זה לא מסי, זה רק אלוהים
זה הפך ללא אנושי. שנים שאני מדחיק את הסטייה. אבל אתה לא יכול להתעלם ולהתפתל יותר. שלשום, סמוך לחצות, הרמתי, ידיים. זה לא מסי. זה לא יכול להיות הוא. זה רק אלוהים. או לפחות התופעה הספורטיבית הקרובה ביותר אליו
שלשום, סמוך לחצות, נכנעתי סופית. אני כריסטיאניסט ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. פתיח טרים היה חלום רטוב שלי. אחרי פיורנטינה רציתי שהמאמן הטורקי יגיע למילאן. והוא הגיע. הקוואליירה ואני רואים עין בעין דברים רבים. זה אמנם לא החזיק מעמד כי לגליאני יש דרכים מתוחכמות לנפנף אנשים ממילאנלו, אבל נותרתי גרופי של המאמן הטורקי. לכן ביום שלישי, סמוך לחצות, יצאתי מרוצה. שני שערים של רונאלדו, ולא פחות חשוב - קיבלתי הוכחה נוספת לגדולתו של טרים שהחזיר לגלאטסראיי ימים גלוריוזיים.
שלשום בקמפ נואו הכל התהפך עלי. בהתחלה זה עוד נראה טוב. אחר כך מצוין. גם שער של פאסטורה וגם ההדחה של ברצלונה. מסי ישב על הספסל. מה יותר טוב מזה. הרי לא חשוב מי תזכה בצ'מפיונס, העיקר שלא ההם מחבל קטאלוניה שבספרד. כל כך רציתי להאמין שהפציעה של מסי רצינית יותר. שהוא ישב על הספסל רק לצרכי מאזן האימה מול איברהימוביץ'. ואז הוא נכנס, המסי. נכנס וכדרר ויצר את שער השוויון. תוך כמה דקות. ולא שמתי לב בכלל אם הוא ערך את החימום כמתחייב. ברסה בחצי הגמר. ועכשיו אתה לבד עם עצמך וביאושך. שואל שאלות ומחפש פתרונות. מה יש לך נגד מסי ואיך עוצרים את ברצלונה כך שלא תזכה בצ'מפיונס. ובאמת אתה חושב אחרי שלשום שרונאלדו טוב או עדיף ממסי. ואם כן, האם אתה מסוגל לנתח ולהסביר.
התובנה העיקרית שלי מיום רביעי השחור היא שאם מסי לא נכנס, ברצלונה לא כובשת לעולם ועד אמן ואמן. הסוף המר ידוע ולכן, כאמור, גם נכנעתי. עדיין אם אצטרך לבחור בקלטת ביצועים של כריסטיאנו או ליאונלו, אבחר בפורטוגלי. לפני שלושה שבועות, בעמדת השידור של איצטדיון ר"ג, כאשר האוהדים מהיציע המזרחי הקניטו את הפנטזיסט של פורטוגל בקריאות הכל כך הולמות את הלבאנט, "מסי, מסי" התרחקתי מגינצבורג וברקוביץ' והחזרתי מלחמה שערה: "כריסטיאנו, כריסטיאנו". היות שהייתי במרחב ציבורי ומוקף בטכנאים, עורכים, צלמים ומפיקים, לא הרשיתי לעצמי לצעוק בגרון ניחר "מי שלא קופץ הוא מסי" אבל זמזמתי את המילים והלחן העממי.
מדוע נכנעתי ולא החזקתי מעמד לפחות עד שיתבהרו העניינים בחצאי הגמר או בגמר הצ'מפיונס? זה הפך ללא אנושי. שנים שאני מדחיק את הסטייה. אבל אתה לא יכול להתעלם ולהתפתל יותר. שלשום, סמוך לחצות, הרמתי, כאמור, ידיים. זה לא מסי. זה לא יכול להיות הוא. זה רק אלוהים. או לפחות התופעה הספורטיבית הקרובה ביותר אליו.
אני עדיין עם פתיח טרים. אביגדור ליברמן וארדואן לא יתערבו ויטרפדו והמאמן של "גלא" פנוי, יש לי מועמד אולטימטיבי לאימון הנבחרת אחרי גוטמן. יכול אפילו להיות שבמסגרת הנורמליזציה המתהווה בין טורקיה לישראל, ניתן יהיה לממש את הרעיון לחילופי מומחים בין שתי המדינות: פתיח טרים לנבחרת ישראל ואבי לוזון להתאחדות הטורקית. נכון שזה נשמע חלומי, אבל לפעמים חלומות מתגשמים.
זה מתחיל בליגות הטובות באירופה, ממשיך ביורו, מחלחל למונדיאלים ולא פוסח על הצ'מפיונס ליג. יותר מדי טעויות שיפוט. לרוב לטובת הגדולות והעשירות. שערוריית השיפוט במשחק בין דורטמונד למלאגה זועק לחסדי האל. זו לא גזענות, כפי שטוענים האנדלוסים המקופחים; זה האנכרוניזם של ממשלות הכדורגל.
ספ בלאטר מנסה להרגיע אותנו עם האמצעים הטכנולוגיים שקבעו אם הכדור אכן עבר את קו השער. זה טוב ויפה, גם אם מאוחר. אבל מה על השערים של דורטמונד? מה הבעיה לקבל תשובות תוך כמה שניות לשאלה אם היה לא היה נבדל? האם אכפת לאנשי דורטמונד אם גנבו ניצחון משער שלא היה או מנבדל ברור שלא נשרק? שטויות, הם חוגגים את חצי הגמר. את ההחלטה לעשות שימוש באמצעים טכנולוגיים אסור לעצור בקו השער, אלא להרחיבה לפנדלים וכמובן לנבדלים.
מאיפה הכסף? שאלה טובה. אלא שלא כמו אצל שר האוצר שלנו, שקיבל קופה ריקה עם גרעון של 40 מיליארד שקל, קופות הכדורגל העולמי עמוסות מזומנים. והכסף נזיל וזמין. ולא צריך לדאוג לעסקנים הללו. גם אחרי שישקיעו את מאות המיליונים הדרושים לפרויקט ההכרחי, יישאר להם מספיק כסף למטוסים פרטיים, בתי מלון חמישה כוכבים דה לאקס, קונגרסים מיותרים ופינוקים הכרחיים. צריך רק שכל טוב, ובעיקר להשתחרר מהקיבעון שפוגם בהתפתחות הכדורגל ובהתאמתו לתקופה המודרנית.
לא תמיד זה מצליח לפרגוסון. יש לו קבוצה די אפורה. מהפחות טובות בשנות שלטונו. אין לו אפילו כוכב אחד ברמה עולמית. רוני עייף, גיגס חביב אבל השרירים לא תמיד מגיבים, ולנסיה וצ'יצ'ריטו נהדרים אבל לא כאלה שיביאו את היונייטד לחצי גמר הצ'מפיונס. ואן פרסי? לא רע, אבל בטח לא עושה את ההבדל מול ברסה, ריאל ובאיירן.
ועל רקע כל אלה ההצלחה של המנג'ר הסקוטי העונה היא פנומנלית. זו אליפות שכולה אימון ומאמן. ההפסד לסיטי השבוע לא מפחית במאום מההישג הכמעט בלתי נתפס. אולי רק הפחית את המוראל. לשמור על מעמד המועדון גם בימים בהם אוליגרכים, טייקונים ובעיקר שייח'ים, מוכנים לעשות הכל, בעיקר לשפוך כסף במספרים שיכולים לפתור לכמה מדינות בעולם בעיות קיום - ולו רק כדי לתפוס לשנה אחת את המקום בו שם פרגוסון את היונייטד.
משהו לא טוב עובר על רן בן שמעון שמצליח לא רע בקפריסין. כשהיו בעיות במכבי חיפה עם עטר הוא קפץ בראש, כאשר פורסם כי אוסקר יעזוב את מכבי ת"א לאירופה שוב טיפס שמו של רבש"נו לראש רשימת המועמדים. עכשיו, כאשר הפועל ת"א מאוכזבת מהמקום השלישי (המכובד מאוד, בהתחשב בתנאי הפתיחה הנוראיים) ומחפשים מאמן, מי אם לא רן שוב על המקפצה. וזה כבר מתחיל להזכיר מאמן פתח תקוואי אחר. אז גם אם זו לא חתרנות, וכנראה שלא, כי בכל זאת בן שמעון אמור לייצג משהו אחר, זו כן פוליטיקה. והיא מתחילה להיות דביקה.
איזה כיף עם אריק בנאדו. מאמן זמין לכל מיקרופון ועט מתוכננים ומזדמנים. גם הסך הכל המקצועי עד עכשיו די מוצלח. אפילו מרתק. אבל לא, הוא )עדיין( לא מוריניו, פרגוסון, קאפלו או אנצ'לוטי. הספקתי לקרוא השבוע שבנוסף לסך כל תכונותיו בנאדו הוא גם מאמן מאוד צנוע ועניו. בהחלט יכול להיות, למרות שהתחושות שלי הן שהצניעות די מוחצנת, והענווה אפילו מקצועית.
אקו"ם