"החלטתי כן להקה צבאית, לא מכבי ת"א"
45 שנה עברו עד שמוני מושונוב מצא תיקון לוויתור שלו על חוזה בליגה הלאומית. בסדרה חדשה בערוץ 2 הוא מגלם את מאיר מיוחס, אבא לוחץ לכדורגלן מבטיח בנוסח יעקב בוזגלו. על הדרך, הוא נותן כמה קטנות לתרבות הישראלית. לא רק בספורט, בהכל
על אריק איינשטיין אומרים שכמה שהוא זמר גדול, הוא שחקן ובדרן גדול עוד יותר. זה נכון גם לגבי החבר הטוב שלו מוני. שחקן, במאי, תסריטאי, קומיקאי, חקיין ודרמטורג גדול, אבל גם חולה ספורט קשה שמעורה בכל הקטנות והשטויות שמרכיבות את הפאזל הקיומי שלנו כאן.
אני חושב שצדתי את ההזדמנות, כי מושונוב עומד לסיים בקרוב צילומים ל"שחקן זר", סדרה שתשודר בקרוב ב"קשת", בה הוא נכנס לדמותו של מאיר מיוחס, אבא של אדיר, שחקן צעיר מבני יהודה שקיבל הצעה חלומית לעבור לאנגליה ולשחק בצ'לסי.
הבעיה היא שעוד לפני שהוא מגיע לשם, צ'לסי משאילה אותו שיתחשל בקבוצה מליגה נמוכה. אפשר לתאר את הבלאגן שמיוחס האב מתחיל לעשות בחדרי ההלבשה לפני ואחרי משחקים. גלריית הכותבים והשחקנים של הסידרה מבטיחה שהולך להיות פה מצחיק. את הצילומים בארץ הם סיימו בשבוע שעבר, ועכשיו הם יוצאים לאנגליה לצילומי חוץ, בין השאר באיצטדיון של קבוצת ברנטפורד מהליגה הראשונה.
"לא מצחיק. קורע. אני לא זוכר שנהניתי פעם ככה, אבל תמיד אומרים את המשפט הזה, נכון? זה היה טוב, וברור שמהר מאוד אתה נכנס לכל מיני סיטואציות שמזכירות לך מן הסתם תופעות ישראליות מוכרות מהכדורגל של אבא ובן, אבל באמת שאין פה שום קשר למישהו שאנחנו מכירים".
ישר יחברו בין מי שאנחנו מכירים, מאור ויעקב בוזגלו למשל.
"ברור. יעקב ומאור נסעו לחו"ל לשחק כדורגל. הוא הסטריאוטיפ שישר ירוץ לאנשים במחשבה, אבל נזהרתי וניסיתי ממש שלא לחקות מישהו שאנחנו מכירים. יש הרבה אבות ובנים בספורט. אייל ברקוביץ,' עמרי כספי, דורון שפר, טל בן חיים, האחיות וויליאמס, אמא של אנדי מארי, אמא של בן שהר, יש בלי סוף. זה לא עליהם, זה על התופעה. גם כשאני חושב שאני מחקה, אני לא מחקה.
כשצריך ללמוד תרבות אחרת לפני סרט או הצגה, הולכים למקור. לפני "חתונה מאוחרת" למדת גרוזינית, לא חשבת גם עכשיו ללכת לאחד ההורים?
"לא הלכתי ולא חקרתי. יחסי אבאבן יש לי בבית וזה מספיק. התופעה הזאת של ההורים מעניינת, לא רק בספורט, שלוחצים על הילדים מגיל צעיר, יענו 'תומכים' בהם ומייעדים אותם למשהו. נחמד אם אבא מייעד את הילד שלו להיות פרופסור בטכניון, על הכיפאק, אבל לחץ זה לחץ.
פעם פסיכולוג אמר לי שבאירופה, לפני הרפואה המודרנית, היו רופאים שהמקצוע שלהם עבר מדור לדור. אבל מה לעשות אם אחד הבנים לא נולד ולא נועד להיות רופא? הבגרות האמיתית של בן היא להיות רופא למרות הרצון של ההורים שלו שיהיה כזה.
"הבן שלי מיכאל מצא לעצמו דרך מגיל ,4 כששיחק בקלטת של אריק "יש לי אח קטן". הוא הבין את המופנמות של הדבר הזה. הוא התנהל לפי קודים פנימיים ולא חיצוניים, ואז הבנתי שהוא באמת מוכשר. זה מסלול שהוא הוביל את עצמו, ולא התערבתי לו. הוא היה מספיק אינטליגנט להבין ולעשות את ההפרדה בין הבחירות של עצמו, אפילו שבבית היה אבא שחקן. מיכאל שחקן בדרכו. הוא כותב בניו יורק, לומד צילום, בימוי ותאורה. כשהמסלול הוא קולנוע ואתה רוצה יום אחד לביים, אתה צריך את כל האספקטים, את כל הספקטרום".
איך נולדה הסדרה החדשה?
"זה משהו שאריק הניג בישל בראש לפני הרבה שנים. היה רעיון שאשחק סוכן שחקנים, אולי מאמן, אבל אני שמח על ההחלטה האחרונה. זה יכול לפתוח יריעה למצבים קומיים, לבחון את עצמנו, את הישראליות. לא ישראלים שמגיעים ללונדון וטועים באנגלית, אלא התופעה של תרומת האבא, הרצון לעזור. יש שלב שצריך לדעת לשחרר. יש תופעות ישראליות שמבליטות את הפער בתרבות הספורטיבית בינינו לאנגלים. אבא שנכנס לשיחה בחדר ההלבשה, הקלות המדהימה שהוא יכול להיכנס לשם ולהתערב".
מושונוב גדל בשכונה הדרומית של רמלה ליד פסי הרכבת, והיה אוהד של הקבוצות בעיר. הקבוצות התל אביביות לא עניינו אותו אז. מכבי רמלה היו סוחרים בולגרים, ואחרי זה הוא התחיל לאהוד את בית"ר רמלה, כי התאמן שם בנוער שלושה חודשים ופרש.
"עברתי בכל הקבוצות, היה לי מושג, אבל לא נתנו לי לשחק. לא היו לי קשרים, לא היה לי אבא שדחף אותי ויעשה בלגן. כשהייתי בן 15 עד 17 שיחקתי בליגה עירונית, רץ אחורי. גם היום כשאני רואה כדורגל אני מתביית על מספר 4 הקלאסי, עמוד השדרה עם הנטייה להתקפה. הייתי טורבו בלי שליטה בכדור. העלייה של המרוקאים הביאה לשכונות אשפי כדור. ראובן עטר כזה".
את מי אבא אהד?
"מחוץ לרמלה את מכבי יפו. בולגרי. הינו נוסעים לראות אותם. קלמי, בוכוס, צ'וצ'קו, סידי, ארואטי, אוננה, זילברשטיין, אשכנזי, סדרינה. היינו נוסעים עם מונית שירות, אני, הוא ואחי הגדול אהרון. הבנתי שהדגם הגוש-דני שלי זה מכבי יפו.
"יום אחד שלום שקוה עבר ממכבי רמלה למכבי ת"א. ג'רי בית הלוי אימן את מכבי, שנות השישים. מכבי היתה בסכנת ירידה, והם הצילו אותה עם שישה שערים ונשארו בליגה. בעיתון נתנו למחרת כותרת 'עוד לא אבדה שקוותנו,' והבנתי שאני צריך ללכת למכבי ת"א, כי גם מאיר נמני ממכבי רמלה, שהיה מהראשונים שראיתי שמטביע כדור לסל במגרש הבלטות שלנו בנווה דוד, הגיע לשם.
"אני הייתי בליגה העירונית ומאיר, שהיה כוכב במכבי, בא ואומר לי 'דיברתי עם לייבו (חיים ליבוביץ,' מנהל מכבי ת"א, א.פ) והם רוצים אותך. אתה רשום שם. תבוא עם שתי תמונות. הייתי בן ,17 ואני זוכר עכשיו כמו אז את ההחלטה הזאת, ספורט או תיאטרון, כדורגל או להקה צבאית. החלטתי כן להקה צבאית, לא מכבי ת"א".
בדיעבד, החלטה לא רעה.
"אתה חושב? לא בטוח. הייתי שמח לנהל קבוצת כדורגל, מה שעושה יורדי קרויף. התחברתי אז למכבי בגלל הרמלאים שלה, נמני היה סטאר עד אסון המממטרות שקרע לו את הברך. הגעתי להכרה שהקבוצה שאהדתי זו מכבי ת"א, של שפיגל, רוזן, קרקו, טלבי ובר נור. הערצה, נסיעות למשחקי חוץ. הם שיחקו כדורגל מיוחד, שונה, מעניין ומסודר. היתה שם זיקה בין חובבנות למקצוענות, בין לייבו לשאר. אבל בשלב מסויים התנתקתי".
מתי?
"ברגע שהרחוב השתלט והקבוצה התנהלה לפי הקפריזות שלו. זה היה שלב מאוד מסוכן שהאוהדים התחילו לקבל את ההחלטות של ההנהלה. אני עוקב, קורא ושומע. רואה את העיתונים שמכוונים לאינטרס של הקהל או תוכניות הרדיו. יושבים אנשים נבונים שמדברים כמו אוהדים ומתחנפים לאוהדים".
"הם כל כך קורצים לקהל ואחר כך מתפלאים שהקהל פה משתגע. לפני 20 שנה התנתקתי אחרי שראיתי שהקהל מחליט ומפוצץ אימונים. מי אתם בכלל ומי אלה ההנהלות שנותנות להם להיכנס פנימה. או ההיכרות האישית הזאת בין השחקנים לאוהדים. זה נחמד אבל יש גבול. ברגע שהגבול היטשטש, אמרתי להתראות". אבל יש תופעות יפות של קבוצות אוהדים. קטמון, קביליו, הפועל ת"א כדורסל. זה מקסים, הם דווקא יודעים את הגבולות. אתה בן משפחה, אבל זה לא אומר שצריך להיכנס לכל החדרים בבית".
ועכשיו אתה שוב משחק אבא של.
"הייתי שמח לשחק בן של, אבל השיער הלבן הכריע, גם הרקמות. זו לא סדרת אבא ובן, אלא מפגש תרבויות. פריצת הגבולות היא תופעה ישראלית. כשאדיר עובר לשחק בליגה הנמוכה, המאמן שם אותו באגף ימין, למרות שהוא טוב בשמאל".
אני נכנס לחדר ההלבשה ורואה את המאמן כועס על השחקנים ומדבר איתם באנגלית, ואז אני נכנס לדברים של המאמן ואומר שאם אדיר היה משחק בשמאל, היה יותר טוב לכולם. אני גורם לילד נזקים שחבל על הזמן, אבל מה אני מבין. אבל זה לא רק ספורט בקטע. אני הולך להקים ועד בית בבניין שבו אני שוכר דירה, משגע את האנגלים".
אמנון לוי מדבר עכשיו על מזרחים ואשכנזים. הסדרה היא סטריאוטיפית?
"הילה סעדה הנהדרת משחקת את נופית זאנה, הארוסה של אדיר, שהיא גם פליטת ריאליטי. זה ההבדל בין מערכון לדרמה קומית. במערכון זה זולג לסטריאוטיפ, אבל בדמות מורכבת בסדרה אתה לא משחק את הסטריאוטיפ, אלא את הבן אדם. נורא קל לשחק בן אדם שאין לו נימוסים, אבל יותר מעניין לשחק בן אדם שיודע שצריך להיות מנומס, אבל לא יודע איך לעשות את זה".
"תשמע קטע. נסענו פעם עם הילדים לטיול, ואתה אומר לעצמך 'אני לא הישראלי המכוער, לא צועק בשדה התעופה. תוך חמש דקות, אני מבין שטעיתי. אני תרבותי ואסור לצעוק, אבל זה לא אומר שאני לא צועק בסוף. יש לנו בסיס לבנטיני בת"א. החבר'ה שלנו הם יענו לא מהרחוב, אבל הם ממש כן. לא תראה אותנו בלונדון עם כפכפים וכל הניסיונות להשיג קיצורי דרך? הם לא שונים מהסטריאוטיפ. אנחנו כולנו סטריאוטיפ".
"פעם נסעתי עם חבר ללונדון. בהפסקה הוא הלך לקנות קיט קט. ישבו לידנו אבא וילד אנגלים. חתכתי מהקיט קט ואמרתי לילד שייקח. הילד חטף זרם, הסתכל 30 פעם על אבא שלו, לא הבין מה אני רוצה. בסוף אמרתי לעצמי 'אידיוט, יכול להיות שעוד היו מאשימים אותי בהטרדה מינית. אתה לא מכיר את הקודים שלהם".
אתה יודע מה קורה בין הורים וילדים בליגות הנמוכות אצלנו?
"בעוונותיי אני עושה הליכות בשבת בבוקר, מהבימה עד יפו, ומגיע למגרשים של בני יהודה ליד אבו כביר. אני רואה את את האבות שעומדים על הגדרות ומניחים את התשתיות לילד לכל החיים, צועקים למאמן תכניס את הבן או מקללים את הילד האחר. פה נקבע הדבר הבסיסי של הילד בחיים שלו, לטוב או לרע".
לא הבנתי אותך. אתה עדיין אוהב את זה או לא?
"אני מחובר לראשוניות. שיא היופי בעיניי זה האיצטדיון של יפו עם ספסלי העץ כמו פעם בנתניה, והבולגרים הזקנים עם הקסקטים. זה היה הגרעין הקשה שידע לדבר רק בולגרית. צ'וצקו לוי היה רץ והם היו צועקים לו צ'ופיגו צ'וצ'קו, שזה תשבור אותו, אל תנסה לעבור אותו כי הוא הרי ישיג אותך."
צ'וצ'קו היה מתייחס אליהם?
"בטח מתייחס, היה צועק 'שקט. אני זוכר את 'באסה' לפני בלומפילד ואת איצטדיון המכביה עם הרוחות והבוץ. זו היתה תקופה אחרת כי בהפסקה היתה תחרות ריצה ב400- מטר עם האחים פנטילט. היתה מחלקה של חובבי ספורט שהיו הולכים לראות כדורעף, כדורסל ואתלטיקה. חולים. גם אני הייתי כזה. היה משחק בין מכבי ת"א נגד חיפה במכביה, ומשה עסיס הבקיע לשוער שלהם גרשוני בדקה ה90- מתוך הבוץ. אני זוכר את אבא שלי צועק לי 'יאללה הביתה."' לב יאשין, יא חביבי!
הטירוף לספורט של מוני ביק את כולם סביבו. את מר גביע העולם '66 ראה קפה של מיוחס בשוק של רמלה. טלוויזיות לא היו פה, אבל למיוחס מהשוק היתה אנטנה מיוחדת של 20 מטר, שסידרה תמונה שחור לבן עם שלג. לילדים לא הרשו לשבת שם, כי היה צריך להזמין שולחן ולשתות, מוני הזמין בקבוק סודה וישב.
הוא זוכר את הימים שבהם כדי לראות את רוני רוזנטל בליברפול, היה אפשר רק אצל קשבנו מיקי גורדוס בבית שלו בשדרות ח"ן בת"א. ליברפול היתה הקבוצה של מוני בילדות. עד כדי כך חולי ספורט היו מוני ואריק איינשטיין, שהם היו שומעים ברדיו את גמר ווימבלדון ב bbc- וורלד סרוויס, בלי לראות אותו.
"זה לא הכל. היה גמר ליגת האלופות באמצע שנות ה80- שסטיאווה בוקרשט ניצחה בפנדלים את ברצלונה בגלל ערב ענק של השוער שלה, דוקאדאם. גם אותו שמענו ברדיו, ואחרי זה אריק חזר אלי ואמר לי שהוא בירר על השוער הרומני, ומתברר שהוא שומר במעבר הגבול".
"דבילים חולים. זה התחיל מתנועת נוער דתי בשם שקדיאל ברמלה שהקימה מגרש כדורסל בשכונה שלנו. לא היתה לי שם תחרות אז הייתי קולע לבד. התיכון שלי, רמלה-לוד, היה מהראשונים שהיו לו פרקט וסלים שקופים, והנבחרת היתה באה להתאמן שם. לי זה נראה כמו אגדה מסינדרלה כשראיתי את כהן מינץ, חזן, אבידן, אשד ושטרקמן. ראיתי את הסוף של רלף קליין משחק שם.
"יש משהו לא נעים אצלנו. אני בא ליד אליהו ואתה מרגיש שמישהו תכנן רע את הסאונד. האוזן מתעייפת מהסאונד של הכרוז. משהו פה לא נכון, והבנתי שאותו דבר היה עם ברצלונה בבלומפילד. תמיד הייתי רגיש לזה. הייתי נוסע במונית שירות בלי מזגן, עם רדיו ששידר על מונו ולא היה מפריע לשבעת הנוסעים שישבו איתי שהכפתור לא מכוון בדיוק על התחנה והוא כל הזמן צרצר".
"רק לי, ילד נודניק. גם בחו"ל יש רעש אבל זה רעש תרבותי. באנפילד או בקמפ נואו אתה בצמרמורות. 100 שנה הם שרים את ההמנון שלהם שזה לבכות. אני עדיין מתרגש מספורט, אין דבר שמרגש אותי יותר.".
פרגוסון עושה לך את זה?
"כשנפרדו ממנו בכיתי, ייללתי. לא בגלל הבן אדם, כמו בגלל ההוקרה והתרומה. חמש עונות ראשונות איתו הם היו בסכנת ירידה ואף אחד לא יושב לו על הגדר, כמו שאריק אומר 'אתה לא רואה שוורץ חלש.'? או הלוויה של ג'ורג' בסט. סגרו את המדינה באותו יום עם שידורים מהבוקר. זה הבדלי תרבויות תהומיים".
"יום אחד גמרנו לצלם פרק ב'זהו זה,' והאולפן של 'ערב חדש' היה צמוד אלינו. פתאום אני רואה שמגיע להתראיין שם בן אדם מבוגר וצולע, ואני מזהה שזה לב יאשין. השתגעתי מזה, לב יאשין בישראל. הוא היה חולה, הורידו לו רגל ובארץ סידרו לו פרוטזה. היו לו שיני זהב ואני שואל מישהי שעבדה איתי 'את יודעת מי זה'? לב יאשין, יא חביבי!".
בארץ לא מתחברים לשימור ההיסטוריה.
"אני לא יודע מה ההסבר הפסיכולוגי כאן לשכחת העבר. תשאל ילד באנגליה, יש מצב שלא יידע מי זה פייזלי? פה תשאל ילד מי זה מירמוביץ,' שלא לדבר על ויסוקר או גלזר, מישהו יידע? תשאל היום שחקן תיאטרון ישראלי מה זה מסקין, הוא יגיד שזה שם של אולם. זה חלק מתרבות של שכחה. זקנים הם כבר לא כוח קנייה".
"עשיתי סרט באמריקה והביאו לאחת הסצינות את אד קוץ' שהיה ראש עיריית ניו יורק 20 שנה קודם לכן. כל הילדים שם עמדו בתור וביקשו ממנו חתימה. תראה ליד ילד שיזהה היום ברחוב את צ'יץ.' מישהו יודע פה מי זה דוד פרימו? ראיתי אותו במסעדה בולגרית והתחלתי לרעוד. תראה את שיייע גלזר. כל פעם שהוא מבקש כרטיס, מנסים פה להציג אותו כקיביצער נודניק. זה נורא".
כבר אמרנו שמושונוב הוא אדם מעודכן. קורא, שומע, רואה. גם את הדברים הפחות נחמדים שמציפים את הספורט כאן. דבר איתי על דו"ח זליכה, לוזון.
"הרבה דברים נגועים בפוליטיקה, כמו בתיאטרון. אצלנו מתעסקים בלוזון ולא בכדורגל, וזה מה שמדאיג. החולי זה כי הכל פוליטי, הכל מתוך עמדות כוח. גם הכסף של הטוטו לא יעזור כי כדי לשנות פה באמת, צריך שינוי סדר יום ולהעביר כסף למקומות הנכונים. יש מדינות שעובדות עם תוכניות חומש אבל לנו אין סבלנות. תראה את זלינגר והכדורעף. זה כמעט הצליח לו והוא היה צריך זמן, אבל עמדו וחיכו לו בפינה כרגיל".
איך נראה לך שגארת' בייל עובר לריאל מדריד ב120- מיליון יורו.
"נראה לי מגעיל. מישהו פה התשגע. אלה מאבקי כוח ואגו בין מיליארדרים. צ'ארלי צ'פלין עבד בלונדון בתחילת המאה ה20- תמורת 20 פאונד בשבוע ואז הוא קיבל הצעה מהוליווד תמורת 200 פאונד, ובכל זאת נשאר בלונדון. גראוצ'ו מארקס שאל אותו למה הוא לא נסע, וצ'פלין ענה לו שאף אחד לא שווה 200 פאונד בשבוע. ברצלונה משחקת כדורגל מופתי אבל כמו הבנקים, הבועה הזאת תתפוצץ. בגלל זה אני עם האנדרדוג".
מי?
"ארסן ונגר וארסנל. היום הכל השתנה. הפלייסטיישן החליף את הדבר האמיתי, את הריח האמיתי. יום אחד מיכאל בא אלי בבוקר, עוד כשהיה קטן, ואומר לי משהו על קובי בראיינט. שאלתי אותו מאיפה הוא מכיר אותו. אמר לי מהפלייסטיישן. אני מאמין שעוד כמה שנים ילדים יחשבו שהפלייסטיישן הוא הדבר האמיתי, והכדורגל בדשא הוא החיקוי".
ומה התובנה שלך ממאיר מיוחס?
"התובנה היא אותו עיוורון של האבא, של הילד, של אלה שרוצים לתפוס עליו טרמפ. החברים ישר יעשו בעיות כי תיכף הם ירצו שיסדר להם הזמנות ויתחיל לעבוד בזה, אחרים יגידו שהוא התחיל להרים את האף. עדיף להיכשל ולחזור לחבר'ה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם