ואז הגיע ווסלי סניידר: חוויה מפאב הולנדי
הסטודנטים והסטודנטיות. האוהד שהיה מתנדב בקיבוץ. החברה המקסיקנית ששרה את ההמנון והתקבלה במחיאות כפיים. והמהפך הדרמטי. רונן דורפן העביר ערב בפאב באוטרכט
יש עניין די ייחודי לאהבת הכדורגל בהולנד. מדינה שאין בה כמעט מגרשי כדורגל מאולתרים. באמצע שומקום בשטחים שנכבשו בעמל רב מהים יש רק מגרשים חוקיים. 110x70 פחות או יותר. לרוב גם ספסלים עם סככה. לעיתים כמה מגרשים זה לצד זה בפארק ציבורי למשחקי ליגות החובבים המסודרות.
בגלל זה, אם מותר להכליל, לא תראה כנראה את השחקן ההולנדי שלא מבין את השימוש בקו הנבדל להקטנת המגרש. לא תראה את ההולנדי שלא יודע ש־25 מטרים הם טווח בעיטה לגיטימי. לא זוכר כדורגלן הולנדי שאוזל לו הכושר. אין להם את המוכשרים עם הכדור שלא מסתדרים עם המשחק האמיתי.
האלפים זרמו מהכפרים ומהעיירות לכיכרות הערים לצפות באוראנג' ממשיכים לחלום על הגביע העולמי. לא כולם מתלהבים מזה. מרכוס, אוהד איינדהובן, אמר: "כל האנשים הללו לא באים לכדורגל ארבע שנים, ופתאום בגביע העולמי הם נזכרים".
והאמת היא עמוקה יותר. ההמון הכתום הוא הולנד כפרית יותר, דתית יותר, מחובר פחות לליברליזם של אמסטרדם. ולא מפתיע שהאהדה לנבחרת הלאומית היא סביב הכתום של משפחת המלוכה, ולא האדום־לבן־כחול של הדגל. למרות שהולנד היא אחרת, לפחות בימים של משחק מונדיאל. לאחדות הלאומית הזו שותפים גם אסיאתים ואפריקנים ונשים ברעלות.
ואוהד אחד, שהיה פעם מתנדב בקיבוץ באצבע הגליל, נותן לי אבחנה טובה על ואן חאל: "הוא מאחד את האנשים פה. העולם חושב שהוא פסיכופט נוקשה, אבל עבור ההולנדים השמרנים הוא איש עבודה ופרטים ועבור אמסטרדם הוא איש חושב ומבריק".
אוטרכט היא לא הולנד הכפרית ולא השמרנות והנוצרית. היא שנות אור משם. עשירית מ־300 אלף תושביה הם סטודנטים ו־70% מאלו הן סטודנטיות, וכ־120% אחוזים מהן הציפו את העיר בכתום באחר צהריים של ראשון, שבו מועדוני המוסיקה האלקטרונית הקרינו את המשחק על מערכות הסאונד והוויזואליה המשובחות שלהן. ובארץ הלגליזציה של הכל, המושג של "לצפות בכדורגל במועדון אפוף עשן" מקבל משמעות אחרת לגמרי.
והכל ברוח ספורטיבית מופלאה. הם שרו את ההמנון הלאומי כמו הדורות הקודמים. אבל כשנערה אחת, בין מאות או אלפי כתומים, שרה את ההמנון המקסיקני בזרועות חברה ההולנדי, הם מחאו לה כפיים. והצופה מהצד חושב לעצמו: למי שגדלו על כדורגל של קללות ואלימות ושנאה אין מה להתנשא על הדור הצעיר הזה. הם ייתנו לכדורגל תמיכה ואווירה לא פחות נפלאים.
והבליינים הצעירים למדו משהו על החיים. כדורגל שם בכיס הקטן את המוסיקה והחומרים כמניפולטור של רגשות. הן, וגם הם, התייפחו עם היתרון המקסיקני. וכל הצלה של אוצ'ואה האגדי בשער המקסיקני לימדה אותם שהחיים הם מה שקורה בזמן שתוכניות נמוגות לנגד עינינו.
74' ו־78' וגם 88' הן היסטוריה עבורם. אבל גם המעטים שהיו מבוגרים מספיק לזכור את הפסד הפנדלים לעשרה איטלקים ב־2000, לא היו מסוגלים. הם הריעו לכניסתו של ממפיס דפאי, אבל כשהמאמן הזקן הימר על החלפת ואן פרסי, המונדיאל נראה קבור. עד שבא סניידר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם