ראשי » ספורט » לונדון 2012גלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

גל נבו: "זה מתקרב, מוכן להתפוצץ"

יומיים בבריכה עם גל נבו, הכריש הישראלי ב-200 ו-400 מעורב אישי: "כדי לשחות הכי טוב אני חייב להתרגש, להיות בלחץ, והאולימפיאדה זו התחרות הכי גדולה. זה כמו לכוון טיימר מתחילת השנה"

השעון בבריכה האולימפית הראה 06:53 כשהטוש השחור בידו של מאמן נבחרת ישראל
בשחייה, ליאוניד קאופמן, התחיל להאמין בשביזות יום א'. בשארית כוחותיו קשקש הטוש את מפרט האימון של החבר'ה הטובים, שהחלו אט אט להיכנס לסאונה, 11 יום לפי שנרטבים על אמת.

יעקב טומרקין ישב על המקפצה בכיוון ההפוך, כאילו מקווה שהתקרה תיפול למים ותמנע ממנו את העונש הזה; עמית עברי עצמה עיניים וגנבה עוד כמה שניות שינה מתחת למשקפת; ואמרי גניאל, שאם היה בקרבי היה בוודאות אחראי על רשימות השמירה, זינק לקרקעית כאילו לא ישן מעולם.
  
רק גל נבו לא עשה שום דבר מיוחד.
  
הקיבוצניק (במקור חמדיה, עכשיו ראשל"צ), ש-177 סנטימטר ושיער בלונד קצוץ מונעים ממנו להשתתף בפרסומת לוויקינגים, השליך את הבגדים, סידר את הספידו, טבל משקפת במים וקפץ אל הכפור. כמעט כל 100 מטר הוא הוציא ראש מהמים וחידש קשר עם העולם החיצון. אבל שום מילה. נועל סנפיר, חולץ סנפיר, לוקח קרש, מוציא קרש. עובד.
  
בכיר שחייני ישראל, לא פחות. מקום שישי ב-400 מעורב באליפות העולם ברומא ב-2009. התוצאה יצאה מהאופנה ביחד עם החליפה שהביאה אותה, אבל את הדירוג שום כוכבית לא תמחק. גם את הפוסטר הענק של נבו בפאה הדרומית של הבריכה בווינגייט.
  
אחרי כשעתיים, נבו יוצא מהמים ועושה את מה ששחיינים עושים הכי טוב בעולם: מחליפים בגדים דרך מגבת. "לפעמים אני תופס את עצמי עושה את זה מול החברה שלי", הוא מודה. "לפעמים אני תופס את עצמי עושה את זה כשאני לבד".

אז בגד ים אוף, מכנס חאקי קצר וחולצת וי און, והנה מגיע הלו"ז המפורט מפי הקואץ'. ארוחת בוקר, ראיון, צילומים, עוד צילומים, מנוחת צהריים, עוד אימון, עוד ארוחה והביתה. ולמחרת השעון המעורר שוב יעשה תחרות עם התרנגול, וכנראה ששוב ינצח.

"באמת שקשה להתעורר", הוא אומר. "אימון הבוקר הראשון של השבוע הוא תמיד הכי קשה. בחורף עוד יותר. האדים מצטברים על התקרה, ואתה נכנס ב-6:30 בבוקר, וקר רצח. ואז אתה שוחה גב ופתאום טיפה קפואה מטפטפת עליך ואתה אומר לעצמך, 'יא אללה, עוד טיפה אחת נופלת ואני עם זה גמרתי'. אבל ההרגשה בסוף האימון תמיד שווה את זה".
  
איזה עוד דברים אתה אוהב באימונים?
"רק את הסיום".
  
ונקודת הסיום - לא של האימון אלא של הקריירה - יותר קרובה מנקודת ההתחלה. הילד כבר בן 25, ושחייה זה לא בדיוק מקצוע לגדל בו נכדים. וכשמסתכלים על זה שבבייג'ינג הוא היה בן 21, מבינים שאולי מדובר באירוע

השיא בקריירה שלמה, על-אף שממש לא מדברים על פרישה. נבו, כפי שאולי כבר הבנתם ובטח עוד תבינו, ממהר להקטין את האש. "זה הדבר הכי גדול, אבל זה לא מה שהולך לשנות עולמות", הוא אומר. "אלא אם יקרה משהו מפתיע".
  
מה יפתיע?
"כל דבר שמעבר לשני גמרים (ב-200 וב-400 מעורב אישי) יהיה מטורף. להתקרב למדליה, מדליה. הכיוון הוא לעלות לשני גמרים. יכולה להיות גם הפתעה הפוכה, כישלון לא מתוכנן. אבל אני יודע שאת מה שאני עושה, אני עושה בסדר. לא אמורות להיות הפתעות".

נבו, כמו בכל ספורטאי תחרותי, מסמן בלייזר את המתחרים הפוטנציאליים ("אוסטרי, איטלקי ויווני שהיה מסומם ועכשיו הוא כאילו לא"), ויודע מי בליגה שלו. "אני לא מסתכל על מייקל פלפס ואומר לעצמי 'אותו אני צריך לעקוף'. אבל חבר'ה ברמה שלי, כמו וראסטו ההונגרי שתמיד היה טיפה לפניי - אותם אני ממש רוצה לעקוף. ואני יודע שאם אצליח, אהיה ממש קרוב בסביבה שם".
  
"בסביבה שם" זו הדרך של נבו להגיד מדליה בלי להגיד מדליה. כי מקצי המעורב די נעולים. בעיקר בגלל אנשים כמו פלפס. וריאן לוכטה. ולאסלו צ'ה. שחייני על שנולדו עם פודיום מתחת לבוהן. "אחרי השלישייה הזו", הוא מעריך, "העסק די פתוח".
  
לפי נבו, המיקום הריאלי הוא טופ-10. בהנחה שמקום תשיעי, אחד מחוץ לגמר אולימפי, הוא האח של הגיהנום, איך ירגיש מקום עשירי? "הכל תלוי באיך שאשחה", הוא אומר. "אם ארגיש שעשיתי את שלי, ואם אעשה 4:12-4:11 דק', אהיה מרוצה. הריאלי זה 4.12". תוצאה שנבו מעולם לא עשה בלי חליפה.
  
עד כמה אתה בלחץ?
"עוד לא", הוא אומר, והעיניים מראות קצת אחרת. "אבל כשנגיע ללונדון, אהיה. אני לא מתעסק בזה כל-כך הרבה. אני חושב על הטכניקה ואתם שואלים על ההשלכות. אלו הדברים שאני הכי לא רוצה להתעסק בהם. שלישי, חמישי, תשיעי, עשירי. המחשבות תמיד מתגנבות לראש, אבל אלה לא דברים שצריך לחשוב עליהם".
  
אז בואו נדבר טכניקה. כמה שעות קודם, באימון, נבו התהפך על הגב, עשה את התנועות הנכונות, אבל לא התקדם מטר. בפעם הספציפית הזו זה היה בגלל גומי שחיבר בין הרגליים שלו למקפצה, אבל סגנון הגב הוא אכן נקודת התורפה. "עבדנו על זה המון", הוא מרגיע. "עכשיו רק צריך לקוות שמה שעשינו ייכנס. באמצע התחרות אתה לא רוצה לחשוב יותר מדי על הסגנון".
  
על הזמן חושבים. בסוג המשחה הזה - מעורב אישי - המטרה היא לשמר כוחות. אחרת מתפרקים. באימונים, החבר'ה מתבקשים לשחות כל חלק במשחה בזמן נקוב. הם עומדים בזה על השנייה. בתחרות, כשזה לא קורה, הכאב מגיע מוקדם מדי. "לפעמים, כשמגיעים לחזה, אני מרגיש שהתחלתי מהר מדי ואני יודע שאני הולך למות מזה. במשחה מושלם אתה יודע בדיוק מתי הולך לכאוב".  
  
מה זה הכאב הזה? איפה כואב?
"בכל הגוף. אתה מתחיל לראות שחור בעיניים ואז לא רואים כלום. כשזה בא ב-20 המטרים האחרונים, המצב שלך טוב. אבל אם זה פוגע בך לפני החתירה..." אפילו את המשפט נבו לא הצליח לסיים.
  
את ארוחת הבוקר כמובן שכן. מנה א-לה וינגייט, שכללה מקושקשת, לחמניה, ארבע חתיכות פלפל אדום וכמה מלפפונים. וסליחה שהצצנו בצלחת. נבו מפנה מהשולחן, הולך לעוד משימה-תקשורתית-טרום-אולימפית ונותן את הבמה לאיש שהביא אותו עד הלום.

"זיהינו את גל מאוחר מדי", מודה ליאוניד קאופמן. "בגילאי נוער היה קשה להבחין בו. המראה החיצוני שלו אף פעם לא היה כזה מרשים, אבל הוא אתלט מדהים עם מערכת שרירים מצוינת. בתחרויות, הראש והגוף עובדים אצלו עוד יותר טוב".
  
איפה הוא נמצא בסקאלה שבין איתן אורבך למיקי חליקה (סקאלה שהומצאה בזה הרגע ובוחנת את יחס הכישרון-עבודה של שחיין ישראלי)?
"בדיוק באמצע. הוא יותר מוכשר ממיקי ופחות מוכשר מאיתן, ועובד קצת פחות ממיקי אבל הרבה יותר מאיתן".
  
קאופמן יודע על נבו יותר ממה שנבו יודע על נבו. את מסלול הקריירה (חמדיה, יגור, וינגייט, ירושלים, ג'ורג'יה טק), את כל התוצאות בכל תחרות ובכל שנה. וקאופמן יודע מה חשוב. "אליפויות אירופה ואליפויות בבריכות קצרות אלו תחרויות נחמדות, יפות, אפילו יש המנון", הוא אומר בציניות שקל היה לפספס. "אבל גל היה שישי באליפות העולם. ההישג הכי גדול של שחיין ישראלי באירוע עולמי בבריכות אולימפיות". ואם המשפט הזה עשה לכם עור ברווז, חכו שתשמעו את הקואץ' מדבר על האולימפיאדה.
  
"גמר אולימפי שווה יותר מלהיות אלוף אירופה", קובע קאופמן בנחרצות, שנבו יתנגד לה כשעה מאוחר יותר. "מבחינת השחייה, הכי חשוב זו אליפות העולם. מבחינת הספורט, זו האולימפיאדה. המשחקים האולימפיים קשים יותר עבור השחייניים בעיקר בגלל התקשורת. זה מפריע להם. היחס הוא 1 ל-20. אם לפני אליפות העולם הם מקבלים הצקה אחת, לפני אולימפיאדה זה 20 הצקות. לטומרקין זה אולי מפריע, לנבו פחות. זה עניין של אופי".

קאופמן, כמו נבו, מכוון לאותה שמינייה. "גמר", הוא אומר, "וזה יהיה מאוד קשה. שתי תוצאות של חצי גמר - מדהים. שני גמרים - נס. גל צריך לעשות שיא אישי בלי חליפות. צריך לזכור שהוא קובע תוצאת-על רק פעם אחת בשנה. בין ה-200 ל-400 במשחה הארוך יש יותר סיכוי כי פחות שחיינים שוחים אותו. זה מקצוע קשה, תובעני ומשעמם לתקשורת. אנשים לא רוצים לשבת ביציע חמש דקות ולחכות למנצח".
  
איך מתכוננים למתחרה ספציפי?
"יש דירוג עולמי. אבל שגל לא יסתכל בו, כי בדירוג הזה הוא היום מספר 30. אם הוא יעשה 4.13 הוא אולי יהיה בגמר".
  
ריאלי?
"20 אחוז".
  
באמת? זהו?
"30 אחוז".
  
לפי המספרים האלו, ועוד כמה אחרים, נראה שנבו התרחק קצת מהטופ שבו היה ב-2009. "הוא היה בן 22", אומר קאופמן. "יש מצב גם שהחליפות עזרו לו יותר מלאחרים. אבל גל מפציץ באירועים גדולים, ולזה אנחנו מצפים. אצלו הכל בראש. מה שהוא יחליט, זה מה שיהיה. אם הוא יגיד לעצמו, 'אני שחיין של גמר אולימפי', הוא יהיה בגמר".
  
ומה הוא אומר?
"לא יודע, עוד לא דיברנו. לפני לונדון נדבר, זה בטוח. אבל הוא צריך לבוא אליי. אני מחכה לזה".
  
עד כמה האולימפיאדה הזו תשפיע על העתיד שלו?
"המון. אם יהיה גמר בלונדון, יהיה גם בריו. אם לא..." הפעם תורו של קאופמן לא לסיים את המשפט.

חצות היום, בחזרה לבריכה, נבו והחבר'ה בדיוק מתמודדים עם ים של פלאשים. נראה שכל ההמולה הרגעית הזו, פעם בארבע שנים, מפריעה. אכן כך. "אנשים פה עדיין לא מבינים מה זה ספורט מקצועני," נבו מתלונן. "זה אפילו לא ברמת התקשורת אלא בדרגים הגבוהים של הוועד האולימפי".

"יומיים של צילומים, וגיבושון 'יעני', שכולו הרצאות והזדמנות של הספונסרים להראות שהם קיימים. גיבוש לא היה שם, אפילו לא היתה הזדמנות להגיד למישהו במשלחת 'שלום, אני גל נבו'. לא החלפנו מילה עם ספורטאי אחר. אפילו לגילי לוסטיג ולמאמנים אין שליטה על זה. כל סדר היום פתאום משתנה, ואת הצעירים זה יכול להוציא מאיזון".
  
גם נבו היה צעיר פעם, וגם נבו יצא מאיזון לא פעם. "הפעם אני מרגיש שאני עושה את זה טוב יותר", הוא אומר על הטררם. "לצערי, עד עכשיו לא הצלחתי למנף את החשיפה ברמה הכלכלית. ממה ששמעתי מספונסרים, זה תמיד 'מזהים את השם שלך אבל לא את הפרצוף'".
  
אז איך ממנפים?
"אולי באולימפיאדה יהיה טוב. אולי פתאום נעשה כסף. אני חושב על זה כמשהו מאוד פרקטי. עוד שנייה אתה מתחיל את החיים האמיתיים, ותמיד טוב שתהיה כרית נוחה לנחות עליה".
  
ואם כבר כרית, אז איך המשפחה מתמודדת עם הרבאק היום-יומי הזה?
"עוד מגיל צעיר תמיד היו ארוחות גדולות אחרי כל אימון, הסעות. כשנכנסתי למשפחה של החברה שלי לירון, הספורט שם התחיל ונגמר במכבי. מהר מאוד הם קיבלו את השחייה".
  
גם לירון. כמעט.
"היא עדיין צוחקת עליי כשאני הולך לישון בצהריים", הוא מחייך. "אבל בלילה היא הולכת לישון מוקדם, ביחד איתי".
  
אגב המין הנשי, למיקי מלול יש אחלה סיפור על גל נבו: "לפני כמה שנים אמרתי למאמן שלי בג'ורג'יה טק שאני מביא לו שחיין תותח מישראל", מספר מלול. "ואז, באימונים הראשונים, גל שחה כל-כך גרוע. הוא בקושי צף, בנות השיגו אותו. המאמן הסתכל אליי ושאל: 'זה השחיין הגדול?'. רק בתחרות הגדולה הראשונה הוא הבין".

באליפות ישראל האחרונה, תחרות לא גדולה לכל הדעות, נבו שוב הוכיח שהוא שוחה רק מתי שאכפת לו, כשהפסיד לנמרוד שפירא בר-אור בגמר ה-200 מעורב. "אני אדם תחרותי ורציתי לנצח, בטח כשההפסד קטע לי שש שנים רצופות של תואר אלוף ישראל", אומר נבו. "כנראה שאם הייתי מתאבד על זה ואם זה היה כל-כך חשוב לי, הייתי מנצח. אין מה לעשות, אליפות ישראל זה לא ברמה של להיות או לחדול, ויש גבול לכמה שאתה יכול לעשות מניפולציות לרגש שלך".
  
האולימפיאדה זה להיות או לחדול?
"זה כמו לכוון טיימר מתחילת השנה. כל הזמן אתה יודע את התאריך והשעה, וזה מתקרב, ואתה מוכן להתפוצץ. וכל דבר באמצע הוא הרבה פחות חשוב. אני פחות מתרגש מתחרויות אמצע העונה ואני שוחה פחות טוב באמצע העונה. כדי לשחות הכי טוב אני חייב להתרגש, להיות בלחץ, והאולימפיאדה   זו התחרות הכי גדולה. זה מה שיקבע אם השנה היתה טובה, זה מה שיקבע אם ארבע השנים האלו היו טובות".
  
קאופמן אמר שגמר אולימפי עדיף על להיות אלוף אירופה.
"אני לא אומר את זה. כן, באולימפיאדה יש את ההשפעות של התקשורת והסביבה, החברים פתאום מבינים בשחייה ושואלים כל הזמן מתי אני נוסע, וזה מחלחל. זה מכניס לאקסטרה לחץ. אבל בתכל'ס, בשבילי, זה אותו הדבר. בראש שלי יש תחרות מטרה גדולה בכל קיץ, ושם אני צריך לתת הכל".
  
החיבור עם ליאוניד, הבנתם נכון, הוא הרבה יותר ממאמן-שחיין. "אני פשוט נהנה להתאמן תחתיו", מאשר נבו. "בארה"ב עושים מה שהמאמן אומר. עם ליאוניד זה אחרת, לכל אחד מהטופ יש את הסיי שלו. הוא מרגיש אותך ומנסה לעבוד איתך כמה שיותר. לכוון אותך. אני אוהב את זה. ליאוניד הוא מאמן שגורם לך להביא את המוטיבציה מעצמך. הוא לא כמו הסטיגמות על המאמן הרוסי, שעומד עם שוט ורודה בך.
  
"בשנה שעברה בא לפה שחיין מעורב, מרוסיה, בערך ברמה שלי. באחד האימונים הוא קלט את ליאוניד יוצא מהבריכה והיה בשוק. הוא אמר לי 'בוא נפסיק לשחות, נחכה שהוא יחזור ונגיד שעשינו את מה שצריך'. אתם קולטים? בן אדם בגיל שלי. ברגעים כאלה אתה מבין כמה החינוך הזה בעייתי, כשהמוטיבציה לא באה ממך אלא מהעונש, מהשוט של המאמן".  

נבו יוצא מהמים, שוב עושה את הטריק עם המגבת, שוב עובר מבגד ים למכנס חאקי קצר וחולצת וי. בדרך לעוד ביקור בחדר האוכל, ממש רואים על הפנים שהוא קולט שאוטוטו זה קורה. שלונדון כבר דופקת בדלת, ושם הוא כבר יהיה אחד מהילדים המקובלים.
  
"מה שממש ממש כיף באולימפיאדה", הוא מסנן, "זה שסוף סוף אפשר להגיד בקול רם: חבר'ה, אני מהשחייה". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...