דורון שפר: המציאות במכבי העלתה אצלי את מפלס המתחים
הכדורסלן לשעבר הוא אחת מדמויות הספורט המרתקות שגדלו בישראל. בספר אוטוביוגרפי חדש הוא מתאר את המסע הרוחני הסוער שעבר, שכלל גם התמודדות מול מחלה קשה ויחס משתנה לכדורסל שהוביל לחזרה בתשובה
"כשאני משקיף היום בנחת על השתלשלות המאורעות, מתבהר לי יותר ויותר עד כמה הדברים שקרו הם מדויקים ומכווננים הרבה יותר משהייתי יכול לצפות ולבקש. כמו שאומר המשפט הידוע, אנחנו מתכננים והקב"ה צוחק", אומר שפר בראיון מיוחד ל-nrg מעריב.
"מה שהתברר לי עם השנים הוא שבמקביל למשחק הכדורסל אני משחק משחק הרבה יותר חשוב – משחק החיים שבו מטרתי היא לממש ייעודי ואת הפוטנציאל שלי כאדם. דווקא החזרה לארץ ישראל ולמציאות האינטנסיבית והתובענית של מכבי תל אביב היא זו שהעלתה אצלי את מפלס המתחים והלחצים שעוררו אצלי את הרצון להתמודד ולמצוא תשובה, ובסופו של יום עזרו לי לגדול ולצמוח במסע חיי".
ובכל זאת, אתה לא מצטער שנסעת אז לג'מייקה במקום להילחם על מקומך ב-NBA?
"לא. אני יכול לחפש כל מיני תירוצים אם זה ג'מייקה, סוכן לא טוב, אולי לא רציתי מספיק או כמו שצחקתי בזמנו, שהסיבה שלא נבחרתי היא שאין לי אמא שחורה. אבל היום אני רואה את בעל הבית שמנהל את הדברים מלמעלה בצורה כל כך מדויקת, זה מקסים בעיניי ואיני מצטער על כלום".
ב-25.6.2000, בגיל 28 בלבד, בשיא הקריירה, כשהוא חתום על חוזה בסכומי עתק לשנתיים נוספות במכבי ת"א, כינס שפר מסיבת עיתונאים שבה הודיע על פרישה מכדורסל. "הלב שלי אמר לי שאני צריך להפסיק לשחק" אמר אז. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אדם מתבטא בצורה כזו והמילים השפיעו עליי עמוקות.
לפני מספר חודשים הוציא שפר ספר, "עָנָנִי" שמו, ובו הוא משתף את הקוראים בסיפור חייו מהיותו ילד, דרך קריירת הכדורסל, המסע הרוחני שהלך והתעצם, מחלה קשה שעבר, ואינסוף הרפתקאות ולבטים שהובילו אותו בסופו של דבר אל חיקה של תורת ישראל וקיום עול המצוות.
היום נשוי דורון לטליה, אב לחמישה (הבכורה מנישואיו הראשונים). הוא חי במושב אמירים ומשמש כמאמן שנותן עצות וכלים לחיים בריאים ומאוזנים יותר על ידי מפגשים אישיים, הרצאות וסדנאות במתחם בשם "היולי", אותו הקים לאחרונה עם אשתו.
ספר קצת על תהליך הכתיבה.
"לפני כעשר שנים קיבלתי טלפון מחבר, שהציע לכתוב עליי ספר. באותו זמן לא הייתי בשל לכך אבל בהמשך התחלתי לבדוק את האפשרות לממש את הרעיון. חיפשתי מישהו שיעזור לי, לאור העובדה שאני חסר ניסיון בתחום. אחרי כמה שנים התחלתי לקיים סדרת מפגשים עם חבר שעוסק בכתיבה, בהם סיפרתי את סיפור חיי, אבל אחרי כמה פגישות משהו נתקע".
"כנראה עדיין לא הבשלתי מספיק. עברו עוד כמה שנים וניסיונות כתיבה עצמאיים עד שחברתי לפני קרוב לשלוש שנים ליוסף בן דוד, סופר צללים שלימים הפך לחבר יקר, שעזר לי מאד להיפתח ולהוציא כתב יד שלם. אם הייתי בוחר אחרת. אולי הייתי אפילו מפורסם ומצליח עוד יותר בתחום אחר".
שפר המשיך: "אחרי סיבוב קצר בחברות ההוצאה לאור הבנתי שלמרות שהסיפור טוב ושלילד יש פוטנציאל, עדיין יש לא מעט עבודת ליטוש. וכך הגעתי ליהודית רותם היקרה, שכתיבתה אמנותה, שהגדירה עצמה כאם פונדקאית של הספר ועזרה לשדרג אותו בהרבה מובנים. ברקע של כל התהליך הייתה טליה, אשתי שבתבונתה הרבה וביכולת ההכלה שלה עזרה, תמכה וליוותה את הספר עד לשלב הלידה".
ובאמת התחושה היא של לידה?
"אף שלא חוויתי לידה אמתית, הוצאת הספר היא הדבר הכי קרוב ללידה שאני יכול לתאר לעצמי. תהליך הכתיבה היה מרתק, אינטנסיבי, לעתים מאד לא קל, אבל בעיקר מרפא. הרבה התבוננות, הרבה בירורים והרבה סגירת מעגלים. למיטב ידיעתי יש היום תהליכי טיפול וריפוי דרך הכתיבה ובעיקר דרך הסיפור האישי".
בספר אתה מתאר התקדמות גדולה מבחינת המקום שבו אתה נמצא אבל גם כותב שהקשיים קיימים והמסע נמשך. מה השינוי הגדול מבחינתך בדרך שעברת?
"אומרים בחסידות שהמסע לאין סוף אין לו סוף. כיום, להבדיל מבעבר, יש לי את התורה לצידי שנותנת לי שפע עצות וכלים איך לצלוח את נהר החיים בצורה הרבה יותר בריאה, שמחה ומאוזנת".
חשבת פעם מדוע נפשך לא מוצאת מנוחה?
"נפשי חיה, נושמת ופועמת ורוצה עוד. בעבר הייתי מתוסכל מהמקום הזה שבי. כיום אני מוקיר ומודה עליו כי הוא זה שדורש ממני לא לקחת את החיים כדבר מובן מאליו ולשנות ולהתחדש כשצריך. אני לומד לנוח בתנועה, להודות על מה שאין ולהיות שמח בחלקי".
אני לא אדם דתי, אבל בסביבת העבודה שלי במקור ראשון גיליתי שלדתיים יש לא פעם בעיה עם חוזרים בתשובה בגלל שהם מקצינים ומחמירים מדי. איך הצלילה הפרטית שלך לעולם עול המצוות?
"לרוב, אצל בעלי תשובה 'קלאסיים', תהליך הכניסה לעולם התורה והמצוות הוא קיצוני. כשהאוטו מאבד שליטה לצד אחד, אתה שובר חזק לצד השני כדי להגיע לאיזון ולחזור לאמצע".
הרגשת שאתה שובר חזק מדי?
"בהרבה מובנים כן, למרות שכנראה זה היה טבעי והכרחי. פתאום, מעולם בלי גבולות שבו אני עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, התחלתי להצטמצם, לקחת על עצמי מצוות ולהציב גבולות. פשוט הייתי חייב להתנתק מהרבה חברים. נכנסתי לישיבה ולא דיברתי יותר מדי עם אנשים, התרחקתי מהמשפחה ולקחתי עוד מצווה ועוד מנהג.
"למרות כל הברכה שחשתי שהתורה מכניסה לחיי, עם הזמן הרגשתי שאני לוקח על עצמי יותר מדי. התחילו להיווצר מתחים, כעסים, הקפדות ולחצים כלפי עצמי וכלפי המשפחה והחברים, וחשתי איך אני מתרחק ומאבד את הדרך".
בספר אתה מספר על מקרה שבו הסתיימה תקופה של פציעות חוזרות ונשנות בזכות התקנת מזוזה בביתך. כקורא חילוני זה מרגיש לי סוג של הטפה דתית. לזה התכוונת?
"במהלך הכתיבה השתדלתי מאוד לוודא שאני לא יוצא ממקום של הטפה או שאומר לקורא מה לעשות או לא לעשות. בעיקר כיוונתי לספר סיפור בתקווה שיהווה מקור השראה, ייתן חומר למחשבה ויהיה לתועלת כולנו. אפשר לומר שכמו על המגרש גם כאן אני מוסר אסיסט לקורא ומעביר את הכדור לידיים שלו"
בספרו מודה שפר למשחק הכדורסל, שהוא עדיין אחד מאהבותיו הגדולות, אבל גם כותב על המקום שבו הספורט התחרותי של ימינו אינו בריא לגוף ולנפש, על המתחים, הלחצים והאלימות שמצויים במגרשים ועל האינטרסים הכלכליים רביה עוצמה שהופכים את השחקן לכלי, שמקריב לא פעם את גופו ולעתים אף את נפשו למען התאגיד שאליו הוא שייך.
שקלת פעם לחזור לספורט התחרותי כמאמן?
"שקלתי, והיה לי ניסיון קצר שהמחיש לי עד כמה המקום הזה של הספורט התחרותי לא שייך לי כיום. אני לא פוסל על הסף ספורט תחרותי, אבל המדד מבחינתי לרלוונטיות שלו או של כל דבר הוא אם לאורך זמן הוא הופך אותנו לבני אדם בריאים, מאוזנים ושמחים יותר".
"בסדנאות ובאימונים שאני מעביר כיום לילדים ולבני נוער אני מנסה לקחת את המשחק ולהשיב אותו למקום שעליו דיבר הרמב"ם לפני קרוב ל-800 שנה. מקום של שמחה, חדווה, יצירה, מקום של בריאות לגוף ולנפש. אפשר לקרוא לזה 'כדורתרפיה".
תסכים שהילד שלך יעסוק בספורט תחרותי?
"אני מאמין בפעילות גופנית כדרך חיים, אבל יש פער גדול בינה לבין ספורט תחרותי. כשהוא יגדל, אם הוא ירצה את זה מאוד אז יהיה חשוב לי להציג בפניו את התמונה השלמה, עם המעלות והסכנות, ולאפשר לו לבחור בהתאם".
אתה משתף את הקוראים בחוויות סמים שעברת, ברובן סמים קלים. אתה תומך בהפיכת עישון הקנאביס לחוקי?
"נושא הסמים רגיש ומעורפל והתייחסתי אליו מתוך תקווה שיביא תועלת. גם כאן לא כיוונתי להגיד לקורא מה לעשות או לא לעשות. אחת ממטרותיי בכתיבה על הנושא היא לשתף מניסיוני ולהאיר את הצדדים השונים והמגוונים שיש בהשלכות למשתמש, לטוב ולרע".
חסרה לי בספר חוויה אחת שלך, והיא החזרה לשחק בגליל תחת עודד קטש כמאמן. איך בעצם חזרת שוב ואיך היה שיתוף הפעולה ביניכם?
"בזמנו, כל העזיבה שלי את הפועל ת"א הפכה לתעלומה אחת גדולה, הכדורסל עדיין לא הניח לי וחזרתי בכדי לסיים את הפרק הזה בצורה מכובדת. שיתוף הפעולה עם עודד, שהוא חבר ואיש יקר, היה כיף, אבל לא הצלחתי להגיע שוב לפסגות חדשות בכדורסל כפי שקיוויתי".
התחלת לכתוב כבר את הספר הבא?
"עשיתי צעד קטן בכיוון ובעזרת השם אני מקווה להאיץ את תהליך הכתיבה. במובן מסוים אני מרגיש שמהרגע שנכנסתי לעולם התורה הסיפור רק התחיל. אני מקווה שההריון הזה יהיה הרבה יותר קצר".
אתה מאוד חשדן כלפי התקשורת. נפגעת ממנה בעבר?
"אני הרבה יותר זהיר היום, בעל ניסיון ומודע לכוחן של המילים, במיוחד כשהן מופיעות בתקשורת ומגיעות לציבור רחב וגדול. זה לא בהכרח שאני לא סומך על כתבים; בהרבה מובנים אני לא סומך על עצמי, כי לעתים הלשון מתגלגלת תוך כדי שיחה ונאמרים דברים שעלולים לפגוע ולגרום לנזק. המטרה שלי היא לשקול מילים ולהעביר את הדברים שיהיו עד כמה שאפשר ברורים, מדויקים ולתועלת כולם".
איך הקשר שלך היום עם הורייך?
"הקשר טוב מתמיד ואני מייחס את זה לתורה שעשתה לי 'בית ספר' והכניסה בי את כיבוד אם ואב. גם היום אני לא בן לתפארת אבל אני מתנהל בצורה אחרת ונותן את הדעת על הדברים. אנחנו אולי נפגשים פחות ולא מגיעים לאירועים בסופי שבוע כמו פעם אבל המפגשים בינינו איכותיים ועמוקים יותר".
מה הדבר החשוב לך ביותר בחיים כיום?
"להיות בן אדם. היחס לאישה, כיבוד אב ואם, חינוך הילדים, היחס לשכנים, לבעלי החיים, לאדמה. דרך ארץ קדמה לתורה ולמצוות, אמרו חז"ל. שמעתי חידוש יפה, שאפשר לקרוא את המשפט כך: 'דרך ארץ. קדמה לה התורה והמצוות'. ככל שאני מתעמק יותר בעולם התורה והמצוות, אני מגלה שגם מהותן ותכליתן ללמדני דרך ארץ ומידות טובות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם