זה רק אני והגלשן של לי
"מהנקודה שבה לי קורזיץ נמצאת, היא יכולה רק לרדת. ומהנקודה שבה אני נמצאת, אני יכולה רק לעלות". מעיין דוידוביץ', שסיימה שלישית באליפות העולם בגלישת רוח, בטוחה שהיא יכולה לנצח את אלופת העולם מישראל - ולייצג את המדינה בריו 2016
השנה מתחיל המרוץ הארוך לאולימפיאדת 2016 בריו דה ז'נרו, שבמרכזו מאבק ראש בראש על הכרטיס היחיד ששמור לנציגה ישראלית בין קורזיץ מהפועל מכמורת לבין דוידוביץ' מהפועל תל אביב.
אז נכון, קורזיץ בת ה-29 היא שניצחה בקמפיין ללונדון בגדול (סיימה שישית) והפכה להיות אייקון לאומי, אבל דוידוביץ' ניצחה אותה וייצגה את ישראל בבייג'ינג 2008, בהיותה רק בת 20, והייתה לגולשת הישראלית הראשונה שמעפילה אל שיוט המדליות באולימפיאדה ומסיימת בטופ 10. קורזיץ שולטת ברוחות חזקות, דוידוביץ' בחלשות, ועד כה אף גולשת מישראל לא העפילה פעמיים ברציפות למשחקים האולימפיים, אז אולי בכל זאת הגיע הזמן להכיר קצת יותר את מספר 2 (בינתיים) שלנו.
אמה של מעיין, גלינה דוידוביץ', הייתה שחיינית ובת לרץ מרתון, אבל ששת הילדים הלכו דווקא בעקבות האב השייט, ציקי, שהפליג על מפרשית מדגם 420. "שלחו אותי בכוח לים, בכלל לא רציתי", מספרת דוידוביץ', "אמא הייתה נגד שחייה, כי זה לא כיף וזה קשה מדי, וכבר בגיל 5 נשלחתי לחוג בירקון. בכיתה א' כבר הייתי בים על סירת אופטימיסט (דגם לילדים)".
בגיל 11 נשלחה מעיין לאליפות אירופה, והיא מציינת את מאמנה דאז, השייט האולימפי אודי גל, כמי שהותיר חותם חשוב בדרכה. "אחרי שהייתי חניכה שלו, הבנתי עד כמה חשוב אצל מי אתה מתאמן", אומרת דוידוביץ". "רק בזכותו הפכנו מקבוצה בינונית לשולטים בסירות האופטימיסט. ועד היום הוא עוזר לי". בהמשך עוד יתברר מדוע סוגיית המאמן היא כה אקוטית בסיפורה של דוידוביץ'.
כמו רוב הילדים, מהאופטימיסט היא עברה באופן די טבעי אל מפרשית ה-420 הזוגית, אבל בגיל 13, כשראתה את אחיה הגדול, ירין, טס על גלשן רוח, התחילה ללמוד גם את רזי הגלישה. מאוחר יותר, בתחרות באילת, היא רבה עם זוגתה למפרשית והחליטה כי מיצתה את העניין הזוגי בים. עכשיו כל מה שרצתה זה להיות לבד על הגלשן שלה. "אני ג'ינג'ית. לא מסתדרת בזוג", במילים שלה.
בראיונות שמעניקה קורזיץ לעיתונות היא נוהגת לספר על הרומן עם החבר הכי טוב שלה, הים, אבל אצל דוידוביץ' זה נשמע אחרת. "אחרי תקופות ארוכות שבהן אני לא גולשת, מדגדג לי לחזור, אבל זה לא שהים חסר לי", היא מסבירה. "התחרות, זה מה שחסר לי. המתח. כילדים בהפועל תל אביב היינו עושים תחרויות שבהן הפרס היה ציוד חדש, כי המועדון מוגבל בתקציב ואין לכולם, אז בכל שבוע התחריתי על השגת ציוד מול בנים. בעצם מאז שאני ילדה תמיד השוויתי את עצמי אל הבנים. אף פעם לא אמרתי "הגעתי ראשונה בבנות", אלא באיזה מקום הייתי בדירוג הכללי. לפעמים מאמנים רצו לתת לי 'פור' באימון של רוחות חזקות, כי אני פחות טובה בהן, ולא הסכמתי. אני לא אוהבת שמוותרים לי".
ובכל זאת, כאחת שמבלה כל כך הרבה שעות בים, אני חייב לשאול עלייך ועל הים. מה הוא בשבילך?
דוידוביץ' מסרבת להתלהב: "אני אוהבת את השקט בים, אבל קשה לי עם השמש. שוב, בגלל שאני ג'ינג'ית. כשחם, אני מרגישה שאני נשרפת".
אחת הפעמים הראשונות שבהן דוידוביץ' ראתה את קורזיץ מסיימת לפניה הייתה בצבא, כשהחליפה אותה בתפקיד פקידותי בשייטת. אז, כמובן, לא היה בזה כל אלמנט תחרותי. כיום יש בין השתיים מאבק מקצועי, שבינתיים מתנהל בגבולות סבירים למדי.
מקרה קיצוני יחסית אירע לפני כמה שנים, במהלך תחרות באילת. דוידוביץ' חשדה שקורזיץ פועלת באופן שאינו הוגן בנוגע לציוד ואף כינתה אותה "שקרנית", אלופת העולם התרגזה והאווירה העכירה במהירות. ככל הנראה, לולא התערבותם של הנוכחים בסביבה, זה היה מסתיים בתגרה פיזית. כך או כך, גם זה רחוק מאוד מהקרבות האמוציונליים והלוהטים בין נציגי הגברים בענף, צברי ומשיח, שהגיעו לכדי חסימת גלשנים בעת תחרויות בים.
דוידוביץ': " אני לא סולחת ועדיין זוכרת מה שהיה שם, אבל מתבגרים. יכול להיות שגם אני הייתי קצת ילדותית ולא בסדר. יהיה מרוץ מעניין ביני לבינה, אבל הקרב הוא יותר ספורטיבי מאשר אצל הבנים. אין מצב שנחסום זו את זו".
דוידוביץ': "הרגשתי שהמערכת שמה לי רגליים והחלטתי להפסיק לגלוש. ידוע שאני עקשנית, אבל הלכו איתי ראש בראש על שטויות - למסור דוחות במחשב ודברים כאלה. יום אחד הלכתי על החוף בהרצליה ובמקרה פגשתי את אילן קובלסקי, שאחראי על אגף הספורטאים הסטודנטים בבינתחומי. הוא אמר לי 'תבואי אליי מחר'. באתי למכללה והוא אמר לי 'התקבלת'. התחלתי ללמוד".
כמי שהיתה זכאית למלגה מאת הוועד האולימפי בישראל, בזכות הופעתה באולימפיאדה, נרשמה דוידוביץ' לתואר במינהל עסקים והתמחות במימון - והחלה ללמוד. גם היום היא נשמעת בטוחה בצעד שעשתה, הגם שבמקביל הפכה קורזיץ לכוכבת עולמית ונכס לאומי.
"אני עוד מעט מסיימת את התואר ומאוד גאה בזה", היא אומרת. "אני כמעט היחידה בנבחרת השיט שלומדת ועושה משהו אחר בנוסף. זה חשוב וזה עוזר בחיים. אני עוד לא בת 25, לקראת תואר ראשון ומוכנה לקמפיין אולימפי בריו. בהמשך אני רוצה לעשות תואר שני בניהול ספורט ומקווה שהוועד האולימפי יסייע לי בזה. אולי בעתיד הרחוק אשתלב בניהול הספורט בישראל. מצחיק שבתיכון כל הזמן רצו להעיף אותי מהלימודים בגלל הגלישה, ועכשיו אומרים שם לאחותי הקטנה, שגולשת, 'תסתכלי על מעיין' - וגאים בי".
אחד הדברים שדוידוביץ' מדגישה בכל הזדמנות הוא החיפוש הנואש אחר ספונסר, חסות מסחרית, ואחר מאמן קבוע. כל מה שיש לה זה מאמן כושר, שרון לייב, מאמן הכושר של הפועל אוסישקין תל אביב בכדורסל, אבל לא איש ים. למעשה אלמלא היתה בת למשפחה מבוססת מהרצליה פיתוח, לא בטוח שהיתה מגיעה לאן שהגיעה. בשל ההוצאות על ציוד ונסיעות, שיט הוא ספורט יקר מאוד, ודאי אם אין מממן. "אתה לא פוגש ילדים מהשכונות בחוגי השיט", היא מודה, "אבל עוד לא קרה שמישהו מוכשר מאוד הפסיק לשוט בגלל כסף. גם המועדונים תומכים".
ובכל זאת, כדי להגיע ממש לטופ, דוידוביץ' סבורה שהיא צריכה לעלות כיתה מבחינת תמיכה וספונסרשיפ, כנהוג בעולם הספורט המודרני. "עד לפני שנתיים הייתי מסתדרת רק ברוחות חלשות, ועכשיו אני טובה בכל התנאים", היא אומרת. "התחלתי לאהוב רוח חזקה וצברתי ביטחון. ללי קורזיץ יש יתרון ברוח חזקה, אבל ברגע שהשיט נעשה יותר טקטי, אני יכולה לעבור אותה, אלא שיש לה יתרון בציוד. יותר מבחר. חברת סוזוקי עזרה לי אמנם בסכום חד-פעמי, אבל אני מחפשת תמיכה רציפה כדי להדביק את הפער".
קורזיץ הגיעה להישגים חסרי תקדים, ועקפה אותך בדרך ללונדון. תנצחי אותה?
"אין מה לעשות, היא היתה יותר טובה והגיע לה לנסוע ללונדון. בריו יהיו התנאים שלי - רוחות חלשות וגלים, ולהבדיל מלי, אני טובה בכל תנאי הרוח. אני לא חושבת שלי בלתי מנוצחת. אני מכירה אותה מספיק שנים, יודעת את החולשות שלה, ושמהנקודה שבה היא נמצאת, היא יכולה רק לרדת. אני מסתכלת על התמיכה שהיא מקבלת לעומתי, ואני יודעת שמכאן אני יכולה רק לעלות ושהשמיים הם הגבול. בהפועל תל אביב אין תקציב כמו במכמורת, שם זה יישוב חם ותומך עם אנשים מבוססים שתורמים. ועדיין, אני גאה במועדון שלי, אני מוכנה גם להפליג עם הדגל האדום וסמל הפועל על המפרש שלי בכל מקום בעולם". שמעתם שם בבלומפילד ובשאר מעוזי האדומים?
חזקה הבחורה, אבל לפעמים היא נשברת, כמו אחרי בייג'ינג, כשפרשה זמנית. אם לא יימצא לה מאמן, באמת יש סכנה שהכוחות ייגמרו. כן, מאמן זו סוגיה מרכזית עבורה, ויש לה גם פנטזיה ברורה מי יהיה האדם האולטימטיבי בתפקיד. "הלוואי שגל פרידמן (האלוף האולימפי בגלשנים באתונה) יאמן אותי", היא מביעה משאלה. "עם נמרוד משיח הוא עשה עבודה מדהימה. אני חייבת מאמן, כבר אין לי כוח לרדת לים ולגלוש לבד. כל הזמן אני נאלצת להתחבר למאמנים של אחרים או אל גולשות אחרות מחו"ל".
כשהסתכלת בבית על השידורים מלונדון, מה הרגשת?
"הרגשתי שאם הייתי שם, הייתי מסיימת על הפודיום. היתה לי צביטה בלב. טולי פטאיה מפינלנד, חברה שלי מהאימונים, זכתה במדליית כסף, ולפני זה לא היתה מועמדת בכלל. היו שם תנאים שהתאימו לי".
את חולמת על הרגע של הפודיום?
"האמת שלא. אני פשוט תחרותית".
אז חזרת לספורט, התואר בדרך ואולי יהיה גם מאמן. מה עם הפן האישי?
"כרגע אני לא בזוגיות, אבל הבעיה היא שאני גם לא ממש מחפשת. פתאום אני רואה בפייסבוק שכולם מתחתנים, אז זה קצת מציק, אבל בינתיים, כל עוד אחותי התאומה, סיון, גם לא מתחתנת, אני מרגישה שזה בסדר. גם זו תחרות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם