להתחיל מאפס: איך הפועל ירושלים תצעד קדימה
אפשר לראות בתבוסה למכבי חיפה בחצי גמר הגביע גם את חצי הכוס המלאה. לקראת העונה הבאה צריך למנות מנהל מקצועי לקבוצה, לבנות תקציב נמוך ושפוי, להתבסס על שחקני הבית ולהחזיר את אמון הקהל במותג הכושל הפועל ירושלים
אחרוני האדומים, שבמשך שנים התעקשו לשמור על חיוביות, הבינו שעובדים עליהם בעיניים. בניגוד לתבוסות משפילות אחרות בשנים האחרונות, לא נשמעו קריאות עידוד או מחיאות כפיים. הסטאטוסים ברשתות החברתיות שידרו ייאוש.
לא נמצאו סנגורים למאמן הכושל, לשחקנים הנרפים או להנהלה התימהונית. כבר אי אפשר להלבין את השקר הזה: 17 שנים אחרי הגביע הראשון, שהחל את העידן של האדומים כקבוצה גדולה, המועדון הגיע לדרך ללא מוצא.
למעשה, הפועל תקועה כבר מזמן. מאז 1999, העונה האחרונה של המועדון שהייתה כמעט ללא רבב, מרבית הקבוצות שעלו על הפרקט במלחה אכזבו. בפרק הזמן הזה, הקבוצה שהיה לה בדרך כלל את התקציב השני בגובהו בליגה הגיעה לגמר הפלייאוף או הפיינל פור שלוש פעמים בלבד; מאז 2007 היא לא סיימה בין שתי הגדולות; מאז 2006 לא הגיעה להישג משמעותי בזירה האירופית; בעונת הזכייה ביול"ב קאפ, 2003/4, היא הודחה ברבע גמר הפלייאוף.
דן שמיר, המאמן שהוביל אותה לעונה הטובה האחרונה שלה ב~2007, עזב אותה כבר באמצע העונה הבאה. עם זאת, המשחק המחפיר מול חיפה, קבוצה לא אינטליגנטית, שאיבדה 26 כדורים ועדיין טיילה לניצחון ב~19 הפרש, הוא תקדים אפילו בהיסטוריה הירושלמית עתירת המבוכות.
באותן שנים ארוכות של כישלונות מקצועיים, האוהדים של הקבוצה שמרו על פסיביות. בזמן שאוהדי קבוצת הכדורגל של המועדון הקימו קבוצה אלטרנטיבית, אוהדי הפועל תל אביב התחילו מאפס מליגה נמוכה, ואוהדים בכל הארץ, מחיפה ועד באר שבע, מחו נגד בעלי קבוצות גרועים, אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל נדמו.
הם החלו להתעורר העונה, כשמחו בצדק נגד החזרתו של דני כהן למועדון על חשבון אמיר הוכפלד, אך גם במקרה הזה קצפם לא יצא על הישגים מקצועיים דלים. הקושי שלהם לדרוש מקבוצתם את הדבר הבסיסי ביותר בספורט – לנצח במשחקי כדורסל – הוא אחד המפתחות למשבר המתמשך של המועדון.
האחראי המרכזי להתכחשות המתמשכת של האוהדים ליצר הבסיסי של כל אוהד ספורט – לנצח – הוא עדי גורדון. רכז העבר הגדול לא אשם בכך. בתקופה שבה הוא החל להתקרב לעולם הניו אייג' ולהתרחק מהכדורסל, סחף הסמל האדום את האוהדים עם הסיסמה: "יש בנו אהבה והיא תנצח" ועם המשפט האווילי: "אם הם (מכבי תל אביב: א"ה) כל כך רוצים את האליפות, שייקחו אותה".
כך, החלה הפועל להגדיר את עצמה כהפך המוחלט
לוואקום הזה נכנס דני קליין. במשך שנים הצליח יו"ר הקבוצה להסיט את האש מהקבוצות הכושלות שבנה לעבר שמעון מזרחי ועמיתיו השנואים מהאימפריה הצהובה. האוהדים סלחו לו על פרשת קני וויליאמס, לא ייחסו לו את השנים הארוכות שבהן הפקיד את עמדת המנהל בידיו הלא מיומנות של גידי דודי ולא התרעמו על המשכורת שהיו"ר משך מהמועדון, אף על פי שעלתה על זו של כל מנהל אחר בספורט הישראלי.
קליין הצליח להציג את עצמו תמיד כמנהיג תנועת האופוזיציה של הכדורסל הישראלי וכלוחם החופש מול השלטון הצהוב. אין זה מקרה שאת העונה הטובה ביותר שלה בשנים האחרונות רשמה ירושלים תחת שמיר, שהיה במשך שנים עוזר מאמן במכבי, דגל בגישה עניינית והתרכז במה שעושה קבוצתו ולא במה שעושה היריבה מיד אליהו. במשך כל השנים הללו קליין לא בנה כל תשתית מקצועית במועדון, זולת החתמת מאמנים ושחקני רכש יקרים, שרובם נכשלו.
קליין, כמובן, לא אחראי לכישלונות של הפועל העונה, אבל הפתרון אינו טמון בחזרתו למועדון. קליין, כמו יעקב לירז, דני כהן וליאור חורב, בעלי הדעה הנוכחיים בקבוצה, אינו מבין בכדורסל. לו וליורשיו אין כלים לדעת אם המאמן עושה עבודה טובה או מבלף - ומרבית המאמנים בכדורסל הישראלי מבלפים, מחפפים באימונים, מעגלים פינות.
למנהלי הקבוצה, כולל לכהן, שמתיימר משום מה להיות בר סמכא בתחומים מקצועיים, אין כלים לשפוט אם השחקנים שבוחר המאמן מתאימים. בניגוד לשנות התשעים, אז נהנתה הפועל מסגל יציב והייתה צריכה לבחור בכל קיץ זר או שניים, כיום על מאמנה להחליט על איוש שבע או שמונה עמדות כל עונה. אם כמעט כל המאמנים הבכירים בארץ נכשלו במשימה, סימן שהמשימה גדולה עליהם. הם זקוקים לעזרה.
כך שהצעד הראשון של הפועל בעונה הבאה צריך להיות מינוי מנהל מקצועי. זו לא משימה קלה. מרבית המועמדים הטבעיים לתפקיד לא יבואו אליו בידיים נקיות. הכדורסל הישראלי מלא באנשים שיחתרו תחת המאמן במקרה של כישלון או יברחו כשיקבלו הצעה מקבוצה אחרת. כך קרה כשצביקה שרף החליף את עודד קטש כמאמן מכבי תל אביב.
מועמד אידיאלי לתפקיד יכול להיות שי האוזמן, שמילא את התפקיד במכבי אשדוד, מצא לנבחרת ישראל את אלכס תיוס, סיפק לליגה את ג'וש דאנקן וראמל ברדלי, שיקם את הקריירה של מאיר טפירו והוביל מועדון אלמוני לגמר הפיינל פור.
במציאות המטורפת של הענף ההישגים הללו הובילו אותו הביתה, מכיוון שלא אמר שלום לאנשים הנכונים, אבל זה בדיוק האיש שהפועל צריכה הרגע: אדם ענייני שימצא לה שחקני כדורסל טובים, מחויבים, מנצחים. מובן שהסיכוי שהמינוי הנכון ייצא לפועל שואף לאפס, מכיוון שכדי למנות מנהל מקצועי צריכים ראשי הפועל לוותר על עוצמה ועל השפעה.
הצעד השני צריך להיות צמצום משמעותי של תקציב הקבוצה. שמעתם נכון. במשך שנים נלחמת הקבוצה לגייס כספים כדי להעמיד תקציבים שנעים בין שלושה לחמישה מיליון דולרים, בעוד מרבית הקבוצות בליגת העל מסתדרות גם עם תקציב של מיליון, מיליון וחצי או שני מיליון דולרים לכל היותר.
כמה דברים טובים יקרו להפועל כשתקציבה יצטמצם: ראשית, היא תיאלץ לתת הזדמנות לשחקני בית כמו אדם אריאל, רפי מנקו ורם אליאספור, ולא כגימיק; שנית, היא תוכל להחתים זרים רעבים ולהימנע מהחתמות של שחקנים מפונקים כג'ייקוב פולן; עם תקציב נמוך, הפועל תוכל להרשות לעצמה לחדול מהמרדף אחרי מאמנים ישראלים כושלים ולמנות את אחד מהמאמנים המצוינים שהצמיחה העיר.
חזרתו של דן שמיר היא אופציה טובה, וכך גם מינויו של דניאל ששר, שעושה עבודת קודש במחלקת הנוער של המועדון. חשוב מכול, הפועל תשוב להיות קבוצה ככל הקבוצות בליגה ותפסיק להגדיר את עצמה על ידי מכבי תל אביב. היא תחזור להיות קבוצה ירושלמית לוחמת, כמו בעונת 95', אז הוביל פפי תורג'מן סגל צעיר לאחת העונות המרגשות בתולדות המועדון, שהסתיימה בלי תואר, אך עם הרבה זיכרונות.
נכון, הפועל לא תיאבק על המקום השני, אבל ממילא היא לא מצליחה להגיע אליו כבר שנים. אמת, המעבר לארנה יצטרך להידחות, אבל גם כך על המועדון להחזיר את אמון הקהל לפני שיעבור לאולם כה גדול.
הבעיה היא שבהנהלת הקבוצה אין כרגע אדם אחד שיכול לקבל החלטות אמיצות כאלו. כאן האוהדים נכנסים לתמונה. אחרי שנים ארוכות של תרדמת, הגיע הזמן להתעורר ולהשפיע. אם זה לא יבוא מכם, זה לא יבוא בכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם