איזה שלום ואיזו אחווה: חוויות מהעשן בפיראוס
השלשה של וסיליס ספנוליס שלא היתה, הייאוש בעיני העיתונאים וגשם הבקבוקים והחזיזים של הקהל הביתי. שמרית ברמן עדיין מנסה להתאושש מפיצוץ הדרבי היווני בהיכל השלום והאחווה
הקהל של אולימפיאקוס בפעולה. הפעם הוא הגזים AP
עוד לפני שהמשחק התחיל היה ברור שזה לא הולך להיגמר טוב (אלא אם כן אולימפיאקוס תוביל בעשרים הפרש חמש דקות לסיום). לפני הסדרה אף אחד לא חשב שפנתינאייקוס תגיע למשחק השלישי, בהיכל השלום והאחווה, עם אפשרות לקחת את האליפות בלי שאולימפיאקוס, אלופת אירופה בפעם השנייה ברציפות ואלופת יוון המכהנת, שגם ניצחה את פנתינאייקוס פעמיים במהלך העונה הסדירה, תנצח אפילו במשחק אחד.
האפשרות לאליפות של פאו בפיראוס לא עשתה טוב לחלק מהאוהדים של אולימפיאקוס, שהתחילו לפוצץ חזיזים כבר שעתיים לפני שריקת הפתיחה. שעה וחצי לפני, חבורה של כמה עשרות אוהדים רעולי פנים רצו אל תוך המגרש מאחד השערים, השליכו ושברו דברים וברחו החוצה כלעומת שבאו. בשלב הזה היה עוד כל כך מוקדם שאף אחד מהסדרנים בווסטים הכתומים הזוהרים שמילאו את המגרש לא מצמץ, והשוטרים גם ככה היו מחוץ לאולם. הם יכנסו רק אם יקרה אירוע חריג.
הייתי במשחקי הבית של אולימפיאקוס בשלבי רבע וחצי גמר הפלייאוף. אפילו רבע אולם לא היה מלא, אבל מי שהיה שם הגיע לראות כדורסל ולעודד את הקבוצה, לא משנה מה. אבל משחק בין אולימפיאקוס לפנתינאייקוס מוציא את כולם מהבתים ומוציא את האגרסיות מכולם. היה חסר מעט מאד כדי שהמשחק יעבור בשלום. שלשה של וסיליס ספנוליס פה, שלשה של יורגוס פרינטזיס שם, וזהו.
אבל דקה וחצי לסיום, פרינטזיס איבד כדור לאוקיץ', בראמוס מסר ללאזמה שסיים עם שתי נקודות והעלה את פאו ליתרון ארבע נקודות, ואז, לשבריר שניה, הכל עצר. על השעון המחוג אולי לא הספיק לזוז אבל זה היה מספיק זמן כדי להרגיש מה יקרה מיד אחר כך. כשהזמן חזר לזוז, הכל התפוצץ. גשם החזיזים התגבר והתחיל לנחות גם על הפרקט.
על המגרש עוד ניסו לשחק, אבל מהר מאד כולם נמלטו לחדרי ההלבשה, ובתקתוק מתורגל מאין כמוהו הסדרנים התפזרו ולתוך האולם רצו בשורה ארוכה, צפופה ומסודרת שוטרים אוחזים במגינים שקופים גדולים שהקיפו את המגרש. אחרי שלקהל לא היו יותר בקבוקים להשליך למגרש – במגרשים של שתי הקבוצות מפסיקים למכור שתייה בבקבוק פחות משעתיים לפני תחילת המשחק – התגבר הרעש של החפצים המוטחים ברצפת הבטון, ונדרשו לי עוד כמה שניות, בין ענני העשן, להבין מה הם היו - כסאות האולם שאוהדים השליכו לעבר השוטרים.
במציאות של הספורט היווני, אירועי רביעי בערב לא היוו הפתעה, ללא קשר לזהות הקבוצה. גם אני, שנכחתי לראשונה במשחקי הליגה היוונית, לא הופתעתי – ראיתי מספיק שידורי ספורט מיוון כדי לחזות באירועים דומים יותר מפעם אחת. אפילו לא פחדתי. יציע העיתונאים נמצא מחוץ לטווח האש ומתחת לאוהדים מתונים יחסית. אבל כשישבתי שם והבטתי באוהדים בועטים שוב ושוב בכסאות עד שהצליחו לעקור אותם, הרגשתי הרבה עצב וייאוש. הרבה זמן חיכיתי כדי להיות כאן, וזה לא מה שרציתי לראות.
מבט חטוף אל פניהם של הסובבים אותי, עיתונאים תומכי אולימפיאקוס ואנשים שמשרתים בתפקידים שונים בקבוצה, לימד אותי שגם הם הרגישו אותו הדבר בדיוק. בינתיים, הכרוז התחנן לקהל שיפסיק. "יש עוד דקה וחצי, רק ארבע נקודות הפרש, הקבוצה שלנו עוד יכולה לנצח", הוא ביקש לשווא. אכן היה עוד מספיק זמן, אבל לא היה מי שיקשיב. המשטרה החליטה לפנות את המגרש מאוהדים שלאט לאט זרמו החוצה, בלי יותר מדי תלונות. כאמור, כולם רגילים לזה.
בשלב הזה עוד לא היה ברור אם המשחק יתחדש, אבל השעון – לא זה של המשחק – תקתק והבהיר לי שאם אני רוצה להספיק לתפוס את הרכבת האחרונה אני צריכה לעזוב. ולמען האמת, גם אם המשחק יחודש, חשבתי – ומי שהיה סביבי הניח נכונה שזה לא יקרה – אני לא רוצה לצפות. זו לא דרך לראות כדורסל ככה, באולם ריק עמוס שוטרים. אז עזבתי.
"תיזהרי כשאת יוצאת", אמר לי לפטריס, אחד העיתונאים היוונים, "בטח יהיה שם גיהנום בחוץ". הבטחתי שאלך לרכבת כמה שיותר מהר ואתרחק ממוקדי התפרעות, אבל כשיצאתי החוצה היה שקט לגמרי. הגשם השוטף שנחת על אתונה פתאום הבריח את כולם, חוץ מכמה צעירים שהמשיכו לשיר שירי גנאי לשוטרים שעמדו מולם – במרחק בטחון – ונראו משועממים. מה שרבע שעה לפני כן נראה כמו מלחמת עולם נעלם תחת כמה טיפות של גשם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם