למה דווקא בברלין נשברים כל שיאי המרתון?
שיא העולם במרתון, שקבע דניס קימטו אתמול, אינו ייחודי. גם חמשת קודמיו נקבעו בברלין. מה הופך את הבירה הגרמנית לכר הפורה של שיאים בריצה? וגם: למה וויין רוני צריך להיות קפטן אנגליה ולא קפטן מנצ'סטר יונייטד
אבל הנה דבר מעניין: הזמן משבירת מחסום ה־2:07 לשבירת מחסום ה־2:06 היה 14 שנים. משבירת 2:06 ל־2:05 עברו רק ארבע שנים, וניפוץ השיא ל־2:04 לקח עוד חמש שנים.
משם ועד הירידה מתחת ל־2:03 - בסך הכל חלפו שש שנים. אז לפחות מתמטיקאי יאמר לכם שלא מסתמנת האטה בקצב שבירת השיא כפי שאפשר לראות, למשל, בריצת 10,000 מטרים. לשם השוואה: במאה ה־21 שופר שיא ה־10,000 בחמש שניות בלבד, שיא ה־5,000 בכ־2 שניות ושיא המרתון ב־2:45 דקות.
מה שכן, המושג "שיא העולם" הוא מעט מפוקפק. בעבר נהגו לכנות זאת "התוצאה הטובה ביותר" בגלל הבדלים משמעותיים בין המסלולים. היום קוראים לזה שיא עולם משום שלכאורה קבעו קריטריונים לסוג המסלול שבו יכול להיקבע שיא עולם. הקריטריונים הם הבדלי גובה של עד אלפית (42 מטרים) בין נקודת התחלה לסיום, וגם הבדלי מרחק אווירי של יותר מחצי מרחק (21 קילומטרים) בין נקודת ההתחלה והסיום.
אבל מעשית, כל ששת שיאי העולם האחרונים, מאז 2003, נקבעו במרתון ברלין. המסלול ותנאי מזג האוויר שם ביום ראשון האחרון של ספטמבר הם הנוחים ביותר.
ההתקפה בתקשורת האנגלית על וויין רוני אתמול, בעקבות הכרטיס האדום שספג בניצחון מנצ'סטר יונייטד על ווסטהאם, היתה צפויה כמו שהיתה מוצדקת.
צפויה כי באנגליה, גם אחרי ג'ון טרי, חיים באיזשהו אתוס מופרך על הדוגמה לכדורגלנים במדינה שקפטן אנגליה אמור לשדר; צפויה גם בגלל המוניטין של רוני כשחקן חמום מוח. אבל גם מוצדקת: גם אם לא התכוון לפגוע, רוני ביצע עבירה מגושמת וגסה ביותר על סטיוארט דאונינג שיצא למתפרצת.
זה היה בערך 80 מטרים מהשער שלו בזמן שארבעה שחקני הגנה של יונייטד נמצאים בעמדות והמתפרצת מהווה סכנה קטנה יחסית. את מה שמגדירים כ"עבירה חכמה" יכול היה לבצע שחקן אחר, מלפנים, אם הסכנה היתה מתגברת.
באמת שהיה כאן יותר מקורטוב של טיפשות, ודבר שהזכיר לרבים ששבוע קודם לכן רוני התפרץ בצעקות על שחקני ההגנה בגלל שער אשר לו כנראה היה אחראי לא פחות מהם. ההשפעה על שחקני הקבוצה לא היתה חיובית בדרך לתבוסה 5:3 בלסטר.
אבל הנה סיפור אחר של רוני כקפטן, הפעם של אנגליה. לפני משחק מוקדמות אליפות אירופה האחרון כינס רוני את השחקנים (זה היה משחקו הראשון כקפטן), לשיחה ללא נוכחות המנג'ר רוי הודג'סון.
אולי זה קשור ואולי לא - אבל אנגליה נתנה את אחת ההופעות הטובות שלה בשנים האחרונות, ניצחון חוץ 0:2 בשווייץ תוך כדי הפגנת דומיננטיות וכדורגל טוב. אוהדי אנגליה, שלא שבויים בהזיות על היותה אחת הנבחרות הבכירות באירופה, היו מאושרים מול הופעה כל כך יפה בחוץ מול נבחרת שהרשימה במונדיאל האחרון.
אז רוני קפטן טוב או רע? התשובה לדעתי היא בנחיצות הקפטן. בנבחרת האנגלית תפקיד הקפטן נחוץ, בעיקר בגלל שהספורטאי האנגלי גדל על האתוס. הוא רגיל לשחק עם מנהיג במגרש מתוך היררכיה ברורה. הוא לרוב עם משמעת טקטית גבוהה, אבל מודעות טקטית לא גבוהה במיוחד. כלומר ימלא מצוין תפקיד שהוגדר לו, אבל יתקשה עם שינויים במהלך המשחק. תפקיד הקפטן נחוץ במיוחד בנבחרת האנגלית הנוכחית, שהיא נבחרת צעירה ודי חסרת ניסיון.
אבל ביונייטד ספק אם נחוץ קפטן דומיננטי, ובוודאי לא רוני. דיילי בלינד ואנדר הררה הם שחקנים עם הבנה טקטית טובה משלו. בלינד עובר בקלות בין תפקידים והררה, כבר לאחר כמה משחקים, מנהל את הנעת הכדור. אנחל די מאריה, פלקאו ורובין ואן פרסי נחשבים (די מאריה) או נחשבו לתקופה (ואן פרסי ופלקאו) בעשרת השחקנים הטובים בעולם. הם לא נופלים בהבנת המשחק שלהם מרוני. "מנהיגות" ביונייטד, ובעצם בכל אחת מהקבוצות שמחזיקות סגל סופרסטארים, היא די לא נחוצה.
נבחרת אירופה הגנה אתמול בקלות יחסית על הריידר קאפ, התחרות הדו־שנתית מול נבחרת ארה"ב שהיא אולי התחרות הרומנטית ביותר בגולף. זה היה הניצחון השישי של אירופה בשבע ההתמודדויות במאה ה־21. הפער בכל התמודדות רק הולך וגדל.
וזו האירוניה: קיומה של נבחרת אירופה הוא רק בגלל הדומיננטיות האדירה של ארה"ב בעבר. המפעל נוסד ב־1927, ואז התמודדה נבחרת אמריקנית עם נבחרת בריטניה. הדומיננטיות האמריקנית היתה מוחלטת - גם כשאירלנד צורפה לנבחרת הבריטית וב־1977 כבר השיגו האמריקנים ניצחון 17 ב־18 מפגשים. היריבה הורחבה לנבחרת אירופה רק כדי להכניס עניין למפעל. ארה"ב ניצחה בשלושת המשחקים הראשונים מול אירופה, אבל מהר מאוד התאזנו יחסי הכוחות ועכשיו התהפכו.
זה קצת מוזר: גולף הוא עדיין ספורט פופולרי בהרבה בארה"ב מאשר באירופה - אולי מלבד אירלנד. אז מה ההבדל? הגולף האמריקני הוא ענף של אליטה. המשחק לא נגיש במיוחד לשכבות נמוכות ואימון ברמה גבוהה נגיש אפילו פחות. טייגר וודס עשה היסטוריה על גבי היסטוריה וגרף מיליונים, אבל לא שינה את הגולף. המהפכה האמיתית התרחשה באירופה - שם הוא אולי ספורט מעט פחות מרכזי, אבל נגיש יותר. שחקני הצמרת באירופה למדו את המשחק בתוכניות ציבוריות.
אגב, הסבר שתופס לחלוטין גם לגבי דעיכת טניס הגברים האמריקני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם