צעירות לעזאזל: על חוסר ההצלחה של האנגלים
"אין לנו מושג איך לשחק כדורגל", מודה הארי רדנאפ, "אנחנו מעיפים כדור קדימה ומקווים לטוב". אחרי הכישלון של נבחרות אנגליה הצעירות הקיץ, קשה שלא להסכים איתו
אין כאן דבר חריג, אפשר לחשוב, אפילו אם לרדנאפ כבר יש שני עוזרים נאמנים, ג'ו ג'ורדן וקווין בונד, ואם חוזים לשלושה חודשים אינם הנורמה המקובלת בקרב חברי צוות מקצועי. ק.פ.ר ממילא עדיין בחגיגות "קלף ההיחלצות מהכלא": לא רק שאנז'י מחצ'קלה הסכימה לקחת את כריס סמבה בחזרה, הקבוצה הרוסית אפילו שילמה 12 מיליון ליש"ט על שירותיו. כעת, הריינג'רס יכולים להשביע כמה מגחמותיו של המנג'ר.
אם הארי מחפש כמה פרצופים ורעיונות חדשים כדי לרענן את מקום העבודה שלו, הוא כנראה יודע מה הוא עושה. עם זאת, זהו אותו רדנאפ שבחודש שעבר נתן את אחד הסאונד-בייטס הטובים של הקיץ בספורט.
יכול להיות שפספסתם את זה עם כל האירועים האחרים שמסביב, אבל אין ספורט אחר - ראגבי, קריקט, אופניים וטניס - שלא היה מסוגל לספק הערכה עצמית כה מדויקת: "במדינה הזו, אין לנו מושג איך לשחק כדורגל", אמר האיש שכמעט מונה למנג'ר אנגליה. "אנחנו מעיפים את הכדור קדימה וזה לא מביא אותנו לשום מקום. אנחנו חייבים נואשות מאמנים שמאמינים בשמירה על הכדור. דור הזהב שלנו, במרכאות, מעולם לא הביא תוצאות, מפני שתמיד הטסנו כדורים קדימה וקיווינו לטוב".
אחד המאמנים שהופקדו על "דור הזהב" ההוא היה בחור בשם ס' מקלארן. אבל הניחו לזה לרגע. תשכחו גם מזה שרדנאפ אוהב להחתים זרים בכמויות, מכך שהוא מעולם לא התנגד לשליחת כדורים ארוכים אל פיטר קראוץ', ושהוא כנראה עדיין מריר לאחר שהוקדם במירוץ לתפקיד המאמן הלאומי על ידי רוי הודג'סון; ההערות היו בדיוק במקומן.
המילים הללו הגיעו לאחר ההופעה המביכה של הנבחרת עד גיל 21 באליפות אירופה בישראל, ומאז, איכשהו, המצב רק החמיר: הנבחרת עד גיל 20 של פיטר טיילור סיימה ללא ניצחון את הבית המוקדם בגביע העולם בטורקיה.
משהו רע מאוד קורה עם הכדורגל האנגלי, כאשר הניצחון היחיד של אחת משלוש הנבחרות שמתחת לגיל הבוגרים, מאז סוף העונה, הושג על ידי הנבחרת עד גיל 19, בחודש מאי. אפילו הניצחון 0:3 על סקוטלנד לא הספיק כדי להעפיל לטורניר הסופי בליטא, מכיוון שגיאורגיה ניצחה את בלגיה באותו יום.
קשה למצוא את רגע השפל בקיץ האומלל של כדורגל הנבחרות האנגלי. אולי אפשר להצביע על ההפסד 1:0 לישראל או ה-3:1 לנורבגיה עד גיל 21, התיקו מול עיראק או ההפסד 2:0 למצרים עד גיל 20. אבל קל יותר להצביע על הסכנות האורבות בדרך לנבחרת הבוגרת, שעדיין לא יודעת אם תצליח להעפיל לגביע העולמי בברזיל תחת הודג'סון. גם דירוג פיפ"א האחרון מיישר קו, ומראה שאנגליה נפלה מהעשירייה הראשונה למקום ה-15, אחרי יוון ובוסניה, ורק מקום אחד מעל שוייץ.
כפי שידעו מספר מבקרים לומר בזריזות, הפעם האחרונה בה אנגליה היתה בשפל שכזה היתה כשעוזר המאמן החדש של ק.פ.ר היה מאמן הנבחרת, וכשקרואטיה זרקה אותם עוד בשלב המוקדמות שלפני יורו 2008. אולי מקלארן הבין מאז את חשיבותה של החזקת הכדור והשימוש בו; כך אפשר רק לקוות, מכיוון שהסיבה לחוזהו הקצר של מקלארן בלופטוס רואד היא רצונו לאמן את נבחרת אנגליה עד גיל 21, לאחר עזיבתו של סטיוארט פירס.
מקלארן הוא אמנם שעיר לעזאזל נוח וזמין, אבל הוא לא האשם בבושות שעושות נבחרות הייצוג. השחקנים, לעומת זאת, דווקא כן. מאמן ראשי יכול להכניס רמה בסיסית של ארגון, ולהציב דוגמה חיובית באמצעות החלטיות. כך עשה פאביו קאפלו, כאשר מונה למאמן נבחרת אנגליה וגיבש אותה תוך כדי המוקדמות, כאילו שלשחקנים לא היו את הטכניקה והקשיחות הנדרשות, לעומת נבחרות ושחקנים שדווקא יש להם ושיגלו זאת בזמן אמת בטורנירים הגדולים. זה, בגדול, היה הסיפור של אנגליה בארבעים השנים האחרונות, והראיות מהקיץ הנוכחי מראות שהדפוס הזה יישמר גם במחזורים הקרובים.
כאשר ספרד, גרמניה או הולנד מוגדרות כמודל לחיקוי, הסיבה היא בדרך כלל הדרך בה הן מייצרות שחקנים ורשת האימון, הממומנת כהלכה הרבה יותר מזו של אנגליה. הפתיחה של מתקן האימון בסנט ג'ורג'ס פארק הוא רק צעד אחד בכיוון הנכון, אבל הליקויים לא יתוקנו בבת אחת, ויש הרבה מרחק להדביק.
במקביל, באופן הולך וגובר, אפשר לתהות האם הפרמייר ליג עצמה היא חלק מהבעיה. לא רק בשל הייבוא ההמוני של שחקנים ומאמנים זרים, שגורם לסטנדרט האנגלי הכולל להיראות גבוה יותר ממה שהוא באמת, אלא בגלל החוזים העצומים שמוצעים לחבורה קטנה של שחקני בית מוכשרים, ושגורמים להם לשנות את זווית הראייה על החיים.
כפי שהראה סול קמפבל לאחרונה, צעירים רבים בפרמייר ליג כבר חושבים שהם עשו זאת, שהם מוצר מוגמר, שאין להם שום צורך ללמוד עוד או לקבל משמעת שתעזור להם לגרום לקבוצה להיות גדולה מסך חלקיה. לקמפבל יש נקודה טובה, ופול סקולס צדק באותה מידה כשהתלונן שלדעתו יותר מדי שחקנים אנגלים משחקים עבור עצמם, עבור אור הזרקורים, במקום להתכופף ולקבל על עצמם את האחריות לעבוד בצוות.
לא משנה כמה מאמנים ראויים יפעלו מאחורי הקלעים - בכל רמה בכדורגל, קבוצה המשחקת כקבוצה תנצח אוסף של אינדיבידואלים. בעוד ברזיל, לאורך תולדותיה, נתנה כמה דוגמות יוצאות דופן, איש מעולם לא התבלבל בין הכדורגל של אנגליה ושל ברזיל. אם קבוצות אנגליות לא מתפקדות כקבוצה, הן פשוט לא מתפקדות, נקודה, ואין להן שום אופציה חלופית ללכת אליה. ההצלחה של הפרמייר ליג רק מטפחת את האשליה שאנגליה היא עדיין גורם מרכזי על במת הכדורגל העולמית; התוצאות והביצועים בזירת הנבחרות הבינלאומית יעידו מי אנחנו באמת. מקום אחד מעל שוייץ, כך נראה, זה עוד הרע במיעוטו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם