פרידה מימי תהילתו של האח עמוס לבית לוזון
בשורה לכל חובבי הספורט בכלל והכדורגל בפרט: תקופת שלטונו של אח היו"ר הסתיימה ורבים כבר לא יזדקקו יותר לכדורי הרגעה בכל פעם שהם רואים או שומעים את עמוס. וגם: הניסיון לחשוב מחוץ לתבנית כמעט והסתיים באסון ספורטיבי. מסע צרפתי בין רוזנטל לחזן
העליבו אותו ובעטו בו. בעיקר עמוס ואבי לוזון. גם קשטן לא אמר עליו מילה אחת טובה. למרות זאת כדאי לשים לב שגוטמן שותק. אין לו מצח להרים ראש. הוא לא יכול להגיב למסע ההשפלות שעבר.
הוא רועד מפחד מעמוס שעלול לחסל אותו. ספורטיבית כמובן. רבים וטובים שלחו לו השבוע ברכות על הקדנציה השנייה והוא הגיב לקונית: תודה, בואו נחכה לאישור המזכירות. שזו תשובה קלאסית של פוליטיקאי שיודע שעד שזה לא נגמר זה תלוי ועומד. לעמוס הרי יש מספיק דרכים כדי לנסות ולחזור לאופציה של אוחנה ונמני.
אז זהו, שלא. גוטמן אומנם רועד מעמוס, אבל הנה אנחנו כאן כדי לבשר לו, ובעצם לכל חובבי הספורט בכלל והכדורגל בפרט שתקופת שלטונו של אח היו"ר הסתיימה ורבים כבר לא יזדקקו יותר לכדורי הרגעה בכל פעם שהם רואים או שומעים את עמוס.
שהניסיון הנואל שכשל עם נמני ואוחנה מסמן עבור כולנו את מגבלות כוחו של אדם שהפיל את חיתתו על הכדורגל הישראלי שיוצא בימים אלו מעבדות לחרות.
זה לא היה קורה אם עמוס היה מצליח במ(ש)זימה למנות את שני הטאלנטים שלו. עמוס חטף כאן נוק אאוט שמחזיר אותו למקום הטבעי שלו: בעלים של קבוצת כדורגל קטנה שיורדת ועולה לליגת העל.
בגלל עומר דמארי הוא עוד יככב כמה ימים במדורי הספורט, ובכל זאת, הכיוון ברור. בחזרה למלאבס עם יציאות וכניסות קצרות וענייניות מהמתחם הסטרילי שיוקצה עבורו.
03 כמובן שגם לעובדה שאחיו אבי עומד לסיים את תפקידו כיו"ר ההתאחדות יש קשר לגזירת מחלפותיו של עמוס. אבל הקמתה של המנהלת היא הסנוקרת שהביאה לנוק אאוט. כי כאן אין יותר עסקנות ועסקנים ומזכירות ופקידים.
כאן יש לנו ביזנס נטו. הרפרנטים של עמוס ומכבי פ"ת הם לא מרכזי ספורט אלא אנשי עסקים. יעקב שחר ומכבי חיפה, מיץ' גולדהאר ומכבי תל אביב, איזי שרצקי וקריית שמונה, ג'קי בן זקן ואשדוד, אלונה ברקת וב"ש.
גם לקבוצות קטנות יותר יהיה מה לומר. במנהלת כולם שווים. או לפחות אמורים להיות. הקול של עמוס יהיה הקול של עמוס והוא לא יכלול גם את אלה שעליהם הוא הפיל את אימתו וחיתתו כי הוא יחכה להם וגם יפגוש אותם בסיבוב של אבא הלל בואכה הכניסות המצ'וקמקות שמובילות למרתפים של אצטדיון ר"ג.
כל הסיפור הזה של אוחנה ונמני לא יכול היה להתקיים אלא בישראל. מי שרוצה להשוות ביניהם לבין קלינסמן וביליץ', אינו יודע מה הוא סח. ולא רק מפני שקלינסי וסלאבי יודעים יותר כדורגל והם התחברו למדעי הספורט ולא ראו במקצוע חלטורה אלא תפקיד רציני שצריך לשקוע ולהעמיק בו מאשמורת עד ליל. גם לאישיות הכובשת והרצינית של המאמנים מגרמניה ומקרואטי היה חלק חשוב בהצלחות נבחרותיהם.
אם נמני ואוחנה היו מתמנים לתפקיד אפשר היה לסגור את בתי הספר לכדורגל בוינגייט ולבטל את כל הקורסים וההשתלמויות שעל מאמנים היה לעבור בדרכם לקבלת תעודות ותארים.
לא היה בהם צורך. אתה לא יכול לקחת מאמן, בעיקר אוחנה, שלועג למדע ולספרים ולמחברות ולהשתלמויות ולהקפיץ אותו לתפקיד החשוב והיוקרתי של המקצוע.
ונניח שהזלזול של אוחנה בחשיבות המחשב וההכנות הסיזיפיות לאימונים ולמשחקים היה מגובה בתוצאות מרשימות בעבודתו בקבוצות ובנבחרות הנוער. גם אז חובה היה ללעוג לו ולהתנהלותו החובבנית.
בבחינת קל וחומר כאשר התוצאות אומרות הכול. שהמשחק של תקופתנו גדול עליו. שהוא לא מבין אותו. שהוא בטח לא יכול לתרגם את כישוריו המוגבלים לתוצאות בעידן המודרני.
אינני פוסל או מבטל את שינוי התפיסה והכיוון שלפיהם מינו עד היום מאמנים לאומיים בישראל. אני גם מסכים עם שטרן חלובה שטוען שתמיד טוב לחשוב מחוץ לקופסה.
היות שנמני ואוחנה לא נראו לי, הרהרתי עם עצמי מי כן יכול היה לקבל את התפקיד. שחקן עבר אינטליגנטי במיוחד או מאמן צעיר ומהפכן. שברגע שיתמנה לתפקיד לא יהיה יותר חייב לשולחיו אלא לנבחרת ישראל ואוהדיה הרבים.
לא חזרתי בזמן עד שפיגל, שפיגלר, שום, זלצר וכו'. התחלתי בנבחרת מהפארק דה פראנס ועצרתי בנבחרת של פרננדס.
בן שמעון היה יכול להיות מועמד מושלם, אבל אחזה אותו מגלומניה והוא מתחיל היום הכול מחדש. לרוני לוי כישורים מקצועיים מוכחים אבל הוא סובל מבעיה לא פשוטה של אישיות לא אמינה.
לבוני גינצבורג היה פוטנציאל ותנאי פתיחה טובים, אבל הוא בחר באולפנים. עטר לא התגבש וטל בנין לקח החלטה נכונה לבנות את עצמו בליגה נמוכה. זאת הסיבה שיוסי מזרחי הפך לא רלוונטי, אם כי הוא יכול היה לממש את חלומו של חלובה על חשיבה מחוץ לקופסה.
הלכתי אל ההרכב שניצח את צרפת באוקטובר 1993. סתם כדי להבין איך החמצנו שחקנים מזהירים שיכולים היו, בוודאי חלקם, להצליח גם כמאמנים לאומיים.
ואז הגעתי עד לרוני רוזנטל. אם אוחנה, אז למה לא רוני. היות שאין לו ניסיון באימון חשבתי איזה איש מקצוע צעיר שאמון על תורת האימון וששוחה היטב בכדורגל המודרני אפשר להצמיד לו. חשבתי על מלמיליאן ומיד נרגעתי. אולי רוני ויוסי מזרחי? אולי, זו הרי בסך הכול חשיבה על חשיבה מחוץ לקופסה. הנה: רוני ועודד מכנס. ואז חזרתי אל הפארק דה פראנס. רוני ואלון חזן.
בקיצור, הסתבכתי עם עצמי. שמות טובים אחד אחד. נותרתי עם גוטמן. נציג הרצינות והשיטתיות. שרק יהיה מאמן פוליטיקאי חלקלק כדי שלא נצטרך לחזור ולחשוב מחוץ לקופסה. זה יותר מדי כאב ראש.
לא יודע איך, כיצד ולמה ומדוע לא חשבתי על כך מיד: רוני ואלישע. וואו, שטרן! הייתי הולך אתך עד הסוף. אלישע היה מסיים את העונה הנפלאה ורוני היה מתארגן על ענייניו האישיים עד תחילת העבודה בעוד כמה חודשים.
שים לב, שטרן: לא צריך אפילו להגיד או לכתוב אלישע לוי. מספיק "אלישע". ככה מכירים אותו כולם. בעיקר ככה אוהבים אותו. חבל, כי זה כבר מאוחר.
פתאום חשבתי גם על אריק בנאדו. אריק יכול היה להיות סוג של ביליץ'. אלא שבינתיים הוא גם התחיל לאמן ולפחות נכון לעכשיו זה לא זה. מי שהיה מחוץ לקופסה הוא היום עמוק בתוכה.
קראתי וצחקתי. פיני גרשון התבקש לחוות דעתו בנושא המאמן הלאומי הבא. מחברי ועדת האיתור.
פיני לא פראייר. הוא מיד אמר לא. מה לו ולוועדות איתור. מילא, אם היו מציעים לו את תפקיד המאמן במקום גוטמן. במקרה כזה של חשיבה מחוץ לקופסה פיני היה שוקל את ההצעה ברצינות.
אקו"ם