היהודים החדשים: על הקשר בין ציונות, פוליטיקה וספורט
תנועות לאומיות רבות עשו שימוש בספורט כדי לקדם רעיונות פוליטיים. ראשי התנועה הציונית וגם הממסד הישראלי לא היו יוצאי דופן. פרופ' אמיר בן פורת: "במשחקי הנבחרת ברמת גן, חלק גדול מהקהל זה לא אוהדים רגילים שבאים למשחקי הליגה, אלא כאלה שבאים לראות את הנבחרת משחקת. בשבילם זה אירוע לאומי"
עם שובה של הנבחרת ארצה, מתכנסת ממשלת ישראל השביעית לישיבה. ראש הממשלה דוד בן גוריון פונה אל הנוכחים ומתוודה: "מעולם לא הלכתי לראות משחק כדורגל...אני רואה שזה אמצעי תעמולה גדול ביותר". שר החינוך זלמן ארן מוסיף: "אני בטוח שבקרב יהודי רוסיה, למרות 0:5, יש שמחה גדולה, כי הם ראו מהו טיב החומר האנושי הישראלי".
סופר "מעריב" יוצא מגדרו ומדווח: "המאבק על כל כדור והעמידה מול יריב חזק וגדול – היתה בהם הדגמה מאלפת למעמדנו הפוליטי והצבאי ולאפשרויות הגלומות גם בעם קטן ועיקש, הלוחם כשגבו אל קורות השער".
נתן אלתרמן, בטור השביעי שלו בעיתון "דבר" חורז: "איני יודע, אם הרגיש מפגן הכדורגל כי מקבל כמין מכת חשמל הוא/ בהשתלב בו מדי פעם מחדש יחדיו שני השמות הקלסיים הללו... / כי אף שתוצאות התחרות הם בינתיים חמישה ברורים ומפורשים כנגד אפס/ עוד הוא ניכר בכל וגם נבדל מכל ועצמותו המפורשה כמין יתוש היא...".
ההפסד הצורב לא פוגם בתחושת החגיגיות הלאומית. מוזר עד כמה שזה יישמע, בוודאי על רקע מאבקי הקיום של מיטב ספורטאינו בישראל של שנת 2013, הציונות עשתה שימוש ברור בספורט כדי לקדם את רעיונותיה.
הציונות לא המציאה את זה. השימוש הפוליטי בספורט בארצות הנאבקות להשגת עצמאות ובמדינות צעירות חובק עולם: אוסטרליה, קנדה וברית המועצות הן שלוש דוגמאות למדינות שנעזרו בהישגים ספורטיביים לגיבוש זהות לאומית או אידיאולוגית. קנדה, למשל, לא נחה עד שפיתחה ענפי ספורט ייחודיים לה – הוקי קרח ופוטבול קנדי.
היתרונות בכוחו של הספורט לא נעלמו מראשי התנועה הציונית. הם ביקשו ליצור יהודי חדש, שונה לחלוטין במראה, בהתנהגות ובמחשבות מהיהודי הגלותי וכרכו תחייה לאומית בתחייה גופנית. שלא תהיה טעות: הפעילות הספורטיבית לא נתפסה כתכלית בפני עצמה, אלא כאמצעי להשגת מטרות חברתיות ופוליטיות התואמות את החזון הלאומי.
במרכז ספר שראה אור לאחרונה בהוצאת יד בן צבי, "ציונות של שרירים" מאת ד"ר חגי חריף, עומד הניסיון להתחקות אחר מסלול צמיחתו, משמעויותיו ותפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל.
חריף ממחיש כיצד בתקופת היישוב ובעיקר לאחר הקמת המדינה מילאה קהיליית הספורטאים משימות פוליטיות מגוונות: השגת הכרה דיפלומטית, יצירת קשרי ידידות ושיתוף פעולה מדיניים, הפצת תעמולה, רכישת כבוד ויוקרה, חיזוק הקשרים עם יהודי הפזורה והבעת מחאה.
על קצה המזלג: בתקופת המנדט שימשו מפגשי הספורט כקשר בלתי שגרתי לעולם הערבי.
מסעות של ספורטאים ישראלים לארצות כמו הודו, אוסטרליה, ארה"ב ואירופה סיפקו הזדמנויות להפגנת ההישגים של המהפכה הציונית בפני קהלים גדולים ולמגע עם היהדות המקומית. אל אלה מצטרפות המכביות הראשונות שההכנות לקראתן עוררו תסיסה חיובית בתפוצות.
הכינוס הראשון של המכביה שהזמינה ספורטאים יהודים של אגודת הספורט "מכבי" נערך ב- 1932 באצטדיון המכבייה שהוקם במיוחד לשם כך ליד שפך הירקון. תושבי תל אביב והיישובים הסמוכים הגיעו בהמוניהם לראות 390 ספורטאים מ-18 מדינות מתחרים במשך 5 ימים.
אחת המטרות של הגרסה היהודית לאולימפיאדה היתה חיזוק הקשר של צעירים יהודים מרחבי העולם לישראל. במרוצת השנים, אלפי משתתפים וצופים שהגיעו לארץ בגלל התחרויות, החליטו להישאר. המכבייה השנייה הצטיינה באופן מיוחד, וזכתה לכינוי "מכביית העלייה".
במכבייה השלישית נרשם עיכוב והיא יצאה לדרך רק ב-1950. לפני כן, מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות גזלו את הזמן, התקציב ובטח את המורל הלאומי.
אחרי השגת העצמאות, על רקע הסכסוך הממושך של ישראל עם השכנות ותנאי הביטחון הקשים והבידוד המדיני, קשרי הספורט עשו את שלהם עם מדינות כמו טורקיה, יוגוסלביה, בריה"מ וחברות הגוש הקומוניסטי, ועם מדינות דרום מזרח אסיה והמזרח הרחוק. בנוסף, הוא איפשר מגע עם יהודי מזרח אירופה שמעבר למסך הברזל.
אז איך קרה שדווקא הספורט, שאמור לאחד בין עמים ולהיות משולל כל ניחוח פוליטי, הפך לאחד מהמעצבים המשמעותיים ביותר של לאומיות? "זהו בדיוק 'הפרדוקס האולימפי'. הוא לא נפתר עד היום. המתח בין רצוי למצוי הוא מאוד גדול בהרבה מאוד תחומים", אומר ד"ר חגי חריף, חוקר באקדמיה ואיש גל"צ.
"לפעילות הספורטיבית אין תוכן מהותי משל עצמה. זו פעילות גופנית. מה שמשנה, זו המשמעות שמעניקים לה על פי סוג המשטר, על פי האידיאולוגיה, על פי שאיפות פוליטיות. ספורט הוא גמיש ואלסטי ואפשר לפרש הצלחות וכישלונות בהתאם לישויות שונות של ממשלים שונים. המאה ה-19 היא מאה של לאומיות. אי אפשר להפריד בין ספורט ייצוגי ללאומיות.
"מייסד התנועה האולימפית ביקש לדבר על הספורט כעל מה שיכול לקרב בין צעירים בעולם. בפועל, בהרבה מאוד מקרים קרה ההיפך. זה לא עמד במבחן המציאות כי ברגע שאתה מעביר את הדברים למישור הלאומי ומדינות משתמשות בהמנון ובסמלים לאומיים, באופן טבעי זה יתועל למאבקי יריבות – מי חזק, מי גובר על מי ומי נעלה על מי".
המאה ה-20 מספקת דוגמאות לשימוש לאומני בספורט, בפרט בקרב המשטרים הטוטליטאריים באיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. בתקופת המלחמה הקרה היריבות בין בריה"מ לארה"ב שבאה לידי ביטוי בתחומי חיים רחבים מצאה את מקומה גם בעולם הספורט מכיוון שלספורט יש חשיפה תקשורתית מאוד גדולה. הספורט חבר ליריבות סביב שטחי חיים נוספים: מי יגיע ראשון לחלל, מי ימציא את התרופה החדשה ומי ינצח במרוץ החימוש.
חריף: "כשיש עימות כזה בעולם, לא פלא שהספורט, עם האפיל התקשורתי שלו החשיפה שלו והעניין שהוא מעורר בקרב שכבות רחבות בציבור בכל מדינה – גם בקרב פשוטי העם וגם בקרב האליטות, הופך להיות כלי נשק נוסף במאבק הזה בין מדינות".
במובן הזה, הציונות נפלה על קרקע פורייה. אבות הציונות, הרצל ונורדאו, התחנכו במרכז אירופה ומערב אירופה, שם התפתח הספורט המודרני והפנימו חלק מהתיאורים האנטישמים. "הם ראו את היהודים מבעד למשקפיים של ההוגים הלא יהודים, ולכן דיברו על יצירת יהודי חדש שהליכותיו מתאפיינות בכבוד, בגבורה, בכוח. לא היהודי הכפוף והחולני, אלא היהודי החסון והשרירי, שמחזיק טוריה ביד, עמל על כיבוש הקרקע, על השמירה וכל סיסמאות בני העלייה השנייה".
הם ביקשו לחולל מהפכה מקיפה בחיי היהודים, בין היתר באמצעות העיסוק בהתעמלות ובספורט. כך, אפשר למצוא אמירות אנטישמיות מובהקות, שמאוגדות לראשונה בספרו של חריף. הרצל תיאר את הנערים היהודיים גלותיים "מוכרי המכנסיים" ו"מוכרי הגפרורים". יד ימנו וחברו הקרוב, מקס נורדאו, דיבר על "הננסים העלובים שבגטו המזרחי, מחוסרי האונים, הרזים והצנומים, הגונחים ומשתעלים".
אם זה ככה, איך קרה שרבים ממנהיגי הישוב גילו יחס אדיש כלפי הספורט?
"זו נקודה מאוד מעניינת מכיוון שרוב רובם של המנהיגים שלנו – דוד בן גוריון, משה שרת, גולדה מאיר, מנחם בגין ושמעון פרס, באו ממזרח אירופה – פולין, רוסיה, אוקראינה. שם הספורט התפתח הרבה יותר מאוחר באופן יחסי והם היו פחות חשופים לרעיונות של תחרות הגוף.
"צמיחת ארגוני הספורט והאגודות לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם התבססה על התארגנות וולנטרית, כיוזמה של יחידים ותנועות ציבוריות ופוליטיות. ההכרזה על העצמאות עוררה תקוות גדולות להענקת סיוע ממלכתי למערכת הספורט, אבל ישיבות הממשלה עסקו לעתים רחוקות מאוד בסוגיות ספורט".
רק בסוף שנות השישים הוקמה רשות הספורט והחינוך הגופני, שנועדה לתרגם את התובנה של נחמיה בן אברהם, עיתונאי וחבר ועדה שהוקמה לבדיקת הספורט בישראל: "יש סתירה מסוימת בין התערבות ממשלתית וחיים ספורטיביים. אבל בתנאים ובנתונים של מדינת ישראל אין מנוס כדי להוציא עגלה זו מן הבוץ".
אז לא פלא שכך שאנחנו נראים.
"העיסוק בספורט לא היה חלק מהסוציאליזציה של מנהיגי הישוב והמדינה. זה הסבר מרכזי ליחס האדיש שמנהיגי הישוב והמדינה גילו כלפי הספורט. אם הם מילאו איזשהו תפקיד זה בעיקר היה תפקיד מגיב, לא יוזם. לכן הם נכנסו לעובי הקורה מאוד בהדרגה".
איפה למשל זה בא לידי ביטוי?
"אני חוזר לאמצע העשור הראשון למדינה. אירוע הספורט הכי מרכזי בשנים המעצבות של מדנת ישראל היה צמד משחקי הכדורגל בין נבחרות ישראל ובריה"מ בקיץ 1956. הכישלון הספורטיבי עמד בצל היתרונות הפוליטיים שאפשר היה להפיק מהמפגש הזה. הופעה על אותו מגרש מול נציגי מעצמת העל הסובייטית ויצירת קשר עם המוני היהודים שמעבר למסך הברזל.
"80 אלף צופים אצטדיון דינמו במוסקבה ראו את המפגש הראשון, אלפים רבים מתוכם היו יהודים. זה עורר התרגשות עצומה בארץ ובבריה"מ. בן גוריון כתב ביומנו: 'כשהגיע תור המשחק ברחתי כי ידעתי שמשחקינו יובלו כצאן לטבח'. הוא הבין מה זה יעולל לכבוד הלאומי. הוא הבין שזה אמצעי חשוב ביותר לבסס גאווה לאומית, יוקרה, פרסטיז'ה. 'חשוב שאנו נכה בגויים', כתב".
יעקב חודורוב, שוער ומאמן כדורגל ישראל, נחשב לגדול שוערי ישראל ולסמל בנבחרת ישראל ובקבוצות הפועל תל אביב והפועל רמת גן. הוא היה על המגרש במוסקבה. בראיון שערכתי איתו מעט לפני מותו הצליח לארוז את המחקרים הנוגעים לספורט ולאומיות בשני משפטים: "הספורט הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ואין שום הבדל בין כדורגל ישראלי לכדורגל עולמי: אותו כדור, אותו משחק, אותו קהל. הדבר היחידי ששונה הוא העובדה שזה שלנו. 40 אלף איש שיושבים באצטדיון ונותנים את כל מרצם והתלהבותם במשחק של הנבחרת בהחלט עונים על השאלה מה זה סיפוק".
אברהם בנדורי, שיבדל"א, מגדולי השוערים בארץ ומנהל נבחרת ישראל במשך 20 שנה מחזק את הדברים: "לא היה צורך לדרבן את השחקנים להופיע. זה הכל טבעי. כל אחד ואחד מהשחקנים שהיה מקבל הזמנה לנבחרת. כל אירוע היה דבר קדוש, לא היתה לנו עבודה קשה בארגון המפגשים האלו בארץ ובחוץ לארץ. אם מישהו מששחקנים היה שלילי, לא היתה לו האפשרות לשמש שחקן נבחרת. עד כדי כך הקפידו. זה הקל על העבודה של מנהלי הנבחרות, גם בתקופה שלי וגם אלו שבאו אחרי, כי השחקנים היו קודם כל שפוטים של הוראות הנבחרת בגלל הגאווה הישראלית והזהות הלאומית.
"קודם כל המדינה. היא היתה חשובה יותר מכל באותה תקופה. כל דבר שנעשה – נעשה לזכות מדינת ישראל, ולא היו בכלל שמץ של בקשות או הוראות או שאלות בעניין כספים. בכלל לא דובר על כך באותה תקופה. איך אפשר לדבר על כספים כשמדברים על ייצוג?".
"זהות לאומית" על פי פרופ' אמיר בן פורת, סוציולוג ומומחה לכדורגל החתום על הספר "כדורגל ולאומיות" (רסלינג), היא "התנאים שבהם מסה של אנשים מזדהה עם סמלים לאומיים – כך שהם פועלים כקבוצה פסיכולוגית אחת כאשר מופיע איום על הסמלים האלה".
לטענתו, ההתנסות בחיי היומיום מהווה חלק מרכזי בגיבוש הזהות הלאומית, והכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה. בהתכנסויות ההמוניות באצטדיונים נוצר קשר נפשי ורגשי בין האזרחים לבין האומה והמדינה. מנגנוני המדינה מעצבים את תחושת הזהות והלאומיות של האזרחים וארגוני ספורט הם חלק מהמנגנונים אלה. בן-פורת רואה את הכדורגל כחלק מהתרבות ה"עממית" המתקשרת לזהות הלאומית בכך שהיא לא רשמית והינה חלק מההתנסות היומיומית השגרתית.
הכדורגל, יודע כל אוהד, מביא למגרש מאפיינים תרבותיים מהמדינה בה משחקים אותו.הברזילאים משחקים כדורגל שנחשב שמח, הגרמנים משחקים באופן מאורגן (אלא מה), והבריטים משחקים עם כדורים ארוכים להתקפה. אבל לכדורגל יש גם תפקיד משמעותי בגיבוש הזהות הלאומית.
על פי בן-פורת, יש שני מודלים שונים. הראשון הוא "מודל האינטגרציה" והשני "מודל המחאה". במודל האינטגרציה הכדורגל עוזר בגיבוש הקהילה על ידי הגדרת ה"אנחנו" מול "הם". פה נכנסים לתמונה דגלי הלאום המונפים וההמנונים "הנבחרת הלאומית מעמידה פנים שהיא הגילום של האומה כולה. ב"מודל המחאה", על פי בן פורת "הכדורגל עשוי לשמש אמצעי מסייע לקונפליקט, למחאה חברתית ולרפורמה שבסיסיהם יכולים להיות אתניים, לאומיים ומעמדיים".
בראשית ימי המדינה, החברה והעיתונות תפסו את משחקי הכדורגל כחלק מגבורה כללית. תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה גרמו לחלוקה פוליטית של הכדורגל ברמת המועדונים והמרכזים בישראל (הפועל, מכבי, בית"ר). עם השינויים שחלו בחברה ובתרבות הישראלית חלו גם שינויים בזיקה שבין הכדורגל ללאום ולמדינה. הכדורגל התמסחר, הזיקה המקומית החלה להתחרות בזיקה הלאומית, ו"אחד עשר האנשים המופלאים המייצגים את המדינה" מייצגים את כל אזרחיה כמעט.
"כשבודקים בסקרים בישראל את זהות האוהדים עם המועדון והנבחרת, הזהות של האוהדים היא הרבה יותר חזקה עם המועדון שלהם מאשר עם הנבחרת, אומר פרופ' בן פורת. "במשחקי הנבחרת שמשוחקים ברמת גן, חלק גדול מהקהל זה לא אוהדים רגילים שבאים לשבת אלא כאלה שבאים לראות את הנבחרת הלאומית משחקת. בשבילם זה אירוע ישראלי לאומי.
"הנבחרת היא הדבר הכי ישראלי שישנו: משחקים בה יהודים, גויים, ערבים, וגויים שחורים. היא מייצגת את ישראל הרב-תרבותית. ערבים יגידו שהם תומכים בנבחרת ישראל כי היא מייצגת את ישראל ולא את העם היהודי ויהודים יגידו שבגלל שהנבחרת מייצגת את העם היהודי. ככה זה מסתדר לכולם. הרוח הלאומית מופיעה במלוא כוחה במונדיאלים, במשחקים מול נבחרות אחרות. אומה מול אומה".
ד"ר חריף, האם בזה שלא משתמשים בספורט לטובת ההסברה יש החמצה?
"לדעתי בהחלט יש כאן החמצה. גם היום מעצבי המדיניות שלנו לא כל כך עוסקים בזה, למרות שבעשור מהאחרון השתנה משהו כי יש שרה לענייני ספורט. באמצעות הספורט היה אפשר לחדור לארצות שאי אפשר היה לעשות את זה בעזרת היחסים הדיפלומטים והגלויים. ערך הספורט טמון בכך שאפשר להשפיע על דעת הקהל, לשוות דימוי חיובי יותר למדינת ישראל, מעין סמן אווירה לאקלים הפסיכולוגי".
התבוננות סביב מגלה שהספורט הייצוגי איבד מכוח המשיכה שלו. בשנים בהן ישראל שאפה להיות אומה ממשפחת האומות, מדינה משפחת המדינות, נבחרת מול נבחרת, ראש בראש, היתה הישג מרגש.
ראלף קליין המנוח, סיפר לי בראיון שהעניק בראשית שנות האלפיים כך: "ב -1977 הקבוצה שלנו היתה בעלת התקציב הנמוך ביותר באירופה.
"אפשר לומר שכל הקבוצה היתה על תקציב של שחקן אחד היום. לא רק זה, אף פעם לא היינו ברשימה של הקבוצות שאמורות לקחת את הגביע. היינו אנדרדוג לחלוטין. מה שכן, היתה לנו קבוצה עם לב גדול, ששיחקה בשביל המועדון והמדינה ולא בשביל הצ'קים. באירופה זו היתה הפתעה ענקית שלקחנו את הגביע, וכך גם בארץ, כי זו היתה פעם ראשונה שקבוצה לוקחת אליפות בסדר גודל כזה. בכלל, אני חושב כל דבר שקורה פעם ראשונה בחיים זה הדבר הכי מתוק".
חריף: "יש כאן עם שחזר למולדתו אחרי אלפיים שנה. הוא הקים בית לאומי והגיע להישגים במקום שבו יש אתגרים הרבה יותר חשובים מספורט. הכוונה לאתגרים כלכליים וקיומיים. דווקא על רקע המציאות הזאת כל תופעה ספורטיבית הפכה להיות מבחן לאומי. הגישה הזו נמשכה בשנות השישים והשבעים שראתה בספורט מבחן לאומי שיש לו השלכות על הדימוי של ישראל בזירה הבינלאומית, והחלה להיחלש בשנות השמונים עד היום".
"המהפכה הצליחה. ישראל הפכה להיות מבחינות רבות מדינה ככל המדינות. זה החזון הציוני. דווקא בגלל ההצלחה וביסוס הקיום בשטחי חיים רבים, הצורך להשיג פיצוי סמלי על מחסור בעוצמה מיידית, הלך ופחת. באותה נשימה, אי אפשר שלא לשאול האם יש קשר ישיר להתרופפות הרוח הציונית. "הגישה הזו נחלשה כי היא סימלה לאום. הסמלים הציוניים הולכים ונעלמים מהוויית החיים שלנו. האידיאליזם הציוני מאבד מכוחו בחוגים רחבים.
"מחברה מגויסת עם ספורט מגויס לצריכם הלאומים, שמדגישה את המאחד, הפכנו לכזו שמדגישה את צרכי הפרט. צריך לראות אה הקשר הכללי שבו נערכות תחרויות ספורט בעולם. כשאנחנו מדברים על השנים הראשונות למדינה, אנחנו מדברים על מלחמה קר בין הגוש המזרחי למערבי, על מדינה במצור שמוקפת אויבים שרוצים להשמיד אותה. הדחף והלהט לנצח בכל מחיר, כבר לא קיים".
אני חושבת שקוראים לזה יוהרה.
"לא יודע אם זו יהירות. אולי זו זחיחות וביטחון עצמי ביכולת שלנו. כבר השגנו: עשינו שלום, הקמנו מערכת חינוך, הכלכלה הישראלי התחזקה מאוד היום. מין תמונת ראי בדיוק הפוכה למה שקרה בשנות החמישים, כשהכל עמד על כרעי תרנגולת. היתה פה חרדה קיומית ובכל זאת השגנו. כשאתה משיג את זה אתה צריך פחות, פיצוי סמלי. אנחנו מדינה חדשה וצעירה אבל אנחנו צועדים בגאון על במת העולם".
זה נעלם לחלוטין?
"לא. השרידים קיימים. אפשר לראות איך מנהיגי המדינה קופצים על העגלה. התמונה המפורסמת של לימור לבנת קופצת על גל פרידמן כשזכה במדליית הזהב האולימפית הראשונה באתונה היא דוגמה מצוינת. בעיני, אגב, זה לא פסול. ספורט שמעורר גאווה לאומית זו תופעה מאוד בריאה. הבקיעים באחדות הזו החלו 20- 30 שנה אחרי הקמת המדינה, אבל ברור לי שאם נגיע למונדיאל וננצח במזל, המונים ייצאו לרחובות עם דגלי כחול לבן בדיוק כמו באומות אחרות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם