גיא ברנע: "מוכן שיתעניינו בשחיה דרך מדורי הרכילות"
עם מקום שביעי באליפות העולם, שמצטרף לרשימת הישגים מרשימה, השחיין מתפנה לכבוש יעד נוסף בבריכת השחייה: הקהל. "צריך להפגיש אנשים עם שחייה מזווית אחרת"
במונחים של שחיין, היעד הוא חזות הכל. כסף אין במקצוע, גם תהילה לא ממש. תהליך האימון סיזיפי והדרייב היחיד הוא המרוץ לפסגה. באותו ערב כבר היו לו בקורות החיים שתי מדליות מהאוניברסיאדה, שני ביקורים על הפודיום באליפויות אירופה ומקום שישי באליפות העולם. כולם ב50- מטר גב. רק שרגע לפני האולימפיאדה הפרספקטיבה מתעוותת.
"זה קשה, זה מגעיל. אי אפשר להסביר", הוא אומר שנה וחצי אחרי, ולא משנה שהתחרה בבייג'ינג, שהפך לסגן אלוף אירופה (בבריכות קצרות) ושלפני שבועיים בברצלונה הפך לישראלי הראשון ששוחה פעמיים בגמר אליפות עולם. "אם אתה רחוק, סבבה. אבל כשאתה כל כך קרוב, ולא מצליח להגיע, זה הורג אותך".
במקביל המסע הסתבך כשלמרוץ הצטרף יהונתן קופלב. ישראלי שני בקרב על כרטיס אחרון אחד, עם כל המתחים, הלחצים, העצבים והאנרגיות שיכולים ללוות טלנובלה, כשהשניים מטיילים ביחד בעולם. לכאורה חברים לנבחרת, שרודפים אחרי אותם חלקיקי מילימטרים. "היו תקופות שזה העכיר את האווירה", הוא מודה. "עד לא מזמן שחיתי גב די לבד. בלי לחץ. ידעתי שמקסימום לא אצליח, אבל לא היה מי שיגנוב לי את ההצגה".
ואז, באמצע המרוץ לקריטריון, יונתן, הילד החדש, הופך לאלוף אירופה ב50- מטר. אתה לידו על הפודיום, חוגג ארד משלך. מוזר?
"דווקא שם היה בסדר. כמובן, באסה שהוא עקף אותי, ויש במצבים כאלה הרבה אגו. הוא דפק תוצאה אדירה ונתן לי בראש. זה מוביל להרבה התמודדות עם עצמי, אבל בסוף חגגנו הישג משותף. אני מניח שאם הייתי רואה אותו מקבל את המדליה מהיציע, לא היה לי פשוט. אבל כשאנחנו יחד על הפודיום אין בעיה לפרגן".
לפני שבועיים הם שוב חלקו היסטוריה משותפת בעלייה לגמר בברצלונה. הפעם ברנע סיים שביעי, לפני קופלב. גם באליפות ישראל הוא ניצח. בכלל, אליפות העולם, הוא אומר, סגרה מעגל והשלימה את החזרה למסלול. "זה התחיל כבר בעונת החורף. שברתי שני שיאים ישראלים, הייתי סגן אלוף אירופה בקצרות. היתה שיחה עם מאמן הנבחרת ליאוניד קאופמן, והבנו שדברים מסתדרים. שחזרתי למקום שלי. אליפות העולם השלימה את המשימה גם בבריכות ארוכות. גמר שני רצוף באליפות עולם. השארתי את לונדון מאחור".
את הנשמות הטהורות שמרוב הישגי על בספורט הישראלי מתקשים לעכל את החגיגה במקצה לא אולימפי, הוא כבר לא סופר. "אני כבר לא מרגיש צורך להגן על ה.50- זה משחה כמו כל משחה, בכל תחרות בעולם. יש באולימפיאדה ענפים מצחיקים, אז מי אמר שזה הקריטריון היחיד? אני מתחרה באלופים ובמדליסטים אולימפיים. כל התותחים ב100- מתחרים גם ב50- ובאים באטרף לבריכה. אז אנשים שתמיד מחפשים רע ורוצים ללכלך, כותבים שטויות. שיכתבו.
"אני מתחרה גם ב,100- ומנסה להיות הכי טוב שאני יכול. אבל ב100- אני מגרד כניסה לגמר אליפות אירופה, וב50- זוכה במדליות. אז ה100- מרצה את הוועד האולימפי ואת ליאוניד. ונותן לי מלגה. אבל כספורטאי, יותר מרגש אותי הישג מיוחד מעוד 2,000 שקל בחודש."
השינוי בתפישה הגיע עוד קודם. אחרי שפספס את הכרטיס ללונדון, ברנע הבין שכדי להמשיך הוא צריך להמציא מחדש את היחסים עם הבריכה. הוא התקשר לערוץ הספורט, והציע לשמש כפרשן. החל לפרסם בלוג, והכל כחלק מתכנית אב לחבר בין הענף שלו לעולם החיצון, שלא מתעניין בזוויות גריפה. בשלב הבא כבר הפיק תחרות משלו. עם בריכה קטנה של חמישה מסלולים, קצת עזרה מחברים בעומר והתעקשות לחיות מחוץ לקופסה, ברנע מצא פרויקט והקים לתחיה את אליפות הנגב. ולא, קאופמן לא התלהב.
"ליאוניד הוא הכי מאמן שדורש ממך להתחתן עם השחייה, והיה לו קשה להתרגל לרעיון שאני בן 25 ויש לי עוד תחומי עניין בחיים. יש לנו חוקים באימונים. מי שמאחר שוחה בסוף האימון 100 מטר פרפר. שני איחורים, שוחים .200 בשלושה מביאים עוגה. אני הבאתי מלא עוגות. ליאוניד היה משתגע, הוא לא אוהב לצאת ממסגרות, אבל באיזשהו שלב הבין שזה עושה לי טוב. כשאתה צעיר אין בעיה לטחון אימונים, ולא לדעת שיש עולם בחוץ. כשמתבגרים האיזון בריא גם לאימונים".
החלום לא נגמר בהפקת תחרות. הוא רצה לייצר שואו. הגדרה שנשמעת כמעט בדיחה, בעולם שרגיל לשחות מקיר לקיר. הוא ניצל קשרים, הלך לפגישות עם אנשי עסקים. גייס את חברת "כיל," לצד ספונסרים מקומיים צנועים שגייסו עשרות אלפי שקלים. הון במונחים של שחיין, ולשם עוד נחזור. אבל המהות היתה התוכן.
"הבאתי את כל הנבחרת. הבריכה נראתה כמו בחו"ל. בנינו וילון כדי שהשחיינים יכנסו למקצים כמו בהצגת שחקנים ב- nba בנינו גלגל מזל. את החברה שלי הפכנו לנערת הגלגל, ולפני כל מקצה מרכזי עשינו הגרלה מול הקהל, שתקבע איך מחלקים את הפרסים.
אם המנצח ייקח את כל הקופה, או ששלושת הראשונים יתחלקו, או שרק האחרון לא יקבל כלום. הקהל היה באטרף. כשיעקב טומרקין וגל נבו נכנסו לבריכה ילדים התנפלו עליהם, ביקשו להצטלם, אספו חתימות. תכל'ס, גם אנחנו נהנינו. ברור. מתי כבר מבקשים משחיין אולימפי חתימות?
"כל הרעיון היה לחפש גימיקים. חילקנו פליירים, עשינו שיווק בפייסבוק. ניסיתי לעשות תחרות כמו שבחלומות שלי תחרות שחייה צריכה להיראות. אני יודע שזמנים לא מעניינים אף אחד, שאנשים לא יתלהבו מסגנון יפה. מצד שני, אני רוצה שיתחברו, אז צריך לחפש את הדברים הפיקנטיים. להפגיש אנשים עם שחייה מזווית אחרת".
"עשיתי תואר בבית הספר לעסקים של ברקלי. אולי גם בזכותו אני מבין את חוקי המשחק. אני רואה את הסלבריטאים בארץ, שלא יודעים לעשות כלום. הם מפורסמים על פארש, אבל יודעים איפה להיראות. סבבה. אם צריך שנגיע למדורי רכילות כדי שיתעניינו בשחייה, גם זה בסדר מבחינתי. כנראה שצריך לשלב בין אסטרטגיה יותר עמוקה לפרובוקציה".
עוד שנייה נגיע לצילומי עירום כמו האוסטרליות.
"לא אשקר, בתחילת השנה זה עבר לי בראש. לוח שנה בעירום של שחיינים יכול לייצר דיון. זה עוד לא הגיע לביצוע, לא הגשתי את זה לחבר'ה, אבל בדרך כלל הם זורמים עם הרעיונות שלי, אז אולי זה עוד יקרה. בכלל, אני מוכן לקבל רעיונות מכולם. שישלחו לי מיילים. בכיף".
את המודל הוא מביא, בין היתר, מריאן לוכטה, כוכב הרוק של הענף, שמריץ תכנית ריאליטי על חייו. הפרויקט לא זוכה לשבחים אמנותיים, אבל ברנע משוכנע שהוא עושה את העבודה. "אין שם שום קשר לשחייה, רק שטויות. אבל המון אמריקאים פתחו טלוויזיה וראו עכשיו את אליפות העולם בגללו. גם אם התכנית איומה, וגם אם הוא יוצא שם הכי מפגר בעולם, וכל מגיש טוק שואו יורד על העילגות שלו, זה לא משנה. הצבעוניות שלו תורמת המון לקידום השחייה".
העיסוק בחשיפה הוא לאו דווקא החלום להמוני מעריצים שיחכו בחדר המדרגות (אם תהיתם, אנשים שמעו על העלייה לגמר, ולפעמים מזהים את השם, אבל בקניון הוא עדיין יכול להסתובב ללא מאבטחים). בכל מקרה, הפרסום עשוי להיות גם שאלה קיומית. ברנע מזהיר שאין לו כוונה להישמע מתבכיין. ועדיין, ספורטאים בני 26 צריכים להתפרנס, ולשחיין מאוד קשה להתחיל בקריירה אזרחית במקביל למשטר האימונים, שעות השינה והתחרויות בחו"ל. הוא מרצה בבתי ספר, ומתפתח בימים אלה לתכנית הרצאות למגזר העסקי. אבל הדיון עקרוני.
"אני רחוק מלהיות מסכן. אני לא ניקי פאלי, ולא מרגיש שאני נלחם כדי לשרוד. עדיין, צריך להתחיל את החיים. אני לא מצפה לחסוך מיליונים, אבל יש לי תואר בעסקים מברקלי, ואנשים שלמדו איתי מרוויחים הרבה כסף. אני עושה מה שאני אוהב, וזה בסדר גמור. ברמות בהן אני מתאמן, עם ההשקעה והרמה שלי ביחס לעולם והתרומה למדינה, אני חושב שמגיע לי להתקרב לשכר של כדורסלן בינוני או כדורגלן בליגה ב.' אנשים לא יכולים לחכות עד גיל 30 כדי להתחיל להתפרנס, וחבל שנאבד ספורטאים בדרך".
בחרת בענף הלא נכון?
"ממש לא. פעם זה העסיק אותי יותר, לראות כמה מרוויחים שחקני כדורגל שלא מתקרבים לרמה שלנו כספורטאים. אבל אני כן עסוק בניסיון לייצר עניין, שיוכל גם לייצר הכנסות שיאפשרו לנו להתרכז בספורט."
לתחרות שארגנת גייסת משקיעים.
"גם לתחרות לא היה קל. היו אנשים שלא עניין אותם לשמוע. היתה חברת כיל שעזרה בשמחה. היו אנשים עם אגו שהייתי צריך ללטף. לדעת ללחוץ על הנקודות הנכונות, ולגרום להם להבין שהם עושים משהו מדהים לקהילה. וזה לתחרות. הרבה יותר קשה לבקש כסף לעצמך. גם אם אני באמת מאמין שספורטאים אולימפיים זו השקעה אחרת מלהיות ספונסר בכדורגל. הסכומים יותר צנועים, הדימוי אחר. ספורט אולימפי אולי פחות פופולארי, אבל הציבור יודע להעריך את ההישגים וההשקעה. אין לי ספק שיש בארץ המון חברות שיכולות להרים את הכפפה. צריך רק למצוא את הדרך ולהגיע אליהם".
ולהגיע לריו 2016 גם?
"אולי, אבל כרגע היעד הוא העונה הקרובה ואליפות אירופה. אני הכי אוהב מדליות בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם