למה מקל לא בנבחרת? כי לאף אחד לא מספיק אכפת
נחמד היה אם גל מקל היה מכנס מסע"ת, יושב על הבמה עם דגל ישראל, ומספר שכרגע התקשר לבעלים של דאלאס ושלח אותו לחפש את החברים שלו. התסריט הדמיוני לא באמת יתרחש כי ב-NBA לא סופרים אותנו, כי אנחנו לא באמת סופרים את עצמנו
רשמית: גל מקל ייעדר מאליפות אירופה
גם דאלאס אינה הסיפור. הם עובדים בנורמות המוכרות להם וב-NBA רגילים להתייחס לכדורסל שאינו NBA כמטרד שאין מניעה לדרוך עליו. הרי הפרופורציות לא מדברות באותה השפה. איש לא דורש, חלילה, להטיס שחקן לטיול שורשים באמצע העונה. האמריקאים פותחים את העונה בעוד שלושה חודשים. מקל וחבריו יכולים להתפנות חודש וחצי לפני הג'מפ הראשון.
החלטות על תוכנית אימונים אישית לקיץ, כמה פעמים רצוי לקפוץ בחבל, ומה אורך החופש המומלץ בקריביים יכולות היו להינעל במזכר אחד שישלח הקומישיונר. מייל שיבהיר שאנחנו לא חיים בוואקום. או כיוון שמדובר באמריקאים, יסביר בנימוס צבוע כמה חשוב לליגה שיתוף הפעולה עם הכדורסל המתפתח בעולם.
רק שגם ה-NBA כארגון אינו באמת הסיפור. הם לא סופרים אותנו, כי אנחנו לא סופרים את עצמנו. כי בעצם, לאף אחד לא מספיק איכפת. כי בניגוד לכדורגל, ברוב העולם נבחרת הכדורסל לאומית היא סייד קיק. תעסוקה לקיץ, לא הרבה יותר. ככה מתייחסים לזה האוהדים, ככה מתייחסים לזה השחקנים וככה מתייחסים לזה המאמנים. (שמסרבים לאמן נבחרות צעירות, או לשמש כעוזרי מאמנים בבוגרים).
אפשר רק לדמיין את התגובה של מסי, אם הבוסים שמשלמים לו עשרות מיליוני יורו בעונה, וחוששים מפציעות לא פחות מהספרס, יציעו לו לשמור אנרגיות ולוותר על המונדיאל. או את זו של רונאלדו, שבאמצע העונה של ריאל מדריד מתנייד עם נבחרת פורטוגל עד רמת גן, אזרבייג'ן ואיי פארו. לא שמישהו שואל אותם. בכדורגל מועדונים מחוייבים לשחרר. אמנם מדובר בארגון גג אחד, אבל כשנוח לאמריקאים, שיתופי פעולה קיימים גם בכדורסל.
כן, ההשוואות לפיפ"א בעייתיות בעוד כמה רבדים. פיב"א, התאחדות הכדורסל העולמית, היא ארגון חלש ועני, שנאבק על כל רסיס תשומת לב. הרעיון לצאת למלחמה ולאיים בחרמות נראה כמו מתכון הזוי להתאבדות. הרי העניין שבכל זאת מצליחים לייצר סביב אליפויות אירופה מגיע בעיקר בחסדי הביקורים של טוני פארקר, נוביצקי וקירילנקו. ועדיין, כשאתה רוצה שייתייחסו אליך ברצינות, אתה לא יכול לתת לביריון של השכבה להרביץ לך כל בוקר מול כל בית הספר.
על פניו, אין לאן לכוון את אגרוף התגובה. אבל אפשר לפחות להפסיק לקרוא ליריקות 'גשם'. להכריז בשם שאר העולם שלא מוכנים להיות פתטיים. ששחקן שיסרב להתייצב לקמפיין אחד, יורחק לכל החיים מנבחרתו. גם מהאולימפיאדה שכן מעניינת אותו.
כנשק יום הדין, אפשר למנוע משחקן עם עבר של דקה ב-NBA לשחק במפעלים בינלאומיים כלשהם. תגידו הזוי ולא מחובר למציאות. יכול להיות, אבל לפחות תציף את הבעיה. תגרום לברניאני הבא להסתבך עם הקהל באטליה. תפגע ביחסי הציבור שכל כך חשובים לאמריקאים. בסוף אולי הקומישיונר הבא ישלח את המייל.
רק שבשביל שמשהו כזה יקרה, הנבחרת הלאומית צריכה להיות מספיק חשובה. ולמרבה הצער היא לא. גם לא אצלנו, מדינת כדורסל מהמפותחות יותר (בחלק ממדינות אירופה המצב עוד יותר גרוע ושחקנים מגיעים בעיקר כשמתחשק להם). מספיק לזרוק מבט על היציע ולראות אבא מלווה ב-17 ילדי הקייטנה יושבים בשורה השניה. וזה נהדר שהם שם, אבל הם שם כי גרעין אמיתי ורחב אין. כי אוהדים רפופים יש למכבי והפועל. כי במשחק בית שהכריע עליה לאליפות אירופה, ראשי האיגוד ראו יציעים ריקים ברבע לשמונה, התקשרו בבהלה לעיתונאים וביקשו לפרסם שהכניסה חופשית. רק שיבוא קהל.
בשביל שמשהו כזה יקרה צריך שהנבחרת תהיה חזות הכל גם עבור השחקנים. אולי המקום היחיד בו אפשר לקנא בממלכה של לוזון. מקום בו אין תחושה ששחקנים מקבלים ג'ימלים מהנבחרת במצב בו היו מתאמצים ועולים לשחק עם הקבוצה. עולם בו שחקנים מבקשים מהמאמן שחרור בתחילת הקמפיין, במידה ואין כוונה לבנות עליהם בהמשך. אחרים נזקקו כל קיץ לטיפול רפואי, או לחלופין היו עייפים מעונה מתישה.
ושוב, היום אין למי לכוון את האש. זה סיפור על ביצים ותרנגולות. מצב שהשתרש, ובשביל לשנות אותו, צריך שלמישהו יהיה מספיק איכפת. בעיקר, צריך אווירה אחרת. כזו בה אם כספי פצוע, הוא מתעקש לטוס עם החברים, ואם צריך, סוחב תיקים וממחלק כיפים בחדר ההלבשה. ממש כמו פאו גאסול. ואולי אז, אם אנחנו באמת נרצה, מרק קיובן יפנים שזה לא מוסרי לבקש ממקל, או נוביצקי, לוותר. ממש כמו נשיא ברצלונה, הוא לא יעלה בדעתו לעשות את זה לשחקנים שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם