קבוצה ישראלית יכולה לרגש עד דמעות
לוזרים? בועטים בדלי? אף פעם לא יגיעו להישג משמעותי? בערב קסום אחד, באוקטובר 98' מכבי חיפה של קטן, בניון והאווירון הוכיחה שאפשר גם אחרת. פרויקט מיוחד
אבל ב-1 באוקטובר 1998 הייתה קבוצה ישראלית שהוכיחה שאפשר גם לגמרי אחרת: מכבי חיפה התייצבה בקריית אליעזר למשחק הגומלין בגביע אירופה למחזיקות ז"ל מול פריס סן ז'רמן לאחר תיקו 1:1 מרשים בבירה הצרפתית.
במשך רוב דקות המשחק חיפה הייתה טובה יותר כשיוסי בניון, יניב קטן ואלון מזרחי נותנים תחושה שלנבחרת ישראל יהיה על מי לסמוך בשנים הבאות. 6 דקות לסיום חיפה מובילה 1:2 ויש כאלו שכבר מריחים את הסנסציה באוויר.
אלא שאז מרקו סימאונה, החלוץ האיטלקי של פ.ס.ג' עובר שני מגינים, שם את הכדור על הרגל של ג'י ג'י אוקוצ'ה והניגרי שולח את ניר דוידוביץ' להוציא את הכדור מהרשת 2:2. במצב עניינים רגיל כאן הסיפור שלנו היה אמור להסתיים כמו עוד הרבה יותר מדי משחקים שהסתיימו רק בכמעט.
אבל באותו הערב הוכיחו שחקני כדורגל כחול לבן שאפשר להתעלות גם ברגעים חשובים וגם לקטול ענקים: 3 דקות בתוף תוספת הזמן בניון הקפיץ כדור שרק גאון יכול לנפק מעל ההגנה הצרפתית ושלח את אלון מזרחי לעימות של אחד על אחד מול ברנארד לאמה.
האווירון לא התבלבל ושם את הכדור ברשת. 3:2! חיפה עולה לשלב הבא וקבוצת הפאר שרק שנתיים קודם לכן זכתה בגביע המחזיקות מסיימת את דרכה באירופה מוקדם מאוד מהצפוי.
במשך כל המשחק חבורה של חיילים (ובהם כותב שורות אלו) מרותקת לטרנזיסטור ישן בש.ג. אי שם בבסיס בדרום הארץ וממתינה בדריכות לבשורות שיגיעו מחיפה. כשאלון מזרחי שלח את חיפה לשלב הבא זינקה קבוצת החיילים באחת מהבוטקה המצחין והחלה מתחבקת זה עם זה כאילו אין מחר. אחד מהם אפילו הזיל דמעה.
במבט לאחור, אותו פרץ ההתרגשות נראה כל כך מוגזם ואולי אפילו מיותר. אבל מצד שני, אחרי שמקלפים את כל שכבות הציניות, הנה לכם ההוכחה שהכדורגל הישראלי יכול לרגש, אפילו עד דמעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם