אגף כוח אדם: אדם סילבר מגיע לתפקיד הכי חשוב ב-NBA
חולה כדורסל, אוהד ניקס, מועמד לפרס אמי, איש עסקים חסר פשרות ואשף כלכלי במכונה המשומנת של ה-NBA. אדם סילבר יחליק בסוף השבוע לנעליים הגדולות של דייויד סטרן כקומישינר החדש. בעלי הקבוצות והשחקנים מחככים ידיים בהנאה
כמו הבוס הגדול בשעתו, גם בן טיפוחיו התעקש להיקרא בשמו הפרטי ולא בתוארו הרשמי. הרהיטות והלהט של אדם, לעומת סטרן הלקוני, הפכו אותו למסמר הערב.
בסופה של אותה מסיבת עיתונאים הבין הציבור את מה שסטרן כבר ידע מזמן. בבוא היום, זה יהיה היורש של כס הקומישינר. ובכן, היום הזה מגיע בשבת הקרובה, הראשון לפברואר.
30 שנים בדיוק, זה הפז"מ של השריף הזקן בתפקיד. שלושה עשורים של עבודה שהפכה אותו לאגדה. רבים נוטים לשכוח שה-NBA של תחילת כהונת סטרן היתה סוג של קרקס נודד, עם סך רווחים מגוחך של מיליוני דולרים בודדים (ל-23 קבוצות באותה תקופה) וחובות של 90 מיליון, לצד תקריות אלימות ושימוש נרחב בסמים בקרב כוכבי הליגה.
דילוג קליל של שלושים שנה קדימה, ובפנינו תעשיית ענק שמגלגלת 5.5 מיליארד דולר בשנה. ה-NBA הוא אחד המותגים הבינלאומיים המוכרים בעולם, ולמרות הגבלות השכר, מדובר בליגה הקבוצתית המתגמלת ביותר עם שכר שחקנים ממוצע של 5.1 מיליון דולר.
ברמה מסוימת, כל זה נזקף למפעל חיים של איש אחד. אז איך אותו סטרן מעביר את ניהול האימפריה שבנה במו ידיו ליורשו האלמוני בכזו קלילות וטבעיות?
ראשית, מדובר בחולה כדורסל אמיתי. ה-DNA של סילבר, כך לפחות הוא טוען, הפך אותו לאוהד ניקס מושבע. כילד בווסטצ‘סטר, מחוז מבוסס בניו יורק, צפה סילבר עם אביו בניקס של וויליס ריד זוכים בשתי אליפויות והתאהב.
אביו היה שותף בפירמת פרוסקאור רוז. חברה זו סיפקה בזמנו ייעוץ משפטי לליגת ה-NBA הצעירה. ליגה שתוך מספר שנים הפכה לפרויקט של עו"ד יהודי במשבר אמצע החיים בשם דייויד סטרן.
את לימודי הפוליטיקה במכללת דיוק התחיל סילבר במקביל לעונתו הראשונה של מאמן צעיר בשם מייק ששבסקי, ולמד משפטים בשיקגו במקביל לעלייתו של רוקי מלהיב בשם מייקל ג'ורדן. אחרי ארבע שנים כעו"ד ועוזר לשופט פדרלי, הצטרף סילבר ל-NBA ב-1992 כעוזר לקומישינר.
את הכוח הגדול צבר סילבר בשבע השנים האחרונות, כראש מחלקת הבידור של הליגה וסגן הקומישינר. כתוצאה ממשבר הסאב פריים בארה"ב, ה-NBA ספגה כמה מכות כלכליות לא פשוטות. אלו הובילו לכך שגם היום לא מעט קבוצות בליגה מפסידות כסף.
היוזמות הכלכליות של סילבר מגוונות. חלקן סיפורי הצלחה - כמו שירות הליג פאס שחושף את הצופים לכל קבוצות הליגה, הרחבת ערוץ NBA TV והמיתוג הבינלאומי של הליגה לשוק הסיני וההודי.
חלקן נפילות תדמיתיות בסגנון חולצות השרוולים ואישור הצגת ספונסרים על גופיות המשחק. המכנה המשותף לכולן הוא אחד: הן מייצרות זרימה בלתי פוסקת של כסף לליגה ומשם לקבוצות.
הכסף, כך גורס סילבר, הוא זה שירים את הליגה קדימה גם בעידן פוסט סטרן. החשיפה והמינוף, תחת מסגרת כלכלית נכונה, תשמר את התחרות שהיא הערך העליון של הליגה, ושמירה על איזון תחרותי תעלה במקביל את רמת הכדורסל.
עקרונות הבסיס של סילבר בהחלט מוצאים חן בעיני האנשים עם פנקסי הצ'קים, שבחרו בו פה אחד כקומישינר החדש.
בניגוד למחשבה המקובלת, ה-NBA היא לא מגרש משחקים של מיליארדרים בלבד. הליגה מורכבת מלא מעט בעלים עם ממון מוגבל יחסית.
לפי פורבס, 14 בעלים מתוך 27 שנתוני שווים ציבוריים, שווים פחות מ-530 מיליון דולר. קבוצות שמהוות את הבסיס הקיומי של הליגה - כמו הלייקרס, הניקס, בוסטון, סן אנטוניו ושיקגו - נשענות על שווי המועדון ויכולתו לייצר תזרים גדול מהשווי של העומד בראש הפירמידה.
גם שווקים גדולים ואטרקטיביים - כמו יוסטון, טורונטו, אטלנטה וגולדן סטייט )אוקלנד וסן פרנסיסקו( - יוצאים לקרב מאחורי הבעלים ה"עניים" יותר של הליגה.
בניגוד למתרחש בכדורגל האירופי, למשל, הבעלות על קבוצות NBA היא מקומית כמעט לחלוטין. כיום יש רק שני בעלים זרים (שלושה אם מחשיבים את קבוצת השליטה הקנדית של טורונטו): מיכאיל פרוחורוב, המיליארדר של ברוקלין נטס וויוק ראנדיבה, איש עסקים מהודו (לא מיליארדר) והבעלים החדש של סקרמנטו קינגס.
מציאות זו נותנת ל-NBA את הייחוד שמבדיל אותה מהכדורגל האירופי, מולו היא מתחרה על פופולריות בינלאומית. על הייחוד הזה סילבר לא מוכן לוותר בשום מצב.
במסגרת מסיבות העיתונאים, שניהל בזמן שביתת השחקנים בעונה שעברה, צידד סילבר באופן מוחלט בבעלי הקבוצות. הוא נתן אז הצצה לפילוסופיה הניהולית שלו, כשאמר למצלמות: "קבוצות המנוהלות היטב, ללא קשר לגודל השוק או לעומק כיסי הבעלים, יהיו בעמדה להתחרות על אליפויות - מה שאומר שיותר שחקנים יהיו בעמדה להתחרות על אליפויות.
עמדתו הקשוחה במהלך השביתה הבהירה שהוא מוכן לצאת לקרב על העקרונות שלו. לא בסגנון הדיקטטורי של סטרן, אלא במנהיגות פרקטית ומשכנעת.
בניגוד למראהו האטרייתי ומעט רכרוכי, בכל מה שקשור לניהול סילבר הוא חיה רעה. אמנם סטרן משך את רוב הביקורת על תחלואי הליגה - כמו טנקינג (הפסדים מכוונים שמתורגמים לבחירת דראפט גבוהה - ס"ז), המאבק בשביתת השחקנים, חולצות השרוולים ועוד - אבל הוא גם הודה לאחרונה מי הניע בפועל את גלגלי המכונה.
"אדם הוא הקומישינר בעשר השנים האחרונות, הוא רק לא קיבל את הצ'ק הנכון", אמר סטרן בחיוך. סילבר מתנגד נחרצות לשינויים מקצועיים בליגה. לו"ז 82 המשחקים לא צפוי להתקצר ואין גם צפי לשינויים חוקתיים בעתיד הקרוב.
דיבורים רבים נשמעים בנושאים מבניים - כמו ביטול הבתים האזוריים, שינוי שיטת הדראפט והוספת קבוצות מאירופה - אך העיסוק העיקרי של הקומישינר ה"חדש" הוא מינוף.
הסוגיה הבוערת היא הסכם זכויות השידור החדש, בו מצפה סילבר לעלייה של למעלה מ-200 אחוז לכשני מיליארד דולר.
בנושא זה אין לבחור החדש במשרד פשרות, אפילו במחיר פרידה מהשותפים הוותיקים ב-ESPN וב-NBC ושינוי ההצגה הוויזואלית של הליגה כפי שהיא מוכרת כיום.
סילבר, שהשתתף כמפיק במספר פרויקטים של NBA TV ואף היה מועמד לאמי, סומך על היכולת של המחלקה אותה בנה לשמר את הנראות המפורסמת של הליגה, גם תחת דגל טלוויזיוני אחר.
צד חזק נוסף של סילבר הוא יכולתו הפוליטית, דבר שבא לידי ביטוי במערכת היחסים שלו עם ארגון השחקנים. למרות שהיה שותף מלא למו"מ בהשבתה השחקנים האחרונה, סילבר יצא נקי תדמיתית מהסיפור בעוד סטרן ספג את האש.
בפועל, סילבר תמרן את השחקנים לנקודה אותה רצה ואף גרם לכאוס בתוך הארגון (הנשיא דרק פישר והיו"ר בילי האנטר הועזבו, כריס פול החליף את פישר).
למרות ההיסטוריה, סילבר נחשב לדמות פופולרית בקרב השחקנים, ותכניות המינוף הכלכלי שלו מוצאות חן גם בעיניהם. למרות שכוחם בליגה ירד בהשוואה לשני העשורים הקודמים, אין כל מתיחות. גם הם מבינים שהתוכניות של סילבר יתורגמו לבסוף לכסף שייכנס לכיס שלהם.
הווירטואוזיות הפוליטית של סילבר גם דחפה את מעברם של הנטס לשוק המסקרן של ברוקלין ולהישארות הקינגס בסקרמנטו. בשני המקרים נעזרה הליגה בראשי הערים ובמעורבות קהילתית כדי לקדם את המהלכים ולייצר את הרווחים הרצויים.
עם ותק של 22 שנים בהנהלת הליגה, ועם סטאז' ארוך כבן טיפוחיו של הבוס הישן, נראה כי מה שהיה הוא שיהיה. רק עם יותר כסף. הרבה יותר כסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם