אריק איינשטיין: "לא גדלתי בבית של כדורגל"
ספטמבר 2010, הפועל ת"א רושמת העפלה היסטורית לליגת האלופות, ואריק איינשטיין מסכים להתיישב על כיסא המרואיין לשיחה נדירה עם מעריב. הדאבל, ערן זהבי והסיפור על איך נהיה אוהד הפועל. נפרדים
אצל אריק, כל גול נושא מזכרת. הוא יכול לצלצל בכל שעה כדי שאזכיר לו שמות. מריי קלמנס האנגלי ועד עלי עותמן הירושלמי. זה יכול גם לרדת לרזולוציה שלא תיאמן לפעמים, עד רמת המעסה של נבחרת ישראל. לפעמים, כשהטלפון מצלצל, אני יכול לזהות עוד לפני שאני מרים שזה הוא. עוד לפני שנשמע מהעבר השני הקול הזה, המיוחד, אני שומע את הנשימה שלו. כן, זה הוא.
הריאיון הזה נולד מהבטחה על הקרח שנתן לי. עוד לפני שהפועל ת"א התקדמה בליגת האלופות, סגרנו עסקה שלפיה אם האדומים יעפילו לשלב הבתים הוא יתראיין לעיתון על קבוצתו האהובה. היעד היה כמעט דמיוני, אז לא היה אכפת לו להבטיח. חוץ מזה, אלו התערבויות שבגדול לאף אחד אין מה להפסיד בהן. מקסימום הוא יסבול שוב מחשיפה שהוא לא זקוק לה, אבל הפועל שלו תשחק בצ'מפיונס ליג, ועבור זה הוא גם יקריב את שמו הטוב.
לפני יותר מחצי שנה, כשהפועל עוד הייתה רחוקה מלממש את היעדים הראשונים שלה בעונה המופלאה הזאת, אליפות וגביע המדינה, אריק כבר טען שזו העונה הגדולה של הקבוצה בכל הזמנים. ואם הוא אומר, זה לא סתם. בכל זאת, הוא אוהד הקבוצה כבר 60 שנה, מגיל עשר בערך. עוד לפני התארים הוא הריח את הנולד מוקדם, חשב שלא הייתה פה עוד קבוצה כזאת ופתח דיון ציבורי נרחב וקולני. הרבה אנשים חשבו שאריק הרחיק לכת, אבל ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק.
אריק לא מת על זה שאני מצטט אותו בלי רשות. לרוב אני מכבד את זה, אבל לפעמים קשה לי להתאפק, בעיקר כשאני חושב שמדובר בציטוטים חשובים ועקרוניים, כמו עניין "הקבוצה הטובה בכל הזמנים," או כשדיברנו על פרשת גבי בורשטיין, מאמן השוערים בהפועל שהתעקש לשחק בגביע נגד האדומים במדי קביליו יפו. "אתה יודע שאתה קאקער"? הוא מציין בפניי.
"פתאום התברר לי שציטטת אותי בעיתון אומר שלא אהבתי את ההתנהלות של גוטמן בסיפור של בורשטיין. אתה יודע איך זה נודע לי? במקרה, כי אברם גרנט צלצל יום אחד מבולטון. היה לו שם משחק, והוא מצלצל ומספר שקרא את הדעה שלי על העניין הזה. אברם דווקא הסכים איתי, אבל אתה? קאקער.
חוץ מזה, השיחה נמשכה ושכחתי את המרק על האש, ופתאום אני מרגיש ריח של חריכה. המרק פשוט התאדה. קאקער שכמוך." תגיד, הסיפור הזה של אברם באנגליה סגור אצלך? "אני אומר לו כל פעם שזה נראה כמו פוטומונטאז,' שהוא עומד שם ליד כל הדרוגבות והלמפארדים. כמו בסרט על פורסט גאמפ, שרואים אותו לוחץ ידיים לג'ון קנדי בבית הלבן ולכל מיני חשובים. וזה אברם מפ"ת ומהקיוסק של עמנואל אופיר באבן גבירול. אני אומר לו את זה והוא צוחק".
בשבוע שעבר התקשרתי אליו כדי לגזור את קופון העלייה לליגת האלופות. אתה חייב לי ריאיון, סיננתי ועצמתי עיניים, כדי לא לשמוע את ה"לא" שלו. "חייבים"? שאל, ואז הבנתי שהוא הרים ידיים. בטח חייבים, עניתי. "תביא טייפ" ואני, ששונא טייפ, הבאתי.
אתה עושה טעות איומה, הוא אומר לי כשאני מאשר לסימה לשחרר מהחדר את הכלבה שלהם, שמזנקת בניתורים אדירים לגובה מרוב שמחה. הוא חייב להתחיל את הפגישה דווקא עם שייע גלזר, החלוץ האגדי של מכבי ת"א, והסיפור שגלזר כל כך אוהב לספר על הבלם המנוח של הפועל, משה מלמד.
יום אחד, שנים ארוכות אחרי ששניהם פרשו, פגש את גלזר ברחוב ואמר לו: "שייע, ממש לא השתנית אחרי כל השנים" ושייע הסתכל עליו בהשתוממות וענה לו: "איך אתה יודע בכלל איך אני נראה? תמיד ראית לי את הגב".
ימים מוזרים אנחנו עוברים, לא? עבור אוהד הפועל זו תקופה כמעט בדיונית. יותר מדי טוב. "זה לא מדויק, כי לפני עשר שנים הקבוצה גם כן לקחה דאבל ושנתיים אחר כך נתנה הצגה באירופה. ככה שזה לא משהו שלא נראה".
כן, אבל הפועל ת"א, אליפות אחת בעשור. לא מכבי חיפה.
"גוטמן ואבוקסיס בנו קבוצה חזקה מאוד. אני כבר 60 שנה אוהד הפועל ת"א, ובאופן טבעי, אחרי האופוריה של השמחה הטבעית, אני רואה את הדברים אחרת ממבט של אוהד ותיק. כשהגול של זהבי נגד זלצבורג סגר סופית את סיפור הצ'מפיונס ליג, זו הייתה תחושה מדהימה".
"גם אם היו מפסידים היו עולים, אבל זה היה קצת מקלקל. היו מתחבקים, אבל קצת פחות חזק. המחשבות שלי נודדות. נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את הפועל במשחק בינלאומי. זה היה ב-1951 ושיחקו בבאסה (שמו הקודם של אצטדיון בלומפילד, א"פ.) הסבירו לי שהיו הרבה גשמים, נהייתה שם ביצה. הייתי בן 12 ומאלמו הגיעו לארץ. היו חזקים. הלכתי עם אבא שלי למשחק".
מה לאבא שלך ולכדורגל?
"שום דבר. הוא רצה לעשות לי נחת רוח. הוא קיבל הזמנות מבריקר, שהיה מגן של הפועל בשנות ה-40 והיה כנראה ידיד של אבא שלי. בריקר, תבדוק בספרים. מי שאיחר עשר דקות למשחק, בא סתם, כי השוודים כבר הובילו 0:3 נגמר 1:4. חשבתי לעצמי שאם זה היה היום, והתוצאה הייתה הפוכה, 1:4 להפועל, עם כל הצניעות, לא הייתי מתפלא".
איך נהיית אוהד הפועל?
"אני לא זוכר. זה היה בסביבות 1948. למה הפועל? לא גדלתי בבית של כדורגל, אבל זה היה בית של תנועות נוער, מפ"ם, מפא"י, ואתה באופן טבעי הולך עם הסביבה הטבעית שלך. כילד, אתה לא מודע לפוליטיקה מסביב אבל הבית, הסביבה, בית הספר, היו הפועל. בית חינוך בצפון. א"ד גורדון, מה שנקרא. אתה יודע איך זה. אנחנו, האוהדים, קצת כמו מדינות. רוצים הגדרה עצמית, מישהו להזדהות איתו".
זוכר את המשחק הראשון שלך כילד בבאסה?
"כן, אבל קשה לזכור. ראיתי לפני זה פה ושם משחקים באצטדיון המכבייה. נורדיה הייתה אז. הבריטים לא נתנו להשתמש בשם בית"ר, אז היו נורדיה. הפעם הראשונה הרצינית הייתה מול מאלמו".
בוא נחזור לקביעה שלך עוד לפני פסח, שזו הקבוצה הטובה של הפועל בכל הזמנים. אמרת את זה בשלב מאוד מוקדם של העונה.
"כשאני חושב על זה שוב, הדירוג יחסי למה שהיה קודם. יש בהפועל הזאת הרבה ייחוד שלא היה. גם בתקופות הטובות בעבר אני לא זוכר את הפועל דורסת ומבקיעה כל כך הרבה שערים ומשחקת כדורגל התקפי ולא על חשבון הגנה".
"הבקיעו בליגה כמעט 90 שערים, כשהיו אליפויות שהפועל היו לוקחים גם עם 52 שערים. גם באליפויות הישנות היו חוטפים 25 שערים, כמו עכשיו. תסתכל על ההגנה. לא רק שהיא חזקה, היא הבקיעה בסביבות 20 גולים. אתה קולט מה זה? בן-דיין מעל עשרה, דה-סילבה דחף ארבעה חמישה, אניימה דופק את הפנדלים, ארבעה-חמישה. לא קרה בהיסטוריה של הפועל או בכל קבוצה אחרת שההגנה תבקיע כל כך הרבה".
ההיסטוריה של הפועל משוכתבת בימים אלה. תמיד היה קשה, פתאום זה כל כך קל. איפה הימים של "איזה מסכנים האוהדים," "החולצה האדומה זאת לא מציאה" ו"הפועל שוב הפסידה?"
"כן, קצת הגזימו עם זה. גם לי הייתה יד בזה. אתה יודע, ההעצמה של המסכנות והקטע של לצחוק על עצמך. האוהדים של הפועל דווקא יודעים לצחוק על עצמם. זו תכונה טובה. אבל גם בתקופות היותר טובות זה המשיך. אוהבים לשחק את האנדרדוג, וכשהדברים הטובים באים, זה מעל ומעבר".
"ב-1965 הפועל הולכת לקחת אליפות ודבוקות אליה הכוח והפועל פ"ת. זה היה בידיים של הפועל. היה להם משחק חוץ בנתניה, ואם הם מנצחים, הם אלופים. נסעתי לנתניה עם משה איש כסית, קנינו בקבוק שמפניה. הפועל היו כל כך לחוצים. שפיגלר שיחק והם היו מרכז טבלה, בלי אינטרס. לא זוכר באיזו דקה פנגל נגח לנו את האליפות. דניאלי ז“ל הורחק וגם חזום, שזה הכדורגלן הכי עדין והכי שקט".
"הכוח ניצחו את מכבי בגלי-גיל וגם פ"ת ניצחו. לא רק שלא לקחנו אליפות, נפלנו למקום שלישי. משה איש כסית ואני שמטנו את הבקבוק שמפניה בין הספסלים של היציע בקופסה. זרקנו את זה למטה. יא אללה".
והדאבל האחרון?
"טוב, אתה לא יכול להיות מקורי עם הסיפורים של הרגע האחרון בטדי. תסריט בלתי אפשרי. שבני יהודה לא יפסידו לחיפה? הכול היה פשוט לא ייאמן, והפועל משחקת נגד בית"ר בטדי והפועל מחמיצה פנדל ולוקחים בדקה 92. ישבתי פה לבד. בסוף המשחק הייתי כולי רטוב מזיעה, כאילו שאני שיחקתי, ונכנסתי לעשות מקלחת קרה. לא האמנתי. עד היום אתה משחזר את זה, כי זה היה משהו נדיר".
אליפות עם כוכבית? אתה יכול להבין את הכעס של מכבי חיפה בגלל קיזוז הנקודות?
"מבין לגמרי. אם הייתי במקומם, הייתי מרגיש אותו הדבר. נכון שזה קיפוח כי הקיזוז הוא שיטה באמת דפוקה, אבל זה שבפלייאוף, את כל חמשת המשחקים הפועל ניצחה חוץ מתיקו מול מכבי, כולל ניצחון על חיפה בחוץ, וחיפה לא הייתה טובה זה מקהה את הרגשת הכוכבית. אבל אני מבין אותם".
שבועיים לפני המחזור האחרון מכבי תל-אביב הפסידה בבית למכבי חיפה והיה דיבור כאילו הם עשו הכול כדי להפסיד.
"לא נראה לי שאלו דברים בדיעבד. מכבי סתם היו גרועים. לא הייתה להם בעיה להיות גרועים. לא ראיתי שפתחו רגליים. בדיעבד בונים תיאוריות. מה נראה לך, שהם נתנו את המשחק"? לא, אבל העדיפו שהפועל לא תזכה. זה אולי אפילו לגיטימי. אני לא במגרש, אבל נראה לי שברגע שנבעטת בעיטת הפתיחה, אנשים משחקים ורוצים לנצח".
אפשר לומר עליך שיש בך סוג של נאיביות.
"אולי"
בוא נדבר על אלי גוטמן. היום הוא קונצנזוס, אבל עד לא מזמן הוא היה כל כך שנוי במחלוקת, עד שנאלץ לצאת לגלות בקפריסין.
"ברור שאם לגוטמן לא היו השחקנים האלה, הוא לא היה מגיע לאן שהגיע, אבל אני יכול להגיד שבלי גוטמן הקבוצה לא הייתה עושה את זה. אלו יחסי גומלין. הוא התחבר למשפחת הפועל מהר מאוד. הוא מדבר ואתה מרגיש את זה".
"הצחוק שלי על הפועל בכל השירים נובע מחוסר היציבות שלה. הפועל זה קבוצה של עשורים. בשנות ה-50 הפועל לקחה אליפות אחת, בשנות ה-60 שתי אליפויות וגביע, שנות ה-70 היו יבשות לגמרי חוץ מגביע מסכן ב-1973 ואז באו שנות ה-80 עם סיני וכולם".
סיני הוא אחד הכוכבים הגדולים של המועדון בכל הזמנים, אבל פרסונה נון-גרטה אצל האוהדים.
"סיני הוא אחד הגדולים בכל הזמנים. הוא אימן שש שנים בהפועל והיא לא התרוממה. אני אישית חולה על הבן אדם הזה. שנות ה-80 היו שלו. הוא משך בחוטים. גם קשר נהדר וגם מבקיע. הוא היה שחקן אדיר".
הכעס עליו נובע גם מזה שהוא הלך לבני יהודה כשהפועל ירדה ליגה?
"אני לא יודע. אני יודע מה אני מרגיש, ואם יש על מה לסלוח, אני סולח לו על הכול. אני חושב שמשה תאומים, כשהגיע להפועל, שינה משהו לטובה בהפועל בעצם האהדה המאוד חזקה שלו. משהו קרה שם".
"התחילה לנשב שם רוח שהניבה פירות בדאבל של 2000 ובמסע באירופה. ניצחו את צ'לסי, ניצחו את מילאן בקפריסין. זוכר את קלשצ'נקו מהאוויר? ניצחו את לוקומוטיב, את פארמה. חביבי".
ודרור קשטן? היו לו שנים ענקיות בהפועל. לא קצת חבל לך עליו בשנים האחרונות?
"אני, יש לי נטייה לזכור לבני האדם את הדברים הטובים שלהם. חוץ מזה, הפועל מעולם לא הייתה קבוצה של גביע. מ-1960 כשלקחו את הגביע הראשון ועד 1999 עם אלי כהן לקחו שלושה גביעים, ובעשור האחרון, מ-1999 עד 2010 לקחו חמישה גביעים. בארבעים שנה לקחו שלושה, ובעשר שנים חמישה. זה מטורף.
להפועל יש שמונה אליפויות ושמונה גביעים, כן"? פתאום אריק נעצר ומתחיל לחשוב כמו עורך בעיתון.
"יש לי בשבילך כותרת. חשבתי על זה. 'דואג ומאמין'"
למה דואג ומאמין?
"כי עכשיו, מה עושים עם זה? איך אנחנו משחקים בליגת האלופות? נפלנו על בית של קבוצות חזקות מאוד".
אבל אומרים שזה בית משעמם ולא אטרקטיבי.
"בכלל לא. רחוק מזה. שלוש קבוצות אדירות. ליון הייתה שבע שנים רצוף אלופת צרפת. שבע שנים רצוף. שנה שעברה היו בחצי גמר ליגת האלופות. מה קרה לך. אז אין לה שם כמו מנצ'סטר, ריאל או ברצלונה, אבל הם אדירים. שאלקה זה גרמנים שהולכים ראש בראש עם באיירן מינכן".
ויש להם עכשיו את ראול.
"טוב, ראול זה לא הבעיה. דה-סילבה יסתדר איתו".
כשאתה יודע שהפועל נוסעת לליסבון לפגוש את בנפיקה, זה מחבר אותך לבנפיקה הגדולה ההיא של אאוזביו?
"הדור שלנו לא יכול להשתחרר מזה. אומרים בנפיקה, ישר אני חושב על אאוזביו. הם היו אלופי אירופה ב-1961 וב-1962 וכמה פעמים הם הפסידו בגמר. ראיתי גמר אחד שהם הפסידו ליונייטד. בריאן קיד, ג'ורג'י בסט ובובי צ'רלטון הבקיעו בהארכה ויונייטד ניצחו 1:4. להיות אלופת פורטוגל זה צחוק? לקבל את ריאל זה נחמד, אבל אני לא מחפש סטוצים, כבוד וריאל או בארסה. אני שמח בחלקי ואני סומך על הקבוצה הזאת.
קלטת את הטיפוס העונה לשם איתי שכטר?
"הוא כל כך מהיר ומסוכן וזריז. אני לא מקנא במגנים שצריכים לשמור עליו".
וגילי ורמוט?
"ורמוט. פששש".
אתה נהנה היום, מה?
"זהו, שאחד הדברים הגדולים בקבוצה הזאת, מעבר להישגים, זה שהכדורגל שהם משחקים כמעט תמיד יפה לעין. שילוב קטלני של קבוצה פיזית עם מהלכים שובי עין".
מי עושה לך את זה?
"תשמע, ואליד באדיר הזה. 20 שנה הוא מתרוצץ במגרשים. היה בהפועל פ"ת, מכבי חיפה, הפועל ת"א. בכל מקום נותן את הנשמה. רץ כמו נער בן 16. הוא לא נגמר, הבאדיר הזה". אריק לא עוצר, ומחקה במבטא מדויק את ריצ'רד נילסן, המאמן הדני של נבחרת ישראל לשעבר, צועק מעשרות מטרים במגרש: "באדיר"!
ויש, כמובן, את מכבי תל-אביב. פעם הפועל השתרכה הרחק מאחורי הצהובים, נאלצת לחזות בהישגיהם המצוינים. אלו שנים אחרות והגלגל בתל-אביב התהפך. מכבי, כל מה שהיא עושה לא עובד, ובדרך היא מבזבזת מיליונים. בלבו של אריק חרותים תאריכים ותוצאות, למשל תבוסת ה-5:0 המיתולוגית בינואר 1970. אריק חסך מעצמו את המשחק הזה, כי בדיוק היה בחזרה לסרט, אבל היו צדיקים כחלאחלה המכביסט מ"כתר המזרח", שהדביק את כף ידו על השמשה כדי לבשר לאריק על החמסה בבלומפילד.
עכשיו המכביסטים סובלים ונראה שהם פועלים מלחץ, כאילו הדאבל של הפועל הטריף אותם.
"אני בכלל לא בקטע. שנאה לא קיימת אצלי בלקסיקון בכלל. זה מפריע לי. מכבי היא היריבה הכי גדולה של הפועל, אבל ברגע שמתחילה האלימות המילולית והפיזית, אני יוצא מהמשחק. אין דבר שיותר מקלקל לי מאשר אלימות מכל סוג שהוא".
כשהם שיחקו נגד פריז סן-ז'רמן, בעד מי היית?
שתיקה ארוכה. "בוא נגיד שלא הייתי מתאבל אם הם היו עוברים את פריז סן-ז'רמן".
אצילות של מנצחים?
"אני לא רוצה להישמע מתיפייף, אבל אני אוהב את כולם. אתה מכיר את הביטוי הזה, 'רבים מחבריי הם מכביסטים?' כל הכיף זו היריבות הספורטיבית הכי קשה שיש, אבל בסוף המשחק להתחבק".
אבל איבדנו מהג'נטלמניות הזו של פעם. שנאת חינם?
"שנאת חינם. בדרך כלל זה נמצא אצל האוהדים והעיתונאים שמלבים את זה. השחקנים, בינם לבין עצמם, מתנהגים הרבה יותר בעדינות ויודעים ללחוץ ידיים ולהתחבק. אפילו ארגנטינאים וברזילאים מתחבקים ולוחצים ידיים בסוף משחק, אחרת אין טעם לכל העניין. ספורט זה דבר שמפרק כל כך הרבה יצרים אלימים של המין האנושי בלי אלימות, וזה מה שיפה. כולנו בני אדם, מה קרה".
הצלחת להבין את הכוח של הכדורגל?
"לא מתעמק בזה ולא יודע מה הפילוסופיה של האהבה למשחק ולמה עמך ופרופסורים מתחברים. אבל יש יצירתיות בקבוצת כדורגל. לא מספיק ללכת עם כדור ולבעוט חזק. אתה בונה קבוצה ואתה צריך למצוא את השחקנים המתאימים בתפקידים המתאימים, למצוא שחקנים עם כימיה ביניהם. לעבוד על כל מיני נקודות חלשות, לבנות שיטת משחק. יש פה יצירתיות וזה יפה, כי אחרת זה היה באמת כמו שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' אמר, ש-22 אידיוטים רצים אחרי כדור. זה לא ככה".
"אתה רואה אצל גוטמן את טביעת האצבעות שלו בצורה שבה הקבוצה עומדת במגרש. מעבר לכישרון האישי יש שיטה, מחשבה ויצירתיות".
הפועל היום היא בועה בכדורגל הישראלי. רובו לא נראה כמוה, ואתה, שיושב הרבה מול הטלוויזיה, רואה את הדברים, את החנטריש, הבלגן, ההתאחדות ואיך הכול מתנהל. מה זה עושה לך?
"אני לא יודע. לא מעניין אותי מה קורה מאחורי הקלעים. מה אני יכול לעשות. אין לי השפעה על זה. יש לי את המחשבות שלי. כל מה שקשור באינטריגות, רכילות וכוחנות מעורר בי חלאה ואני לא רוצה להיות חלק מזה. זה סוג של שוק".
ואתה צופה בזה?
"בוודאי. איזו שאלה. אנחנו רואים ושומעים הכול וזה לא נעים".
מה עם אבי לוזון?
"לא מכיר אותו. לא יודע. המצב הזה שיו"ר התאחדות בא למגרשים והקהל צועק לו בוז מלמד כנראה על שני הצדדים. הספורט הישראלי הוא רק השתקפות של מה שקורה בארץ. אינספור דעות ואינספור מומחים וכל הזמן אינטריגות ותככים ורכילויות".
זה לא היה תמיד?
"נראה שכן, אבל היום התקשורת משחקת תפקיד מכריע בעניין. כל דעה של מישהו זו כותרת. מתסיסים. כל הזמן מדליקים ומדליקים ומדליקים, בעיקר התקשורת".
עכשיו יש דבר חדש. סיפור התיאטרון החדש באריאל". אם להופיע שם או לא.
"אני לא מופיע, אז אין לי דילמה".
אתה מבין את ההתלבטות של השחקנים אם להופיע או לא?
"תשמע, זה מה שהם מרגישים. זה אנושי. כל מה שהם מרגישים רלוונטי. יכול להיות שהם טועים, אבל זו התחושה. אבל אני לא אכנס לפוליטיקה בשום אופן".
ואם אחרי הדאבל הפועל הייתה קוראת לך להופיע בפארק עם כל השחקנים, היית בא?
"בוודאי. לא מבין למה לא קראו לי. הייתי מגיע עם האופנוע שלי, וגם מרים את הגלגל הקדמי, כמו אלה שעושים את זה, אתה מכיר. עזוב את השטויות. אני לא מופיע. סיבות אישיות".
אריק תמיד היה איש של מצבי רוח, גם בשירים וגם בדברים שאמר כשהיה מתראיין מדי פעם. השיר "פרנצ'סקה פוליטיקה" בא להציג את המיאוס שהוא חש מהפוליטיקה והפוליטיקאים בארץ, והוא, עם האבחנות המדויקות והרגישויות היה מגדיר במשפט קטן אחד תחושות של מיליוני אנשים שחשו הזדהות.
למילים שלו תמיד היה כוח אחר, כזה שנשמע מהדהד לאורך זמן, גם אם לא השתמש במטבעות לשון מפוצצים ודרמטיים. כי כולם ידעו שאריק לא נשלח על ידי אף אחד, אין לו שום אינטרס מאחוריו וזה הכוח שלו.
כשאתה מסתכל עלינו מהפינה הקטנה שלך, מה אתה רואה? איזו מדינה צמחה פה מאז 1948? הרי היית פה כל הזמן.
"יש פה בארץ שלנו, מה אגיד לך, הרבה טוב והרבה חיובי, אבל מצד שני גם הרבה דברים לא טובים. זה מצבי רוח. דעה נחרצת אין לי על כלום, אבל אם ניקח למשל את הסכסוך הארוך שלנו עם הערבים, אפשר לראות שבהיסטוריה יש עמים עם שנאה לא פחותה מאשר אצלנו. יוונים ותורכים, למשל. והם לא נלחמים זה בזה. תקווה יש. על פניו זה נראה בלתי אפשרי, אבל ההיסטוריה מדברת אחרת ולכן אני מאמין".
אתה אופטימי?
"לא יודע. לפעמים ככה ולפעמים ככה. התכונה אצלנו היא שהרבה פעמים הסטוץ, המסביב לעניין עצמו, יותר חשוב מהמהות עצמה. כולל בספורט. המסביב הוא יותר. אני לא יודע אם זו תכונה של עם או משהו אחר. מסמך גלנט כזה. עושים מזה סיפור, למרות שאם תדבר עם אנשים, רובם לא יודע עד עכשיו מה הסיפור פה. בכדורגל, כל משפט בחדר הלבשה של קבוצה הופך לכותרת, מתסיס ומעמיק את השנאה והמחלוקות. בשביל מה"?
אבל כשאתה רואה מעשה אווילות שמתרחש כאן, אתה צוחק, לא לוקח את זה נורא קשה.
"כי זו ההגנה היחידה שנשארה. מה, לאכול את עצמך?"
גזירי העיתונים המצהיבים בחדר העבודה, שמוחבאים בכל מיני מקומות, מדברים בעד עצמם. אריק הוא לא רק זמר, שחקן ובדרן הוא גם ספורטאי עבר. בגילאי 16 עד 18 הוא רץ מאה מטר ב-11.5 שניות, הדף כדור ברזל ל-14.24 מטר, שיחק כדורסל עם יד מעולה וקבע שיא ישראלי לנוער בקפיצה לגובה, 1.81 מטר.
הוא התאמן בקושי פעמיים בשבוע עם נעליים קרועות, ואחרי ששבר את השיא וסיפר על כך בבית, הסתכל עליו אביו ושאל בקול שקט: "אריק, אם יש כבר שיא, למה צריך לשבור אותו"? הכול בהומור. שנה אחר כך שבר את השיא הישראלי בקפיצה בסגנון גלילת בטן והעמיד אותו על 1.85 מטר. אריק: "קפצתי פעם 1.93 מטר אבל זה היה בגימנסיה, מול החברים שלי. זה לא היה רשמי".
אני מספר לו שאני מצחיק את הילדות שלי עם "סוס ירוק ראית באורווה" מתוך הסרט האגדי "כבלים" שבו הוא ומוני מושונוב מתעלים לרמות משחק וחיקוי אגדתיות, מה שמוביל אותנו לרפרף קצת על הומור ומוזיקה. וכן, הוא רואה "ארץ נהדרת".
במערכון שעשו עליך שם, כשמומי ושיראל לא מזהים אותך, צחקת?
"מה צחקתי, ברור. מה נשאר לנו אם לא לצחוק. יש שם כישרון ודקויות. בסדר גמור".
אבל זה בסופו של דבר עצוב שבמקומות לא מעטים כאן תרבויות שלמות לא קיימות, או נמחקו.
"תשמע, אין היום קומיסרים של תרבות, ככה לפחות אני מקווה. יש היום ויכוחים גדולים על האיכויות של המוזיקה. יש התקפות ויש גינויים וכעסים ואני אומר שבסוף הדברים מתיישרים והאיכות צפה. יש כאלה ששיר שאתה לא יכול לשמוע אותו, עושה להם טוב. יש כאלה שבשבילם זה דרעק, וכאלה שעבורם זה עולם ומלואו. אז מה, תתווכח איתם? אני, תן לי לעשות את מה שאני יודע לעשות, וזה אומר לעמוד טוב במגרש".
עכשיו מתחיל קמפיין חדש של נבחרת ישראל עם מאמן חדש, לואיס פרננדס. מה אתה אומר?
"שצריך לתת לו קרדיט. ברור שיש לו כדורגל. הוא היה שחקן אדיר. אתם העיתונאים לא צריכים להתאמן אצלו, אז תנו לו אוויר. אני חולה כדורגל, זוכר את השם של השחקן הכי גדול אי פעם במלטה". נו?
"כרמל בוסוטיל. אין שם כזה בכל העולם. כרמל בוסוטיל. זה שם ערבי-אנגלי כזה. הוא שיחק גם נגדנו. זה שאני יודע את השם שלו, זה כבר מחלה, לא"?
זה אומר שהחלק במוח שעובד על הזיכרון עובד חזק.
"מה חזק, האליפות של הפועל ר"ג ב-1964, הייתי שם. לקח אותי נהג מונית בשם מישקה, אוהד מכבי יפו שרצה מול רמת-גן על האליפות. יפו כבר שיחקה יותר מוקדם וניצחה, ומישקה לקח אותי למכתש. הם ניצחו 0:1 את מכבי חיפה מגול של משה פרל, וחודורוב עמד בשער של רמת גן. בן 35 או 36 כבר."
מתגעגע לחודורוב?
"כשהיינו ילדים היו שני כדורגלנים נערצים בארץ ישראל, חודורוב ושייע גלזר. לא מזמן שייע ואח שלו בבה היו אצלי ועשינו איזה קטע מוקלט בווידאו, שהיה מצחיק בטירוף. שייע עד היום מצחיק. הבן אדם כמו ילד. הוא לא יודע כלום, ובבה יודע הכול".
מה זה הכול?
"הכול. הוא בא ואומר לי 'סחתיין, עשית אצלך מזגן מפוצל' .'אמרתי לו מה זאת אומרת, והוא עונה לי ’סתם, עברתי למטה, וראיתי את המזגן על הגג. כל הכבוד'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם