר לי שצפה באירוע עם השופט הגדול ביותר, פיירלואיג'י קולינה, והם ניתחו אותו והגיעו למסקנה שצדקתי כשהוצאתי לזהבי את האדום. זה מאוד חיזק אותי".
קיבלת איומים על חייך?
"לא".
מה דעתך על העונשים שהקבוצות קיבלו בעקבות אירועי הדרבי?
"זה יפה שאתה מנסה להוביל אותי לשם. אני לא נותן ציונים לבתי הדין. זה לא קשור אלי בכלל".
מה צריך לעשות כדי למנוע מקרה כזה בעתיד?
"שוב, אלה שאלות שלא צריכות להיות מופנות אלי. יש שרת ספורט ושר לביטחון הפנים. אולי צריך להחזיר את המשטרה למגרשים, אבל אני לא האיש שצריך להצביע על פתרונות. מתפקידי רק לאכוף את חוקי המשחק".
הדרבי השאיר בך טראומה?
"שום טראומה, זה כבר מאחוריי. האירוע הזה רק יחשל אותי ויגרום לי להיות שופט טוב יותר. אשמח לשפוט בדרבי הבא".
למה בעצם לא חזרת מייד לשפוט בליגת העל?
"רצו לשמור עלי במערכת, כחלק מהתמיכה בי. לתת לי מנוחה, לתת לרוחות להירגע, לתת לי זמן להכין את עצמי לטורניר אליפות אירופה עד גיל 19 בפורטוגל, שם שפטתי שבוע אחרי הדרבי את המשחק בין דנמרק לווילס".
מאז הדרבי הוא שפט במשחק בליגה הלאומית בין הכח עמידר למכבי הרצליה, היה שופט רביעי במשחק בליגת העל בין מ.ס. אשדוד למכבי חיפה, ובשבת האחרונה חזר להיות שופט ראשי במשחק בפתח תקווה בין הפועל לבני סכנין (1:2). בעיתונים העניקו לו את הציון "טוב מאוד" על תפקודו במשחק הזה.
"היה משחק טוב עם קצב טוב, והכי חשוב - הוא עבר חלק", הוא אומר.
דיברת עם זהבי מאז הדרבי?
ריינשרייבר מביט בי בפליאה. "ממש לא. אני מאמין בדיסטנס בין השופט לשחקנים. אני לא מדבר איתם ביום־יום".
אנחנו נפגשים בבית הנבחרות שבקיבוץ שפיים. ריינשרייבר, בלבוש מוקפד, משדר ביטחון. עונה לשאלות בנינוחות כמעט מפתיעה, מרבה לצחוק. כשמנכ"ל איגוד השופטים, עו"ד יריב טפר, נכנס לחדר לרגע, הם מסתודדים דקה ארוכה.
ריינשרייבר הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות ברחובות. אביו אלון (59) הוא סוכן ביטוח, ואמו כוכי (56) קוסמטיקאית. יש לו עוד אח בן 30 ואחות בת 24.
"תמיד עסקתי בספורט, כבר מילדות. שיחקתי כדורגל, כדוריד, כדורסל וכדורעף. בכיתה י"א חברים שלי מהתיכון הציעו לי להצטרף אליהם לקורס שופטים, אמרתי, וואלה, נשמע נחמד.
"הלכנו שישה חברים לקורס, שהתקיים באשדוד. במשך שבוע למדנו את המשחק, החוקה, עברנו מבחני כושר גופני, והיה ממש כיף. שם נדבקתי בחיידק השיפוט. אני הייתי היחיד מבין החברים שהמשיך עם זה.
"כבר בגיל 17 התחלתי לשפוט בליגות הילדים, הנערים והנוער. זה מסלול של שנתיים, פחות או יותר. אחר כך התגייסתי לשריון, והרגשתי כל הזמן שבוער לי לשפוט.
"במהלך השירות התמניתי למש"ק מודיעין בשריון, והיציאות הביתה השתפרו. כך יכולתי לחזור לשפוט בסופי שבוע".
אחרי הצבא למד את מקצוע הביטוח והשתלב בעסק המשפחתי הוותיק, שהקים סבא שלו ברחובות ושגם אביו עובד בו. לפני כחמש שנים, בעונת 2010-2009, הוא שפט לראשונה בליגת העל, במשחק בין הפועל באר שבע למכבי פתח תקווה.
מה משך אותך לעיסוק כל כך כפוי טובה? הרי אתה רק מקבל קללות.
"העיסוק הזה מאפשר לי להיות חלק מענף הספורט, להיות על הבמה המרכזית, שלא הצלחתי להגיע אליה כשחקן. בהתחלה הייתי שומע הרבה יותר את הקללות שצעקו לי מהקהל או ששחקנים אמרו עלי במהלך המשחק, וזה היה מוציא אותי מהריכוז.
"היום אני ממש מנותק מזה. אני עובד עם פסיכולוג הספורט על השלווה שלי במהלך המשחק, על הריכוז. איך להיות בקשב פנימי, מתי להיות בקשב חיצוני, איך לא להיכנס למצב של השפעה מהקהל.
"אחד הדברים שאני מתרגל במהלך המשחק זה דימוי של גיזרה בצורת מלבן, שבתוכה אני פועל, ולא יוצא ממנה החוצה לקהל ולרחשים מסביב, כי אז אני מפספס את האירועים. צועקים לי בן זונה? אז צועקים. זה יוצא ונכנס באותה שנייה.
"הקהל לא מבין שהשופטים הם בני אדם שיש להם רגשות, תחושות, משפחה ואנשים שעומדים מאחוריהם. הקהל חושב שהשופט הוא הסיבה לכישלון של הקבוצה, או שהוא בא לגנוב את ההצגה. אני בכלל בא תמיד מתוך כוונה שלא יזכרו מי שפט את המשחק, כי אז זה אומר שלא היתה לי שום טעות גורלית. אני לא מחפש אהבה או אהדה של הקהל או של הקבוצות. אם הייתי רוצה להיות אהוד, הייתי הולך ל'כוכב נולד'".
על כל משחק בליגת העל שבו הוא שופט ראשי, מקבל ריינשרייבר 2,000 שקלים ברוטו. יש לו בדרך כלל שני משחקים כאלו בחודש. לעיתים הוא משמש גם עוזר שופט.
"השכר החודשי שלי משיפוט יכול לצאת 5,000 שקל ברוטו. אני לא עושה את זה בשביל הכסף. אני אוהב את המקצוע הזה, השכר הוא רק אקסטרה. כמובן, הייתי רוצה להשתכר יותר, אבל אני מודע היטב למצב הפיננסי של ההתאחדות".
אולי העובדה שאתם לא מקצוענים, ושהשיפוט הוא רק עיסוק צדדי, מביאה לזילות של המקצוע?
"ברור שזאת בעיה. אם היינו מוגדרים כמקצוענים ומשתכרים כמו מקצוענים, הייתי יכול להתעסק יותר בשיפוט, להתמקצע יותר, להקדיש יותר שעות לנושא השיפוט. אגב, גם בגרמניה ובספרד השופטים לא מקצוענים ועובדים בעבודות נוספות במהלך השבוע.
"אנחנו השופטים כן מגדירים את עצמנו כמקצוענים לכל דבר. אני עושה שמונה אימונים שונים בשבוע. לבד, או עם השופטים האחרים של ליגת העל. אנחנו נפגשים במהלך השבוע, עושים אימוני כושר, רואים וידאו, מנתחים משחקים.
"אני משמש גם מנהל מקצועי באזור המרכז, ועם זיו אדלר ואלון יפת אנחנו משמשים מנטורים של איגוד השופטים: בכל יום שלישי אנחנו עובדים בשפיים עם 20 שופטים מצטיינים מליגות נמוכות יותר, שעתידים לשפוט בליגת העל בעוד כמה שנים. אנחנו שולחים צוותי צילום למשחקים בליגות א' וב' ואחר כך מנתחים עם השופטים את המשחקים, מדברים על כל מיני סיטואציות. השבוע, למשל, העברתי להם שיעור על ניהול בעיטה חופשית.
"פעם בחודש יש לנו כנס מקצועי, שבו אנחנו רואים משחקים מהארץ ומחו"ל ומנתחים אירועים. פעם בחודש יש מבחן כושר. בחורף ובקיץ יש כנסים מקצועיים גדולים של כמה ימים".
אז למה יצאה לשופטי הכדורגל אצלנו תדמית לא טובה? למה יש תחושה שרמת השיפוט בישראל נמוכה?
"אני חושב שרמת השיפוט בארץ היא מהגבוהות באירופה. ולראיה - השופטים שלנו מצליחים באירופה. יש לנו שישה שופטים בינלאומיים כרגע, אני ביניהם (ריינשרייבר שופט בינלאומי מינואר השנה; ע"נ), ואני חושב שאנחנו עושים עבודה טובה מאוד בארץ ובחו"ל".
עדיין יש לא מעט משחקים אצלנו שמוכרעים בגלל טעויות של שופט.
"פחות מאשר במשחקים בליגות באירופה. אפשר גם להזכיר לציבור את הטעויות של השופטים במונדיאל האחרון בברזיל, שהכריעו גורלות של משחקים גדולים וחשובים".
יש הבדל בין היחס שאתם מקבלים כשאתם שופטים בארץ ובין היחס כשאתם שופטים בחו"ל?
"כן. כשאני שופט בחו"ל, הכבוד יותר גדול משמעותית. ואני יודע את זה גם מחבריי, השופטים הבינלאומיים האחרים. השחקנים בחו"ל יודעים שהשופט הוא הדמות שאמורה לנהל את המשחק, וכמעט אין מחאות או התלהמות כלפיו. אצלנו, אולי בגלל שאנחנו נפגשים הרבה במגרשים עם אותם שחקנים, הם מרשים לעצמם להתווכח ולהביע מחאות וטענות. הם לא היו עושים את זה אילו שיחקו בחו"ל".
אתה זוכר טעות קשה שלך במשחק כלשהו?
"כן, בהחלט היו משחקים שטעיתי בהם. בשנה שעברה שפטתי את הפועל באר שבע נגד בית"ר ירושלים, והרחקתי לבית"ר שחקן בכרטיס אדום. חשבתי שהוא שיחק בצורה אלימה. אחרי שראיתי את זה שוב, הבנתי שטעיתי. שהגיע לו רק צהוב. קיבלתי על כך ביקורת מאיגוד השופטים, ובצדק.
"יש לי ביקורת עצמית גבוהה. אחרי כל משחק אני יושב עם עצמי ומנתח איך תפקדתי במשחק. רושם הערות לשיפור. בסופו של דבר, אני לומד מכל משחק".
מי המודל שלך לשיפוט?
"קולינה. למדתי הרבה גם ממנחם אשכנזי וממאיר לוי. אבל מכל קולגה שלי אני לוקח כמה נקודות טובות - אם זה אלון יפת, זיו אדלר, לירן ליאני ואחרים. אנחנו בקשר טוב. מדברים גם על נושאים מקצועיים וגם על נושאים אישיים".
את אשתו שרון (33), מנהלת בקרה ב"תדיראן טלקום", הכיר כשלמדו יחד בתיכון דה שליט ברחובות. "היא קטנה ממני בשנה, היתה כיתה מתחתיי. תמיד היינו ידידים. לפני שלוש שנים נפגשנו במקרה בבית הקפה של אח שלה ברחובות. אני הייתי שם עם חברים, והיא עם חברות שלה. דיברנו, השיחה זרמה, היה לנו מאוד כיף, ומאז אנחנו יחד".
הם גרים בבית שכור בעיר ("אני משתדל לעזור בכל עבודות הבית - כביסה, קיפול, כלים. את הבישולים אני משאיר לה"), ועכשיו נערכים לחיים החדשים עם תינוק. ריינשרייבר מודה שאשתו והוריו "נלחצו מהתגובה של התקשורת לאירועים בדרבי, אבל גם הם, כמוני, ניסו להתנתק ולהימנע מלהגיב".
נעשית סלב? מזהים אותך ברחוב?
"בהחלט. מבקשים להצטלם איתי ולקבל ממני חתימה. אני לא מחפש להיות סלב, אני בסך הכל בא לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. אבל יש גם משהו טוב בעקבות המשחק הזה: סוף סוף יודעים להגיד את שם המשפחה שלי נכון - ריינשרייבר, ולא רן שרייבר".
מה החלום הגדול שלך?
"לשפוט ברמות הכי גבוהות באירופה - לנהל משחק בליגת האלופות, ביורו ובמונדיאל. אני אוהב לשפוט, זה חיידק מידבק".
• • •
ביום שלישי השבוע ילדה שרון, רעייתו של רועי, בן ראשון בבית החולים קפלן ברחובות. הבעל והאב הגאה שהה כל העת לצד מיטתה. "עברתי הרבה רגעים מיוחדים בחיים", אמר לנו, "אבל אין ספק שזה הרגע המיוחד מכולם".
erann@israelhayom.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם