20 שנה לאליפות של גליל: משהו השתנה בכדורסל?
20 שנה בדיוק אחרי הדחת מכבי ת"א בחצי גמר הפלייאוף, לא הרבה השתנה, לא בגליל עליון ולא בליגה כולה. למכבי יש הרבה סיבות לחשוש העונה, אבל גם אובדן אליפות יהיה לא יותר מפגיעה בכבוד המועדון
גליל לא הצליחה למנף את ההישג כדי להפוך לכוח שמדגדג את ההגמוניה של הצהובים, איבדה את מאמנה ואת מרבית כוכביה, התבזתה במוקדמות גביע אירופה לאלופות בהפסד ביתי לגילפורד קינגס הבריטית ופיטרה את אריק שיבק, שטען לחתרנות של עוזרו, דייויד בלאט.
1992/3 היתה עונה חד פעמית (עם כל הכבוד לחולון ולגלבוע גליל של 2008 ו-2010) ששילבה סגל ייחודי שנבנה בצפון, יחד עם שורה לא נתפסת של מחדלים ביד אליהו.
היתרון הראשון של גליל היה בעמדת המאמן. פיני גרשון נחשב אז לפוטנציאל מבוזבז, שהגיע לאחר שורה של כישלונות ופיטורים ומונה רק עקב סיכום כספי שקשור לעסק הנעליים שהיה ברשותו. מכבי, מנגד, נפרדה מצביקה שרף המנוסה ומינתה את יעקב אדלר, שלחש על אוזנם של האנשים הנכונים בהנהלה אבל לא התאים למשרה, מקצועית ומנטלית. גרשון ירש את מרבית הסגל ממולי קצורין, והוסיף את הטאץ' ואת הכריזמה שלו.
בכל הנוגע לשחקנים, עכשיו אפשר לומר שדורון שפר בן ה21- נתן אז את עונתו הטובה בקריירה, ברד ליף לא נתן לשתיינותו ולגובהו הצנוע להפריע לו להיות אחד משחקני הגב לסל הטובים בתולדות הכדורסל הישראלי, אנדרו קנדי היה מכונה התקפית, בעוד מייק גיבסון, סטיב מאלוביק ואמיר מוכתרי הענקים צלפו מבחוץ, פתחו את הרחבה ואפשרו לגרשון לשחק את "הכדורסל ההפוך" המפורסם: גבוהים מוסרים פנימה לנמוכים.
גליל היתה אחת הקבוצות הישראליות האחרונות שהצליחה להתמודד בכבוד במסגרת אירופית, כשהדיחה את סטפנל טרייסטה, עם דיאן בודירוגה, והודחה רק בחצי גמר גביע אירופה לקבוצות מול הכוח העולה של הכדורסל ביבשת, אפס פילזן. היא היתה קבוצה גדולה בזכות עצמה, בלי כל קשר למשבר העמוק במכבי.
אלא שלכל זה לא היתה המשכיות. האליפות רק סידרה לגיבוריה קריירות אינדיבידואליות: גרשון המשיך לחוזה משופר בראשל"צ וחזר לגליל כעבור עונה, אבל ההישג שימש עבורו בעיקר כתחילת תהליך פרידה מתדמית הליצן והפיכתו בהמשך למועמד לגיטימי למכבי ת"א. שפר נסע לקונטיקט וזחל על אדי הדלק של אותו תואר לקריירה מאכזבת למדי, שאת רובה בילה, כמובן, כמכבי.
ליף גם נחת בת"א כעבור שנתיים. לגליל לא היתה אז, בדיוק כפי שלאף קבוצה אין עכשיו, יכולת להתחרות בתשתית הכלכלית של האלופה הנצחית, שתשאב אליה כל שחקן שתחשוק בו. אה, כן: גם עפר שלח, פרשן הכדורסל של מעריב במשך שנים ארוכות, הפך אז לבן בית בכל סלון, עד שנבחר לבסוף לבית המחוקקים.
אחרי הפסד האליפות נהנו העיתונאים ללגלג על ניסיונותיה של מכבי לדאוג לכך שהיא תייצג את ישראל בגביע האלופות. כיום, זו המציאות העקוצה. המקום הבטוח של מכבי במפעל הבולט באירופה גורם לכך שאובדן האליפות מהווה פגיעה בכבודה, במוניטין שלה ובדימויה הציבורי, אבל לא יותר מכך. מנגד, אף מאמן שהפסיד אליפות לא המשיך בקבוצה בעונה הבאה (אדלר וקטש, המאמן ב,2007/8- פוטרו עוד במהלך העונה(
זו ככל הנראה הסיבה המרכזית שהיא הגיעה לשלבי ההכרעה ב2008- וגם ב2010- כששחקניה כבויים וחסרי מוטיבציה בעקבות הפרידה מהמפעל האירופי המשמעותי בעוד מאמנה משדר לחץ. השילוב הזה קטלני והוא צפוי ככול הנראה להיות מנת חלקם של הצהובים גם השנה.
מכבי של 1993 הפסידה לקבוצות ליגה בינוניות כמו מכבי ראשל"צ, וכך גם הקבוצה של בלאט, שהרימה ידיים בבית מול ראשל"צ ומול הקרקס הנודד של הפועל ירושלים. היא הפסידה העונה בחמישה משחקי ליגה, ובכל פעם שרשמה מאזן כזה בעבר הפסידה את האליפות.
בלאט, שכבר ב1994- לא היה ג'נטלמן מושלם, מתכנס בתוך עצמו ככל שהעונה מתקדמת, מתוסכל מהסגל הבינוני שלו, רוטן ונוזף בשחקניו, שקרסו מאז התבוסה למדריד בהצלבה, במאמנים היריבים ובתקשורת. אין בהתנהגות הזאת אפילו חלקיק של רציונליות, אבל קשה לשפוט מבחוץ את הלחץ שבו בלאט נתון. הוא עלול לא רק להפסיד תואר, אלא להיזכר לדיראון עולם.
השוואה בין הסגלים שאיבדו את האליפויות של מכבי מלמד עד כמה מצבו קשה: ב1993- הזרים היו איומים, אבל המאמן הנוכחי היה הורג בשביל ההגנה של נדב הנפלד, יכולת הקליעה של דורון ג'מצ'י והמנהיגות של מוטי דניאל.
הסגל של 2008 נראה בפרספקטיבה של זמן כמו נבחרת חלומות, עם ניקולה וויצ'יץ,' וויל ביינום, דייויד בלו, טרנס מוריס, אסטבן באטיסטה, עמרי כספי, ליאור אליהו כשחקן ספסל זניח ויותם הלפרין בעונה הטובה בקריירה. הזרים הבולטים של ,2010 אלן אנדרסון וצ'אק אידסון, המשיכו לעונות בNBA- ובקבוצות צמרת באירופה, שאף אחד מהזרים הנוכחיים לא ראוי להן.
למרבה האירוניה, הדרך הבטוחה ביותר לאליפות תהיה הפנמת המגבלות, החדרת ביטחון בשחקנים הבינוניים והבנה שהפסד האליפות לא היה בגדר אסון. זו יכולה היתה להיות תוכנית הגיונית בכל מועדון בעולם, אבל לא במכבי ת"א ולא עם בלאט במצב הצבירה הנוכחי. ריקי היקמן, דייויד לוגאן ושון ג'יימס ייאלצו לקחת את הצלחת בתוך סאונת רגשות מהבילה, שלא פגשו מימיהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם