מפוצצים את הבועה: הכדורעף והכדורמים ישקעו?
נבחרת כדורעף הנשים היתה על מסלול המראה. אז למה עצרו לה את ההקצבות?. "אי אפשר להפסיק פרויקט בעלייה רק כי לא הגענו לאולימפיאדה", אומרת הכדורעפנית הבכירה טלי ארטמנקו. כשגם הכדורמים בצרות, אל תבנו על טוקיו 2020
אלה התחנות של טלי ארטמנקו, לא סוכנת מוסד (ככל הנראה), אבל סוכנת של הכדורעף הישראלי, שכירת חרב פטריוטית של נבחרת ישראל, שלא מבינה מה קפץ על ההתאחדות הישראלית לקצץ במימון נבחרת הנשים.
בינתיים בלוס אנג'לס, אוניברסיטת דרום קליפורניה חוגגת 125 שנה לקיומה ועשור לזכייתה הראשונה באליפות המכללות בכדורמים. גדי הדר מקיבוץ גבעת חיים, שהיה שותף להישג, הוזמן לארוחת הערב החגיגית ולטקס פרסים שלמחרת, במחצית המשחק מול סטנפורד.
כעבור כמה שעות יעלו גדי וחבריו אל הדשא כדי לקבל כבוד במחצית משחק הפוטבול של המכללה אל מול 70 אלף צופים, שם יוצג כל שחקן בשמו, כולל פרטים אודותיו.
נבחרת ישראל בכדורמים לא הפכה לפרויקט בסגנון כדורעף הנשים, אבל בשנה האחרונה התחילה לעשות קולות של רצינות כשהתכוננה הכי מקצועני שאפשר לשלושת טורנירי מוקדמות אליפות אירופה. בהדרגה, מטורניר לטורניר, ההבטחות הצנועות להחזר ימי עבודה לוותיקים נמוגו.
הדר וחבריו התייאשו ועזבו. למשל אור קרן, ממובילי הנבחרת בשערים ובמספר הופעות בכל הזמנים, שותף למקום שני בליגה האוסטרלית עם דרומוין סידני: "בצער רב, אחרי שתרמתי מכספי ומזמני כל השנים, החלטתי שאין ביכולתי לתרום עוד טורניר וטיסות ואני מרגיש עם זה סוג של השפלה. עצוב שככה מוותרים עלי".
בהיעדר הוותיקים, המשיכו חלק מהצעירים לשחק, אבל חטפו תבוסות מביכות. אחד מהם מקונן על חלום היורו האבוד: "יש עוד עשרה שחקנים שבכלל לא הביאו מהמכללות באמריקה. כל כך חבל. אם ישקיעו עכשיו כסף במשך שש שנים, נגיע לאולימפיאדה ב-2020. עשינו תוצאות טובות מול נבחרות שמתאמנות רציני כבר שנים".
זהו המצב של שתי נבחרות לאומיות בענפים אולימפיים, שחשבו שהגיעו למסלול המראה. ארטמנקו בת ה-37, בכירת השחקניות: "מאז שהוקם הפרויקט תמיד היו ויכוחים, אבל הפרויקט מדהים. מעולם הענף לא היה עם חשיפה כמו היום. חבל שיש אנשים שרוצים לשים ברקס בדיוק כשאנחנו עומדות להעביר הילוך".
המעופפות של אריה זלינגר העפילו לראשונה לשלב השלישי של מוקדמות אליפות העולם, טורניר בו מעולם לא ביקרנו, ובינואר הן ייאבקו כדי להיות לפחות בין שתי הסגניות הטובות ביותר מתוך חמישה בתים.
במאי הן יתחרו במוקדמות יורו 2015, טורניר אליו העפילו ב-2011 אחרי מדבר של 40 שנה. החלומות של זלינגר להגיע לאולימפיאדה כבר בעשור הנוכחי, שימשו את מתנגדי הפרויקט כנשק: עובדה, אנחנו עוד לא שם, הם מקפידים לציין.
"אי אפשר להפסיק פרויקט בעלייה רק כי עוד לא הגענו לאולימפיאדה. זה כמו תינוק שצריך לגדל", מדגישה ארטמנקו, אם לילד בן 6. " הרי מדינות השקיעו בכדורעף הנשים עוד לפני תחילת הפרויקט ב-2007 וכולם כאן שוכחים שכבר הגענו לאליפות אירופה. השיטה בספורט הישראלי היא שאם אתה נופל, נותנים לך בעיטה בראש כדי שלא תקום בכלל".
ארטמנקו מתאוששת בימים אלה מניתוח מיניסקוס, לאחר ניתוח איחוי סחוס בברך השניה בתחילת השנה. הקריירה העשירה גבתה ממנה שלושה ניתוחי ברכיים וניתוח כתף אחד, אבל היא רגועה, בשגרה: "כנראה שגם הברך השניה רצתה תשומת לב.
"צחקתי עם בעלי שהייתי כל כך רגועה בדרך לניתוח כמו אחד שהולך לרופא שיניים כל חצי שנה. תוך חודש אני על המגרש, משחקת. עם השנים לומדים להכיר טוב את הגוף ולתחזק אותו כמו רכב. באיטליה, ברמה הכי גבוהה, שחקנים משחקים גם בגיל 40".
אז ארטמנקו למדה לשמור על עצמה, אבל היא מתוסכלת מכך שאת מה שראתה בעולם הספורט האמיתי שבחו"ל, אי אפשר ליישם בישראל, גם לא בערים קטנות, שם ענפים כמו כדוריד, כדורמים וכדורעף פורחים.
"רואים בעיר פלקטים לקראת כל משחק. אפילו כדורגל לא מפרסמים ככה. המשחק הוא בילוי למשפחה, האולם מלא, הספונסרים נהנים מחשיפה, יש שדורים. בארץ רוצים תוצאות מיידיות, אבל אין דבר כזה. צריך תשתית. בהתאחדות הישראלית היו צריכים לעשות עבודת שטח כדי למשוך ילדים, אבל רק מנסים להרוס את מה שאריה עשה. עצוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם