מחול ויצמן: הדרבי של רחובות אדום
הדרבי של רחובות יצא מהפריזר, ובמכון המדע בעיר הורידו את השאלטר של המאיץ. מרמורק ושעריים התכסחו 90 דקות, עד שחנן פדידה האדום הוציא שכונה שלמה לרקוד
שחקני מרמורק חוגגים עם האוהדים. שולטים ברחובות צילום: דוד פליגל
חמישה עשורים וקצת שהוא רץ אחרי הבחורים משעריים, שום אלמנט בילדותו לא היה אמור להוביל אותו דווקא למגרשי הכדורגל. גדל בקרית ההגנה ולמד בדה שליט, אבל אהב את זכי מזרחי, יהודה חדד ומאיר מלמד, כוכבי הכדורגל של הקבוצה ה"ירדנית."
ההורים התנגדו, המורים ספקו כפיים, אבל בין ההפסד בחולון (דוד סגס, בנגיחה) למשחק העלייה ללאומית (שניים של אריה פליישמן), הוציא עשר בבגרויות. למשחק נגד האדומים, לגול של גוגו מורדכוביץ שהוריד את שעריים לליגה השנייה, הגיע מטירונות "תלפיות" ובדרבי ההוא בקרית אליעזר החזיק קו טלפון פתוח לאוהד במיאמי. עלה לו הון.
הוא נתן שיעורים פרטיים בפיזיקה כדי לממן את השיגעון. עבורו זו אהבה ראשונה - אהבת ילדות שגיבוריה היו עמי גובס, מיקי מיכאלי, עמי מחרבי, מדהלה ושלמה קירט. הוא שמע שיש עוד קבוצה בפאתיה הדרומיים של רחובות, בכביש לקבוצת שילר, אבל היתה לו דודה בנען ואחת בחדרה - לפני שנתיים נפטרה.
אז הוא נכנס ליציע הכבוד וצלל לכנס מחזורים. למרות שלא התראו כארבעה עשורים ושיבה בראשיהם, הוא זיהה אותם כאילו רק אתמול נמלטו מהאספסוף בלוד. על הדשא הכיר את מנהל הקבוצה שמחה גד ואת המאמן מנחם איריס.
מנגד סלד - כמו כל יושבי היציע "שלו" - מהברנש עם הקסקט ממרמורק, איש הסוכריות מווינטר. במחצית הוא הגיש מזוזה לקירט - רק שייתן חוות דעת, התחבק עם אבשלום צומן ומוטי
חיימוביץ' והסתפק בשלום שלום עם ניר לוין (בסה"כ שכנים במזכרת בתיה, הנשים נפגשות במכולת) וביקש חתימה מאייל גולן בשביל הנכדה.
ככל שנקפו הדקות היה מוכן לחתום על תיקו. הרוח איתם והשופט חייב להם פנדל. בדקה ה90- החסיר פעימה, כדור חופשי לאלה מהכביש לשילר. כנפו ניגש להגביה, ראה את חנן פדידה מתמקם ברחבה וידע כי יש כדורגלנים שחיים בשביל רגעים כאלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם