פותחים שולחן: גמר המזרח 2013
מה עשתה מיאמי בחופשת האביב, מי באינדיאנה יכול להציק לה ואת מי מהניקס הייתם שולחים לנופש עם פרגוסון, סקולסי ודוידוביץ'? גמר המזרח נפתח בין מיאמי לאינדיאנה: אנשי nrg מעריב בדיון מיוחד
מיכה להב: אני רוצה להתעכב רגע על השפם של באטייה. הפו מאנצ'ו שגדל לו מעל ומצדי השפה הוא אחד הדברים המדהימים שראינו, והוא מגלה כל כך הרבה. רק עליו יוצא למסיבות בסאות' ביץ' עם הדבר הזה. גבר בן 35 עם שיער פנים שאומר... נו, מה הוא כבר יכול להגיד? שאני ולברון לא באותה ליגה, וכולנו יודעים מי כאן הגו טו גאי.
חוץ מזה, נראה שבמיאמי התחילו לשחק באש. מול יריבות לא הכי מאיימות בעולם היתה הרגשה שהם זלזלו לפעמים, אולי כדי להגדיל את דרגת הקושי לפני הניצחונות הבלתי נמנעים. מול זה, קשה באמת להעריך כמה קל או קשה יהיה להם מול אינדיאנה, על הנייר היריבה הראויה הראשונה שלהם מזה המון זמן.
אודי הירש: היא הפכה מקבוצה נוצצת של שלושה כוכבים לקבוצת צווארון כחול של כוכב אחד. ממשחק למשחק הולך וגובר הניגוד בין התדמית של מיאמי לבין הדרך שבה היא משחקת כדורסל. זאק לואו, הפרשן העילאי של "גרנטלנד", טען השבוע ובצדק שהכדורסל ההתקפי של ההיט אפילו אסתטי יותר מזה של סן אנטוניו ספרס. מיאמי מזיזה כדור בקבוצתיות ובחוכמה באופן שכבר לא יאפשר לאוהדים ועיתונאים – פרט כמובן לכאלה שמגיעים ממולדת הכדורסל, ישראל – להטיל ספק ביכולותיו של אריק ספולסטרה.
בהגנה, היא גברה על שיקגו בולס, אולי הקבוצה הקשוחה בליגה, כשהשיבה לה בנשק שלה: מכות, מרפקים, לכלוך. והכי חשוב, רק מעטים עוד מדברים על ה"ביג 3". הברך של דוויין ווייד היא סוג של נס רפואי, כל עוד היא לא מתפרקת לשניים, וכריס בוש הוא שחקן פנים חביב ויעיל, אבל בטח לא סופרסטאר. לברון ג'יימס הוא מיאמי, מיאמי היא לברון ג'יימס.
ערן סורוקה: לברון ג'יימס זכה לחודש חופש. לא שחופש זו ההגדרה הקלאסית להתעלקות של ג'ימי באטלר ושות', אבל ג'יימס, כראוי לאחד שסיפרו לו שהוא אמור לטייל עד הגמר, מסתפק בינתיים ב-24 נקודות, 7.3 ריב' ו-7.3 אסיסטים.
זהו הפלייאוף השמיני בחייו, ורק ב-2011, עם הפיניש הזכור לדראון עולם מול דאלאס, היה לו ממוצע נקודות נמוך יותר. נתון מרשים אחר הוא ממוצע הדקות שלו – 39.4 – וקחו נשימה, זו הפעם הראשונה בקריירה שלברון משחק פחות מ-41.4 דקות לערב בפלייאוף. כנראה שמעכשיו ההיט יצטרכו אותו קצת יותר.
לצדו פורחים שני שחקני משנה. הרייטינג ההתקפי של ההיט – כמות נקודות ל-100 התקפות – עומד על 147 בדקות בהן כריס אנדרסן, פצצת האנרגיה והריבאונד, נמצא על המגרש. במקום השני אחריו, בהפרש עצום (123), נמצא נוריס קול, ששדרג את עצמו למעמד זהה של מריו צ'למרס, אם לא עולה עליו.
מלבד ההגנה המשובחת שהוא מספק על גארדים, קול מדייק עד עכשיו ב-60 אחוז מהשדה וב-69 אחוז לשלוש. המספרים האלה לא ישרדו כנראה את ההגנות של הפייסרס ומי שתבוא אחריהם, אבל מהווים סימן לבאות.
סמי זליקסון: הפסיבות המוזרה של לברון. לא ברור למה לברון היה כל כך שקט התקפית (בסטנדרטים שלו) בסדרה שבה הוא נשמר על ידי אותו שחקן שהריץ 12 משחקים בהם כמעט לא ירד מהמגרש. המחשבה להכניס את כל שאר הצוות לעניינים לא באמת הצליחה כי ווייד תפקד בערך שני משחקים, בוש בעוד שניים והשאר היו כל כך מרשימים שהסדרה מול שיקגו השבורה והמרוסקת נראתה לפרקים תחרותית. לברון חייב להוציא את המפלצת האמיתית החוצה, ולהיזכר שלמרות שהוא האלוף המכהן, יש לו רק ריצה אחת לטבעת, אבל הרבה לה-צ׳וקים מפוארים לא פחות.
ערן שור: הדבר הכי מעניין שקרה בחודש האחרון במיאמי הוא ששום דבר מעניין לא קרה. כשמיאמי ניצחה ב-38 מתוך 40 המשחקים האחרונים של העונה (ההפסד האחרון לניקס היה ללא לברון ו-ווייד) התעורר חשש, אצל אוהדי ההיט, שעם רוטציה המורכבת משישה שחקנים בגיל 33 ומעלה אולי עדיף לשמור על האנרגיה. כבר ראינו בעבר קבוצות של וטרנים המשייטות להן במהלך העונה הרגילה, מגיעות דרוכות לפלייאוף, ומוותרות על משחק או שניים בשלבים המוקדמים מתוך כוונה להשקיע מינימום מאמץ ודקות של הכוכבים עד לרגעי ההכרעה.
במקרה של מיאמי הרגל מסרבת לרדת מהדוושה. הסוויפ נגד הבאקס היה ללא תנאי עם ארבע נצחונות בדאבל פיגרס. לשיקגו העיקשת לא נתנו ההיט הרבה תקווה ולאחר שהופתעו במשחק הראשון הגיבו בארבעה ניצחונות משכנעים. חדר ההלבשה אינו מספק דרמות, הכוכבים מספקים את הסחורה והצוות המשלים ממלא את חלקו בהתקפה ובעיקר בהגנה. בפלייאוף כמו בעונה הסדירה, העסקים כרג
שור: מישהו לא, משהו כן - הריבאונד. אינדיאנה היתה הקבוצה המובילה בליגה בשליטה מתחת לסלים עם 10 ריבאונדים יותר למשחק מהיריבה. בפלייאוף מובילה אינדיאנה את יתר הקבוצות עם 10 ריבאונדים יותר מהיריבה ונגד מיאמי, במפגשי הקבוצות העונה, לקחה אינדיאנה.. 10 ריבאונדים יותר, בממוצע, מהיריבה.
התוצאות בשלושת המפגשים הללו? 1:2 לפייסרס. הנחת העבודה היא מאוד פשוטה: בפלייאוף יש פחות זריקות לסל, אחוזים נמוכים יותר ופחות פוזשנים ולכן דומיננטיות של קבוצה אחת מתחת לסלים מהווה יתרון משמעותי. לאינדיאנה אין שואב ריבאונדים מצטיין אחד אלא קבוצה של שחקנים שהולכת חזק על כל כדור שנזרק לסל. המאמץ במיאמי צריך להיות אף הוא קבוצתי, בכדי שאינדיאנה לא ייהנו מן ההפקר.
הירש: במבט ראשון, זה צריך להיות רוי היברט. הוא השחקן היחיד באינדיאנה במימדים ובעמדה שמיאמי פשוט לא מצוידת בהם, אבל היא עשתה זאת מבחירה. הסמול בול של ההיט הוא סוג של רמאות: אתה יכול להרשות לעצמך לשחק בהרכבים נמוכים ובלי סנטר אמיתי כשבחמישיה שלך עולות מפלצות כמו לברון ושיין באטייה, שיכולים לעשות חילוף על כל עמדה ולסגור לריבאונד גם נפילים כהיברט.
המפתח האמיתי של הפייסרס טמון בלאנס סטיבנסון. הקו האחורי של אינדיאנה רזה יחסית ברזומה ובעומק. אם הגארד המוכשר מניו יורק ימשיך את קו העלייה שלו מהמשחק האחרון מול הניקס הוא יוכל לנצל את הברך המעורערת של ווייד ואת עול השנים של ריי אלן, ולסכן את ההעפלה הדי ברורה של מיאמי לגמר.
זליקסון: צמד הסאחים - אסביר: פול ג׳ורג׳ ולאנס סטיבנסון כל כך אתלטיים ועם זאת כל כך יבשים ולא מרגשים, שהם זכו לכינוי הנ״ל. שניהם מגלמים את סוד הקסם של אינדיאנה, הם פשוט מקשיבים למאמן שלהם, משחקים אגרסיבי ונותנים לטבע (שבירך אותם באתלטיות ואורך מלוא החופן) לעשות את שלהם.
בפעם האחרונה שצמד דומה עשה את זה, שון מריון ודשון סטיבנסון התעמרו בלברון בגמר 2011 ושלחו אותו לחדר ההלבשה עם תווית לוזר ענקית. אם הייתי פרנק ווגל לא הייתי חושב לשניה שאני יכול לעצור את לברון, אבל להתעלל בו במידת האפשר ולהזכיר לו את העבר? Hell yeah.
להב: אין אדם אחד באינדיאנה שיעצור את ההיט, אבל כמה מהם ביחד יכולים לעשות את העבודה. רוי היברט הרי ישלוט מתחת לסלים, אבל הוא לא סנטר דומיננטי מספיק כדי לסחוב את הקבוצה על הגב. אז פול ג'ורג', ג'ורג' היל, לאנס סטיבנסון וכמובן דייויד ווסט יצטרכו להיות במיטבם גם הם.
כרגע אינדיאנה נראית כמו מצ' אפ לא קל עבור מיאמי.
כל השמות למעלה יעשו חיים קשים בכל דקה ללברון והחברים. העניין הוא ששם בערך זה נגמר. אם הפייסרס יאלצו להיעזר בספסל, במקרה של פציעה או בעיית עבירות, זה יכול להיגמר רע מאוד. אז יש באינדיאנה מישהו שמסכן במיוחד את מיאמי, קוראים לו ההרכב הפותח.
סורוקה: אינדיאנה מתגאה בהיותה יחידה וקבוצה, אבל איכשהו, כמעט כל חתיכה בפאזל שם כל כך קריטית שאם מוציאים אותה, כל המבנה מתפרק. בלי ג'ורג' היל במשחק אחד נגד ניו יורק, הפייסרס קלעו 75 נקודות ואיבדו 19 כדורים;
בלי רוי היברט מי שיישאר להגן על הטבעת הוא יאן מהינמי, שזה נחמד לפרקי זמן של עשר דקות; טיילר האנסברו, שמחליף את דייויד ווסט, מצטיין בלעשות מהומות (שזה חשוב לכשעצמו) אבל בכך מתמצה קיומו; לפול ג'ורג' יש תחליף לא רע, רק שלאיש הזה, דני גריינג'ר, אין ברכיים כשירות העונה; ואפילו הדאונגרייד מלאנס סטיבנסון לג'ראלד גרין משמעותי, בעיקר הגנתית. אז מצטער על התשובה המתחמקת – הפייסרס יצטרכו קבוצה שלמה בריאה כדי להפריע למיאמי. וכן, שליטה בריבאונד ממש לא תזיק.
סורוקה: יש שחקנים שתפסו טרמפ על המונח Contract Year כדי לשדרג את מעמדם בשנת החוזה האחרונה, וזכו בשל כך לשדרוג כלכלי לשני דורות קדימה (ע"ע אריק דמפיר); יש שחקנים שדווקא לישורת האחרונה הגיעו בלי הצלחה גדולה ועם מעט מאוד דקות (למשל, עמרי כספי); ויש את ג'יי.אר סמית', שמציג שילוב ייחודי של שניהם.
אחרי מארס ואפריל המופלאים שלו והזכייה בתואר השחקן השישי של העונה, סמית' היה בדרך לחוזה של 35 מיליון דולר לארבע שנים... איפשהו. אחרי הפלייאוף המזוויע שלו, בעיקר מאז המרפק לג'ייסון טרי, סמית' יגיד תודה אם הניקס ישאירו אותו בעשרה מיליון דולר לשלוש שנים. אם בעונה כזו סמית' לא מצליח לשדרג לעצמו את המוניטין והקריירה, שום דבר כבר לא יעזור. אבל היי, לפחות תמיד תישאר לו ריהאנה.
להב: ג'ייסון קיד. הא! תזכרו את הרגע: קיד קולע שלשה שמעלה את ניו יורק לנקודה, דקה ושתי שניות לשריקה. הרגע הזה הגיע ברבע הראשון של משחק 2 בסדרה מול בוסטון. מאז, בעשרה משחקים, הוא עומד על אפס נקודות בדיוק. מר קיד היקר, אל תראה את האמור כהמלצה לפרוש, אלא כקריאה שתפרוש כבר.
אני אפילו לא מזכיר שנולדת יותר מחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הילדים של חורף שנת 73'? הם באמת ילדים לידך. הבטחת יונה, ג'ייסון, או לפחות איזו שלשה פה ושם. כל מה שיצרת זה חור גדול בהתקפה וגם בהגנה. אפילו מנהיגות הניקס לא קיבלו ממך, לא איך שהקבוצה שלך נראתה מול אינדיאנה, לא אחרי הסיפור המוזר של החליפות השחורות מול הסלטיקס. לך הביתה או תחזור לטקסס, רק עזוב את המקום המובחר שלקחת בגארדן. זה פשוט נראה רע.
שור: אתם בטח חושבים שקל להגיד לאנשים: "אולי הגיע הזמן לפנות זמן להיות עם האישה והילדים, להיות שותף במיזם עסקי וליהנות מהחיים בגיל 40 אחרי שהתרוצצתם שני עשורים על הפרקט". זה אולי נשמע פשוט אבל אם הם יפרשו, מי ישלם לג'ייסון קיד ומרקוס קמבי את ה-3 מיליון פלוס שהניקס חייבים להם בעונה הבאה?! אתם?! אז מה אם הדבר הכי חיובי שניתן להגיד על הפלייאוף של קיד הוא שלפרקים הוא לא הזיק, וקמבי היה פרודוקטיבי מאוד בשלוש הדקות שקיבל. השניים מרגישים שעדיין לא אמרו את המילה האחרונה אבל במחשבה שניה אולי כדאי שמישהו בניקס בכל זאת יזרוק להם איזו מילה. אחרונה.
זליקסון: גלן גרנוולד. לפני הכל, ניקס יקרים, בחיי שנמאסתם. כמה אפשר לרצות שתצליחו? כמה אתם יכולים להשלות אותנו? לו הייתי מנהל את הניקס הייתי מעיף כל אחד ואחד מהשחקנים שלא עונים לשמות כרמלו וטייסון לכל הרוחות. סמית' לא יכול להישאר שפוי לאורך זמן, פלטון פרווה, קיד, פריג׳יוני, מרטין וקמבי גמורים וזה שכל אחד בתורו עשה דברים יפים וגרם לקבוצה שמכרה לעצמה את שקר הציפיות לבנות על היכולת שלו לאורך זמן רק מעצימה את גודל הפיאסקו.
אמארי כבר מזמן משחק כמו העמרם שהוא הפך להיות, שמפרט טיפש, נובאק וקופלנד מועילים רק במסגרת מתפקדת. ומה שהכי גרוע: זהו הסגל שעליו בנתה ההנהלה הר של הייפ. הרי אף פגם לא הפתיע ברגע שהוא התפרץ, הכל היה ידוע ורק חיכינו שהעסק יתפוצץ (גם אם ממש רצינו אחרת). אין חיה כזאת של ״אין מה לעשות״, צריך רק לקום ולהתחיל לעבוד.
הירש: התחרות קשה, אבל אחרי שג'ייסון קיד לא הצליח לעשות סל מאז ה-23 באפריל, נראה לי שיש לנו מנצח. במחשבה שנייה, הייתי ממליץ על פרישה לעורכים וכתבי ספורט אמריקאים שמאוהבים בנראטיב השינוי והמהפך האישיותי.
סיפרו לנו במשך עונה שלמה שכרמלו אנתוני הפך לשחקן אחר, אבל בפלייאוף הוא התגלה כאיש שחי ומת על הקליעה שלו, כמו תמיד; אמרו לנו שג'יי אר סמית הפך לבן אדם, אבל אפילו ריהאנה יכולה להעיד שזה לא מדויק – ויש לה סטנדרטים נמוכים במיוחד בבני אדם; ושיבחו את מייק וודסון על כך שזנח את כדורסל הבידודים המאוס מאטלנטה, אבל ברגע האמת הוא הלך שוב ושוב לברירת המחדל הזאת. אנשים לא משתנים, לקבוצות קשה מאוד להשתנות, ובגלל זה הניקס עדיין רחוקים קילומטרים מהתמודדות על האליפות.
רפאל: 2:4 היט. 65 נקודות בסך הכל (17 בסיבוב הנוכחי)
שור: 2:4 היט. 60 נקודות בסך הכל (26 מרשימות בסיבוב הנוכחי – פרט ל-2:4 לממפיס, דייק בכל התוצאות)
הירש: 2:4 היט. 58 נקודות בסך הכל (17)
להב: 1:4 היט. 58 נקודות בסך הכל (17)
סורוקה: 2:4 היט. 54 נקודות בסך הכל (22)
זליקסון: 2:4 היט. 53 נקודות בסך הכל (10 – הלך על הת'נדר והניקס)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם