אברבוך: "חנה ישראלית לכל דבר"
אלכס אברבוך מכיר את החוויה של ניסיון לקפוץ לעבר מדליה עולמית עם תעודת זהות כחולה חדשה בכיס. ויש לו טיפ לקראת גמר המשולשת: "כאשר התקשיתי במוקדמות, ידעתי שאצליח"
גם הסיטואציה, של אזרח ישראלי חדש המגיע אל הצמרת העולמית זמן קצר לאחר השתקעותו בארץ, מזכירה מאוד את הסיפור של קופץ המוט האגדי. אברבוך זכה בארד בסביליה 1999 ימים ספורים לאחר שקיבל תעודת זהות כחולה, אותה קיבלה קנייזבה מיננקו לפני כחודשיים.
אברבוך: "אני מאוד רוצה שחנה תיקח מדליה, במיוחד כי זו אליפות העולם ושזה מוסקבה. זה נותן הרבה כבוד למדינה. מבחינתי היא ישראלית לכל דבר, היא גרה פה ממש. הרגשתי בזמנו שאני מייצג את מדינת ישראל. למרות שאת התעודה קיבלתי רק כמה ימים לפני הטיסה, הרגשתי ישראלי לחלוטין.
"כשזכיתי, התרגשתי מאוד. ידעתי שזה חשוב לספורט הישראלי. חשוב היה גם להראות לאנשים בארץ שאנחנו צריכים להשקיע יותר בספורט. כשיש הישג כזה, אז מדברים הרבה על אתלטיקה ורוצים שיהיו לנו יותר נציגים באליפות עולם".
הבעיה היא שההישגים של אברבוך לא הביאו את האתלטיקה הישראלית אל הגבהים בהם הוא עצמו ריחף. בסביליה זכה בארד, כעבור שנתיים שידרג למדליית כסף באדמונטון, וכעבור שנה זכה באליפות אירופה, תואר עליו שמר אחרי ארבע שנים.
"לא עשו כלום עם זה. עצוב. לא מבינים בישראל איך צריך לגדל ספורטאי. חסרים כאן ספורטאים לשעבר, שינהלו את הספורט. כמו סבסטיאן קו באנגליה, כמו שראיתי ברוסיה, בפולין ובעוד מדינות. אתה מסביר כאן דברים לאחראים וזה כמו שמורה מדבר אל התלמיד וזה עונה לו 'כן, כן, כן' ולא עושה כלום. נדרש ליצור מקצוע כזה שנקרא מאמן. זה ישנה את הכל. אבל זו החלטה של מדינה".
בגמר המוט במוסקבה ניצח הגרמני רפאל הולצדפה, ובארד זכה חברו ביורן אוטו. שניהם, וקופצים נוספים, מפגינים דומיננטיות גרמנית במוט כבר שנים רבות. אברבוך: "בשנות ה-90 הגיעו לגרמניה מאמנים מרוסיה, מפולין ומבלארוס, והעבירו ידע.
"עברו 15 שנה והם מובילים בעולם. עם רצון אפשר גם בארץ לעשות זאת, כי יש כאן כמה מאמנים מצוינים ויש כישרונות כמו לב סקוריש ואיתמר בסטקר. רק צריך לעבוד".
אברבוך, שניצח במכביה לאחרונה, שם הגיע לקפוץ בשביל הכיף, הוביל לאחרונה כמאמן את סקוריש אל גמר אליפות העולם לקדטים.
בנוסף הוא מנהל את אגודת מיזונו נתניה, שתפסה מקום בצמרת הליגה. "קשה לדחוף את האתלטיקה הישראלית למקצוענות, אבל אני נתתי דוגמה כספורטאי, ועכשיו כמנהל בנתניה. הגענו תוך שלוש שנים להישגים ואנחנו בכיוון הנכון, אבל כדי להביא ספורטאים אל הצמרת ממש, דרושים תקציבים.
"כל הזמן אנחנו רצים אחרי כסף. פה מלגה, שם תרומה, עד שאתה שוכח כבר מה צריך לעשות עם הספורטאי, עם המתודיקה של האימון. יש כסף בארץ, אבל הוא מפוזר ביותר מדי מקומות".
האתלטים של אברבוך מתאמנים בווינגייט, וזה מוביל לבעיה הכאובה הנוספת, היעדר מתקנים: "המגרש בווינגייט נראה כמו משנות ה-80. בנו עכשו בריכה אולימפית? אני מקווה שיבנו איצטדיון אולימפי בעוד עשר שנים. בראשל"צ הקימו עכשיו מתקן ממש יפה, אבל חסרים מתקנים ברחבי הארץ".
לסיום , בכל זאת יש גמר עולמי בקפיצה משולשת הערב, וחוזרים לדבר על חנה, שהכניסה אנשים למתח במוקדמות עם שתי פסילות: "גם לי תמיד היה קשה להגיע לגמר באליפות העולם. או שהייתי מדורג אחרון, או שעברתי גובה נדרש בניסיון שלישי, אבל תמיד במקרים האלה ידעתי שדווקא אז, אצליח בגמר.
"בגמר עצמו חנה גם תלויה במתחרות שלה. אם היא תקפוץ אפילו 14.60 מטר ומעלה, הסיכוי למדליה גדול. יש לה ניסיון היא לא ילדה, היא הגיעה רביעית באולימפיאדה ויודעת מה עושים בגמר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם