אין ואאוט: בהפועל ת"א לוקחים את הזמן
הפועל ת"א מקווה להשלים סופית את חזרתה לצמרת הגבוהה של הכדורסל הישראלי עם השלמת בניית הבית החדש בדרייב אין. העונה, באולם הצפוף בהדר יוסף, היא תסתפק בעוד התגנבות לפלייאוף
בקבוצה עוקבים מקרוב, מסמנים פלוס קטן ביומן על כל שלב בהתקדמות הפרויקט שממוקם במרחק של דקות רכיבת אופניים ממה שהיה פעם אולם אוסישקין. זו לא ההתעניינות בנדל"ן או בשיפור חזות העיר.
האולם הזה הוא חזות הכל. מבחינתם, הבית שחסר מאז פורק אוסישקין הוא כרגע המעצור, תקרת הזכוכית שמעכבת את תכנית השלבים הכי רומנטית בספורט הישראלי. בקיץ הבא, הם מקווים, כשיוכלו למכור 3,400 מנויים , הכל יראה אחרת. שנה אחרי שחזרו לליגת העל, גם בהפועל יודעים שלא זו כוונת המשורר. שעם התקציב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי לייצר קבוצת כדורסל שתחיה בצמרת הגבוהה של ליגת העל.
מאות (ולפעמים יותר) אוהדים שליוו את החבורה באולמות מתנ"סים בליגה ב', לא עברו את המסע כדי להילחם מדי שנה נגד הירידה, בתקווה לגרד את גבול הכניסה לפלייאוף. מצד שני, דווקא הקהל שרגיל לחטוף לא מעט ביקורת בשאלות בגרות בפרט והתנהגות בכלל, מגלה פעם אחרי פעם יכולת די נדירה להסתכל על העולם בפרופורציות, לקחת אוויר עם המון סבלנות ולהיצמד לתכנית. כנראה ששנים תחת הנהלות ששנאו, פשיטות רגל וקריסות כלכליות עשו את שלהן.
5.7 מיליון שקל. זה תקציב המועדון לעונת 2013/14. קצת יותר מעלות שכרו של דייויד בלאט אחד. בפועל, התקציב צנוע עוד יותר, כי חלק מהמשנה הסדורה כוללת השקעה ב-17 קבוצות מחלקת הנוער תחת ניהולו של יורם חרוש, כולל אקדמיה בכפר הירוק, 300 ילדי בית ספר לכדורסל וקבוצה שפועלת בבית הספר רוגוזין בדרום העיר, בעיקר עבור ילדי עובדים זרים, מהם לא גובים תשלום.
השנה, אחרי שנזרקו מהאולם בראשל"צ ולא מצאו פתרון חלופי זולת הדר יוסף הקטן, גם כמות המנויים שיצאו למכירה מוגבלת יותר. קצת יותר מ-1,000 איש יכולים להיכנס להדר יוסף. בהנחה שלא מדובר באירועים מיוחדים, בהם המשטרה נוהגת להגביל עוד יותר את כמות הצופים. זה משאיר את היו"ר רמי כהן עם חברי העמותה שמשלמים דמי חבר של 400 שקל ואוספים ביחד כ-800 אלף שקל. עוד 1.7 מיליון מגיעים ממכירת מנויים וכרטיסים.
משקיע פרטי, בדומה למקובל ביתר קבוצות הצמרת, עדיין אין. בשנים האחרונות עלו מספר רעיונות לשידוך. אגפים מסוימים בין האוהדים ניסו לחבר אנשי עסקים, במיוחד כאלה המזוהים עם הקבוצה. בינתיים אף אחד מהרעיונות לא הבשיל. "אנחנו לא נגד", אומר כהן. "אנחנו כן מחפשים שותף שיבוא איתנו להרפתקה הזו, מישהו שיוכל להקפיץ את התקציב ולהביא איתו את הכסף הגדול, אבל אין לחץ. לא נמכור מאה אחוז, אבל אפשר להגיע להסכמים. בתנאים הנכונים, גם 50-50 יכול לעבוד".
כשכהן מדבר על "מישהו מתאים, שרוצה שותפות עם העמותה, מבין את הערך המוסף שאנחנו מביאים. ויעריך את מה שעשינו עד היום", אפשר להבין את הרעיון הכללי. שותף רוצים, או אולי יותר נכון, משקיע. בוס עשיר שיברך אותם על תרומתם עד כה, יכתיר אחד מהם כנשיא כבוד וייקח מהעמותה את הפיקוד פחות מתאים להם. הבעיה היא שבדרך כלל, משקיעים שכאלה, אם כבר מוצאים מישהו, מעוניינים לקבל בתמורה את כל הצעצוע ולא רק להסתכל על אחרים משחקים בו.
"אתם קצת ממהרים", עוצר היו"ר. "אנחנו בסך הכל בעונה השנייה בליגה. אם בעונה הבאה נגיע לתקציב של 8 מיליון שקל, במונחים של ליגת העל זה תקציב מכובד. לשם אפשר להגיע גם בלי משקיע, ואנחנו נהיה שם. ברור שרוצים יותר, אבל בסבלנות".
עד אז, כמקובל בת"א, הפועל לא נהנית מההקצבות העירוניות שמחזיקים המועדונים בראשל"צ, בהרצליה וכו'. מפרסמים , מתברר שנה אחרי שנה, לא רצים באדום. לא בהכרח בגלל מצב השוק. הרבה גופים מסחריים פשוט לא מעוניינים בזיהוי עם האנדרדוג העירוני, בטח לצד קבוצה כל כך דומינטית כמו החבר'ה בצהוב.
"האולם החדש", אומר כהן, "שווה לנו עוד 1.5-1 מיליון שקל לתקציב רק ממכירת כרטיסים נוספים. הוא יתניע את התהליך. בעוד שנ תיים-שלוש אני רואה את הפועל עם תקציב של 9-8 מיליון שקל ויעד ברור להיאבק על כל התארים. כרגע אנחנו מודעים למגבלות ומעדיפים להתקדם לאט לאט".
כשמנסים לברר למה בינתיים לא מחפשים חלופות, למשל בית משותף כמו בלומפילד בכדורגל - הרי תיאורטית אין בעיה לסגור את היציע העליון בהיכל נוקיה ולארח בסיס אוהדים חם ועוטף באולם התחתון - לכהן יש הסבר כפול.
אם תרצו, אחד מהראש ואחד מהבטן: "חששנו שאם נסכים לפתרון ביניים, הוא יהפך לקבוע ולא יבנו אולם עבורנו. יגידו שהנה, הפועל ומכבי ביחד באולם אחד, השמיים לא נפלו, השמש זורחת. מעבר לזה, יש גם עניין של אוהדים, יד אליהו אינו בלומפילד, ואוהדי הפועל לא מרגישים בנוח באולם הבית של מכבי. חיכינו עד היום. נחכה עוד קצת".
בזמן ההמתנה, לפחות כמו שהדברים נראים עד עכשיו, מחכה להפועל עוד עונה לא פשוטה של מאבקי מרכז טבלה במקרה הטוב, ותחתית בימים פחות נוחים.
הסגל הישראלי של ארז אדלשטיין בהחלט יכול להסתכל עמוק בעיניים של כל מקביליו מהמקום החמישי ומטה. בימים בהם החוק האקס רוסי שלח את ארבע הבכירות להרחיב את הסגל המקומי ולגייס את רוב הישראלים הבכירים, רביב לימונד, שמצטרף למתן נאור ויונתן שולדנברנד, הוא שחקן הנבחרת היחיד מחוץ לארבע העמידות.
הבעיה, על פניו, מסתמנת בתקציב שהופנה לזרים. גם כאן, בהחלטה עקרונית להשקיע חלק יחסי גדול יותר של התקציב בישראלים, ולחפש זרים בתקציבים מאוד צנועים של 50 ו-60 אלף דולר. הפוך מהמגמה המקובלת בקבוצות קטנות, שיודעות שבדרך כלל זרים טובים עשויים לעשות את ההבדל, דווקא בין העניות.
מי שאמור לגשר על הפערים הוא אדלשטיין. הישראלי הבכיר בסגל. אם זה יצליח, בעונתו השלישית במועדון, כל מקום במרכז הגבוה של הטבלה יתקבל באהבה. אם לא, בהפועל כבר אמרו שיש להם סבלנות. עם בעיה אחת שבסיסה ביצה ותרנגולות. כדי לטפס לשלב הבא צריך 3,500 אוהדים . כדי להרחיב את הגרעין מעבר לכ-1,500 שהלכו עם הקבוצה בכיף גם בליגה השנייה, מעבר לאולם, רצוי שתהיה קבוצה מנצחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם