קופצת לגובה: מירי נבו לא מפסיקה
בעוד שלושה שבועות בדיוק, מירי נבו תעשה היסטוריה. מגישת "חדשות הספורט" תהפוך לאישה הראשונה בישראל שמופקדת על שידורי האולימפיאדה. בראיון אישי חושפת נבו את התקופות הקשות איך הפכה, בפרק ב' של חייה ואחרי לידה אחת, לאמא לארבעה
כשיצאה מכבש המטוס היה הטלפון שלה מפוצץ בהודעות מתפעלות מהריצה המדהימה. נבו, יחד עם בעלה הטרי, ירון עיון, והצלם שהתלווה אליה, חיפשה במשך דקות ארוכות איזו טלוויזיה דולקת כדי לראות את האצן הג'מייקני עושה היסטוריה.
"מצאנו את עצמנו באמצע הלילה בחור," היא מספרת. "רצנו ברחובות של צ'ינדאו עד שנפלנו על קיוסק קטן, מין פלאפלייה סינית, והייתה שם טלוויזיה בגודל של בול שהקרינה את הריצה בשידור חוזר עם כיתובים בסינית. זו הייתה סיטואציה הזויה.
"אני, שמשדרת אתלטיקה בערוץ הספורט, רואה את הריצה ההיסטורית של בולט שעה אחרי החברים שלי בארץ." הפיצוי הגיע יומיים אחר כך: צוברי זכה במדליית ארד והציל את הכבוד הלאומי. נבו הייתה שם כדי לתעד.
המדליה של צוברי הצטרפה לאלבום האולימפי הפרטי של מירי נבו - היא הייתה דוברת המשלחת הישראלית לאטלנטה וסיקרה את משחקי סידני, אתונה ובייג'ין - גרופי של אולימפיאדות ושל ספורט בכלל, שיכולה לדבר על השיוט של מיכאל קלגאנוב או על האיפון של יעל ארד באותו ריגוש מצועף, אותה אופוריה אקסטטית, שאנשים אחרים שומרים לאירוויזיון או ל"מסע בין כוכבים."
בעוד שלושה שבועות, בלונדון, היא תקבע תקדים כשתהיה האישה הישראלית הראשונה שמופקדת על שידורי ענף אולימפי שלם. נבו, שבאולימפיאדות הקודמות ביימה כתבות וסיקרה מהשטח, תעביר את תחרויות התעמלות המכשירים וההתעמלות האמנותית "פליי ביי-פליי."
היא תשמח לספר לכם כל מה שהיא יודעת על אוקסנה צ'וסביטינה, אלופת קפיצות אוזבקית בת 33 שמייצגת עכשיו את גרמניה ונראית בקושי בת ,15 או על היפני החתולי אוצ'ימורה, שמאיים להפוך ללהיט של המכשירים. אבל אין כמו אלכס שטילוב, שמועמד להביא מדליה היסטורית על המזרן, בשביל להוציא ממנה את שיא הרגש.
"רק מלחשוב על זה ששטילוב יביא מדליה, ועוד במשמרת שלי, אני מתחילה לבכות. אני מודעת לזה שאני מושקעת רגשית כאן. אני בעצמי הייתי מתעמלת, ואני יודעת מה מדליה כזאת יכולה לעשות לאיש, לענף כולו. ואני מאוד אוהבת את הספורטאי הזה, מאוד מעריכה אותו.
הוא סופר אינטליגנטי, מסוג האנשים שלא משנה מה הם יעשו, תמיד יהיו מצטיינים. כשהוא מגיע לאולם ההתעמלות בהדר יוסף, דבר ראשון הוא ניגש לילדים, עושה איתם תרגילים, צוחק איתם. והוא כישרוני באופן נדיר. מסוגל לאלתר עוד כשהוא באוויר. בכל פעם שאני רואה אותו בתחרות, אני חוטפת שוק מכמה שהוא עוצר נשימה בנוכחות שלו. בחור בגובה 1.83 מטר בין חבורה של גברים קטנים. בכל פעם שהוא עולה על המשטח הלסת נופלת."
למה את כל כך מטורפת על האולימפיאדה?
"ספורטאים מגיעים לשם כשהם יודעים שהם עשויים לייצר רגעים היסטוריים שייחרתו לנצח. זה נורא חזק. מעבר לזה שאתה רואה ספורטאים ברמה הכי גבוהה שיש - שזה דבר ענק למי שאוהב ספורט - אתה רואה בני אדם בעוצמות הכי חזקות שלהם, במיטב שלהם.
אתה רואה אותם מנצחים ומפסידים, ואתה יודע מה הדרך שעשו עד לכאן, המחיר ששילמו, הזיעה שהשקיעו. אין כאלה טלנובלות בחיים. בכלל, ביצוע מרהיב של משהו, לא משנה במה - נגינה, שירה או ביצוע גופני - זה דבר שחודר ללב. גם אם אתה לא מבין בזה כלום, אתה מתרגש. כשאני רואה מתעמל על הקורה, זה לא קרקסנות, אני רואה את ההעזה, האינטליגנציה, את הרגש, את האישיות של הספורטאי."
כשמירי נבו הגיעה לערוץ הספורט לפני 19 שנים, היא הייתה חלק מגל של נשים צעירות שתרגמו את האהבה שלהן לספורט לקריירה. אנחנו הכרנו אותה אז כאחת הזמרות של מנגו, אבל מאחוריה היו שנות פעילות ארוכות כמתעמלת אמנותית (היא הייתה אפילו אלופת ישראל) ולימודים בווינגייט.
ספורט תחרותי נחשב אצלנו כבילוי זמן בלעדי לגברים במכנסיים קצרים שעושים גרעפסים מול הטלוויזיה, והחשד המגדרי ליווה את נבו מראשית דרכה בערוץ: פיני גרשון קרא לה מיידלע, אברם גרנט שאל אם הכינה בעצמה את השאלות לראיון איתו. מהצד השני, נציגות של מגזיני נשים התקשו להאמין שהיא מתרגשת באמת משבירת שיא עולם בריצה ל400- מטר משוכות, והתעניינו יותר בסודות הפן שלה.
למה לכל כך הרבה מאיתנו קשה לקבל את העובדה שיש גם נשים שאוהבות ספורט?
"זו הכללה מוגזמת שקצת מעצבנת אותי. נמאס לי מכל הבדיחות השוביניסטיות של 'או-קיי נשים, עכשיו תפנו את המסך ותנו לגבר שלכן להתיישב,' ומעצבנת אותי הפרסומת עם ההיא ששוכבת על הספה ואומרת לו, 'מאמי, מתי נגמר.'?
אני הייתי נשואה 19 שנה לגבר שלא ידע שבטניס יש מחצית, והוא מאה אחוז גבר. אז די עם הסטיגמה המשעממת והבנאלית הזאת. יכול להיות שלא הרבה נשים יודעות על קרב הענקים שמצפה לנו בבריכה בלונדון בין מייקל פלפס לריאן לוכטה, אבל גם הרבה גברים לא יודעים את זה. אלה שמעלימים את האוכלוסייה הנשית מהספורט מקבעים תפיסה חברתית מיושנת, מאוסה."
כשהתחלת, הרגשת שיש לך איזו שליחות?
"אתה חי את חייך ונמצא בתוך משהו ולא מסתכל על זה מנקודת מבט כל כך רחבה. אני אוהבת ספורט, אוהבת טלוויזיה, אוהבת להופיע, ומבחינתי הלכתי לעבוד במה שאני הכי אוהבת. רק אחרי שנים הבנתי את המשמעות של זה, יכולתי לעשות זום אאוט, ולהבין שהיה לי תפקיד בפתיחת הדלתות לנשים בספורט. אז כן, מהפידבקים שקיבלתי הבנתי שמה שעשיתי נתן לגיטימציה לאלה שאוהבות את התחום, עזר להבין שאפשר להיות טובה בזה ולהתקדם בזה."
לטענתה, דווקא ערוץ הספורט, שעל הנייר אמור להיות מעוז של גבריות יצרית ומזיעה, רחוק משוביניזם.
דווקא בפריים טיים הטלוויזיוני אין נשים. נשים לא מגישות אף אחת מתוכניות הבידור המובילות: 'הישרדות,' 'רוקדים עם כוכבים,' 'כוכב נולד,' 'האח הגדול,' 'היפה והחנון,' 'דה ווייס,' 'המרוץ למיליון.' אפס. אתה רוצה להגיד לי שאין אף בחורה מוכשרת להגיש לפחות חלק מהתוכניות האלה."?
יונית לוי ותמר איש שלום מובילות את החדשות.
"תודה לאל. התוכניות היחידות שנשים הגישו היו 'נשיות' מובהקות כמו 'הדוגמניות,' ובתוכניות שהזכרתי הנשים נשלחות אל מאחורי הקלעים. אני לא יודעת אם זו מדיניות עקרונית, אבל התוצאה גורפת מכדי להיות מקרית. זה לא משתנה, ומשום מה ממשיכים לשאול אותי שאלות על שוביניזם בערוץ הספורט.
כדורגל? אם הייתי רוצה לשדר כדורגל והייתי טובה בזה, בהחלט יש סיכוי שהייתי משדרת את גמר ליגת האלופות. העדפתי לעשות בחירות אחרות. גם כך שידרתי שנתיים את הליגה ההולנדית והיה בסדר."
נבו (45) מנהלת קריירה עסוקה, מטפחת משפחה מתרחבת, ולא מוותרת על ג'וגינג בפארק הירקון. בנוסף לידע שיטתי בספורט, יש לה עוד הרבה תחומי עניין - מתאטרון דרך פוליטיקה ועד שיט יאכטות. חוג החברים שלה מתפרש על פני כמה יבשות והיא מסוגלת בהחלטה של רגע להזמין כרטיס כדי לראות תערוכת אמנות בלונדון.
היא בוטחת מאוד, פיקחית מאוד, רהוטה מאוד. אישה שמצותתת לשיחה בינינו לא מתאפקת ואומרת לה, "איזו עברית נהדרת יש לך, אני ממש מתפעלת." בסושי-בר בבאזל ניגש אליה השחקן מנשה נוי ואומר לה שהוא מקפיד לצפות בה ואוהב את מה שהיא עושה. נבו מסמיקה בשתי הפעמים. "כל חיי הבוגרים, מגיל ,20 אני מוכרת," היא אומרת כמעט בהשתאות, "אני לא יודעת מה זה להיות אנונימית. רק כשאני בחו"ל."
היא נולדה בישראל כמירי טננבאום ובגיל שנה חזרה עם הוריה לברזיל, מולדתם. כשהייתה בת חמש המשפחה התיישבה סופית בפתח תקווה. נבו הייתה תלמידה מצטיינת וספורטאית מצטיינת. כבר בגיל שש נכנסה לענף ההתעמלות האמנותית ")הייתי טובה בחישוק ובחבל, הסרט היה הכי שנוא עלי.(" חוץ מזה, היא שרה בכל הטקסים והשתתפה בתחרויות כישרונות צעירים באם המושבות. כבר אז התבלטה בה הנטייה שממשיכה ללוות אותה גם היום: לעסוק במגוון תחומים ולהשתדל לנצח בכולם.
בצבא התגייסה יחד עם חברתה הטובה, מיכל נחמן (היום צפיר) ללהקת פיקוד צפון. הלהיט הגדול של הלהקה היה "כד הקמח" של נעמי שמר, שגם אז, אמצע שנות השמונים, התאפיין בטקסט ארכאי באופן מטריד ")כד הקמח לא תיכלה/ וצפחת השמן לא תחסר.("
מיד עם השחרור הוחתמה, יחד עם נחמן ועם יסמין גמליאל, גם היא בוגרת להקה צבאית, למנגו, פרויקט מוזיקלי של רוני בראון מהליקון שביקש לתרגם את ההצלחה הגדולה של "בננהרמה" לישראל.
"מאוד נהניתי בהתחלה. זה היה חדש, מקצועני ועוצמתי," מספרת נבו. "הייתי צעירה ויכולתי ליהנות מהדברים האלה - הקלטות, הופעות, צילומים לשערים. היינו חברות טובות, הסתדרנו מצוין, בלי שום קטעים של מי מקבלת סולו ומי לא. היו הופעות כמעט מדי יום, בקיץ אפילו יותר מהופעה אחת ביום, שמונה הופעות ביום העצמאות. כמובן שלא עשינו כסף. אנשים אחרים אולי עשו, לא אנחנו. הרווחנו משכורת, סכום מגוחך. לא בטוח שהיום הייתי יכולה לשכור בזה דירה."
בראון גייס למנגו את מיטב השמות בבידור הישראלי: רמי קלינשטיין הלחין חלק גדול מהשירים, צדי צרפתי היה אחראי לכוריאוגרפיה, אפילו חוה אלברשטיין תרמה שיר ")מתחילה מהתחלה".(
הלהיט הגדול היה "גרה בשינקין," פנטזיה אייקונית של יאיר לפיד על עולמה הרוחני של צעירה תל אביבית בת הזמן. "יאיר כבר היה מוכר, אבל לא כמו היום," נזכרת נבו. "פגשתי אותו עוד כשהייתי בת עשרה.
אתה יודע איך זה, בתיכון בנות יוצאות עם חבר'ה יותר מבוגרים, והסתובבנו באותו מיליה - קליינשטיין, אבנר חודורוב, גילי קצנלנבוגן. יאיר כתב אז שירים לרמי, לריטה, שגם אותה הכרתי עוד מהתקופה שהופיעה עם רמי במועדון 'שמים."'
היית יכולה להמר אז שהאיש שכתב את "גרה בשינקין" ישאף להיבחר לראשות הממשלה?
"ברור שלא, אף אחד לא חשב לאן יתגלגלו הקריירות של כולנו. אנחנו נפגשים עד היום, פה ושם. יאיר מוציא הרבה מאוד אמוציות מאנשים. כנראה הם נורא מפחדים ממנו. הוא מאיים על הפוליטיקאים באופן שאף אחד לא איים קודם. אף אחד מהחבר'ה שבאו לפוליטיקה מהעיתונות - למרות ששלי יחימוביץ' עושה עבודה מדהימה - לא גרר כאלה אמוציות כמו יאיר. מעניין לאן זה יגיע."
תצביעי בשבילו?
"נחיה ונראה. לא פוסלת. הוא אדם ראוי בהחלט. צריך לבחון אנשים לפי המצע הפוליטי, לפי סעיפים קונקרטיים, ויש עוד זמן לבחירות, אבל הוא בהחלט ראוי."
אחרי שלוש שנים במנגו גילתה מירי טננבאום שהיא הפסיקה ליהנות. "נורא הפריע לי שכל הזמן זיהו אותי ברחוב. מאוד אהבתי להופיע, עד היום אני אוהבת, אבל היה לי קשה עם הבלגן. מיכל למשל לקחה את זה הרבה יותר בסבבה.
אני הרגשתי שזה ממש לא נעים - הילדות שצורחות, מתנפלות על האוטו. ככלל, הרגשתי עם הזמן לא מאושרת, ממש ברמה של דכדוך, והבנתי שאני צריכה לחתוך מזה, ובכלל הבנתי ששירה לא עושה לי את זה. ידעתי שאני לא רוצה להישאר שם. זה לא הספיק לי, אז חתכתי."
למפיק המוזיקלי של מנגו קראו יועד נבו, גאון הקלטות וסאונד שעבד במשך השנים עם רוב האמנים הגדולים (יהודה פוליקר, שלמה ארצי, עפרה חזה, אריק איינשטיין, שלום חנוך, ריטה ועוד רבים), והיה חבר בהרכב הראשון של אתניקס.
רוני בראון ושלמה שיין, מנהל הלהקה, אסרו על טננבאום להתאהב בו, הסבירו שזה עלול להפריע לדינמיקה בין הבנות, אבל זה לא כל כך עזר להם. "העניין בינינו ניצת מאוד מהר. אז הם אמרו שזה לא רצוי. שרדנו 19 שנה, הרבה יותר ממנגו."
ב1998- עבר נבו ללונדון, במטרה להשתלב בסצנת המוזיקה וההקלטות שם. נבו, שקיבלה אז את ההזדמנות של הקריירה - להגיש את "חדשות הספורט" - נשארה כאן, ובמשך כמה שנים בני הזוג נסעו הרבה על הקו.
סגנון החיים היצירתי שלהם עורר עניין וספקולציות. בראיונות שנבו נתנה בשנים ההן סוכמה הזוגיות שלהם במשפט "עשרה ימים בחודש." "התראינו יותר. הוא היה מגיע לעשרה ימים לארץ ואני הייתי נוסעת אליו גם," נבו מתקנת.
"אנשים שוכחים שגם אני מסוגלת לעלות על מטוס ללונדון. חלק מההסכם שלי עם 'חדשות הספורט' היה שפעם בחודש אני נוסעת ללונדון, הם קיבלו את זה בהבנה. להגיד לך שזה היה קל? זה היה מאוד קשה. מאוד התגעגענו אחד לשני. איכשהו מתרגלים."
למעשה, זה נשמע אידאלי: זוגיות שמאפשרת המון זמן פנוי לעצמך
"בזוגיות טובה אתה לוקח את המקומות שלך לבד גם בלי לזרוק את הפרטנר לחוץ לארץ. נכון שמרבית הזוגות מתקשים למצוא את המקום הזה, ובדרך כלל זה מגיע עם הבגרות, לא כשצעירים. ליועד ולי היה מאוד קשה.
מאוד התגעגענו האחד לשני והיינו זקוקים אחד לשני. פיזית, לא וירטואלית. להגיד לך שזה מה שהפריד בינינו? קשה לדעת. זה בטח תרם לפרידה אבל אני לא יודעת אם זה מה שגרם לה. מה שבטוח זה שהיום אנחנו חברים מאוד טובים. תמיד היינו חברים טובים, והיינו צריכים לקחת הפסקה של שנה, בעיקר כדי להצליח להיפרד, כדי להגיע למקום הזה. כל עוד נשארנו בקשר לא הצלחנו להיפרד."
גירושין זה כואב.
"גירושין זה כואב מאוד, גם כשאין ילדים. עומק הצלקת שנשארת כעומק הקשר שהיה. נכון שטכנית יותר קל להיפרד בלי ילדים, אבל לא בהכרח רגשית. אצלנו הצלקת גדולה והיא נשארת שם תמיד, לא נפרדים ממנה, לא משנה כמה שנים חולפות."
מה זו הצלקת הזאת - אבל? תחושת כישלון?
"בנקודה מסוימת הרגשנו כישלון ובנקודה מסוימת הרגשנו אבל - ואני בכוונה משתמשת בלשון רבים - אבל הצלקת היא משהו אחר. זו העובדה שאתה מחליף חיים; הרי היו בחיים הקודמים שלך דברים שאהבת אבל אתה חייב להיפרד מהם.
הפצע נוצר לפני שאתה מחליט, בייסורים שבתוך הקשר, בלבטים, בשיחות עם הבכי, בלילות ללא שינה, בחוסר השמחה. הפצע הולך ונפער וגדל, וככל שיותר קשה להיפרד הוא יותר גדול וכואב."
אנשים נורא התפלאו ש19- שנים ביחד לא הניבו ילדים.
"תמיד שאלו אותי איך זה שאין לנו ילדים. זו הייתה בחירה של יועד ושלי. זה לא קרה לנו במקרה, זה לא שהיו ניסיונות שלא צלחו. פשוט לא רצינו. היינו מאוד עסוקים בקריירות שלנו וחשבנו שלא נוכל להתמודד עם המשימה הזאת.
לקראת הסוף הבנו שמשהו לא בסדר ושלא נכון יהיה לעשות ילד. למרות שקיבלתי עצות מחברות שאמרו, 'תוציאי ממנו ילד,' לא הייתי במקום הזה. לא הבנתי איך מישהו שרוצה את טובתם של ילדים יכול להגיד משפט כזה, אבל הן עשו את זה מדאגה לגיל שלי. כבר התקרבתי ל.40- מגיל מאוד צעיר חייתי עם בן זוג, לא חוויתי חיפושים ופרידות, אז לא חשבתי שאני צריכה לפחד מזה. לכן לא עלה בדעתי לעשות ילד. מה גם שתמיד הייתה אפשרות לעשות ילד לבד וזה מה שחשבתי שאעשה."
עשרה חודשים אחרי שהגירושין נחתמו פגשה נבו את ירון עיון, בעל אולפני ההקלטות זאזא, אב לשלוש בנות שכמוה נפרד לא מכבר מאשתו. עיון הכיר את יועד מהתחום, ובמשך השנים הוא ראה את מירי לא מעט פעמים - כשהייתה אוספת את בעלה מהאולפן שלו אחרי יום ארוך של הקלטות.
הקשר ניצת במסיבת יום הולדת משותפת לנבו ולמיכל צפיר, שאורגנה - ביוזמת חברים טובים שרצו להוציא אותה מהדיכאון של הפרידה - בחצר של אולפני זאזא בקריית שאול.
"הגעתי למסיבה וירון התחיל איתי. פשוט ככה. אמר לי, 'את יודעת שגם אני נפרדתי מאשתי.' הבנתי שהוא מעוניין. בהתחלה לא לקחנו את זה ברצינות. יצאנו בסבבה, בשביל ליהנות מהחיים. אף אחד לא בא עם ציפיות מרקיעות שחקים.
אחרי פרידה קשה כמו שהייתה ליועד ולי, אתה מאבד איזה נאיביות, כאילו מפסיק להאמין בפוראבר אנד אבר. ירון ואני היינו מלאי אמוציות מהגירושין, וחשבנו שככה זה פרק ב,' משהו יותר מתון ויותר מיושב, בלי להאמין בנצח. אבל זה לא ייאמן, הקטע האנושי הזה, כי היום אני ממש בטוחה שאחיה עם ירון עד יומי האחרון."
לפני שנתיים וחצי נולד להם יונתן, אח לבנותיו הבוגרות של עיון - יסמין, ליאנה ועדן. נבו קרובה מאוד לכולן, שתי הצעירות גם חיות איתה ועם ירון באותו בית. "להפתעתי זה היה חיבור קל. אף פעם קודם לכן לא היו לי ניצוצות אמהות מטורפים, אבל הייתה לנו כימיה ממש טובה די מההתחלה.
הן חיבבו אותי מהר מאוד, בלי לדעת שאני הולכת להיות האישה הבאה של אבא. מיותר לציין שזה לא היה יכול לקרות אם שני ההורים, גם האמא, לא היו מאפשרים להן להרגיש ככה. כי אם מישהו מהצדדים שופך רעל לסיטואציה, היא נהיית מורעלת. הבנות נורא אוהבות את התחום שלי. הגדולה, יסמין, היא שחקנית וזמרת, משחקת ב'אליפים' והולכת להשתתף בסרט ישראלי חדש. מוכשרת ברמות, מאלה שממש אוהבות את המקצוע, יפהפייה."
את נשמעת ממש גאה בה.
"אני באמת גאה בה. האמת, שיחקתי אותה. בלידה אחת קיבלתי ארבעה ילדים."
לנבו יש עוד מערכת יחסים משמעותית - עם אלי אילדיס, שותפה להגשת "חדשות הספורט" ב13- השנים האחרונות. הזוגיות המקצועית שלהם היא הארוכה ביותר בטלוויזיה הישראלית, ונבו מאשרת שהכימיה עובדת היטב גם מחוץ למסך.
היא מדברת על חברות עמוקה, על כבוד הדדי, על זרימה שיוצרת שלם הגדול מסכום חלקיו, על תחושה משותפת שהיחסים ממשיכים להתפתח ככל שהם צוברים זמן מסך. "אנחנו לא נפגשים לעתים קרובות אחרי שעות העבודה, לפעמים בים, כי אחרי כל כך הרבה שעות ביחד, אנחנו ממלאים חסכים של חברות במקומות אחרים, אבל זו שותפות אמיתית."
הכימיה הייתה מיידית?
"אין דבר כזה, כימיה מיידית. לא הכרנו קודם, נפגשנו דקה לפני השידור. אבל זה היה בסדר מההתחלה. לא ניכר חוסר נוחות, אבל נדרשה לנו הרבה עבודת תיאום, הרבה מחשבה, עד שכל אחד הניח את האגו בצד, עד שהגענו לרגע שבו אמרתי או-קיי, יש לנו 30-20 שנה להגיש את המהדורה, ממש לא נורא אם היום אלי יגיש יותר אייטמים ממני.
"אנחנו כל הזמן מרגישים שההגשה שלנו יחד עוברת שיפור. אנחנו יכולים לנהל שיחה שלמה בלי להגיד מילה, רק לדבר בידיים, לעשות סימנים קטנים, נגיעות קלות."
את בטח יודעת שהיו שמועות על רומן ביניכם.
"הרי זה מובן מאליו. על מיקי ויעקב לא אמרו שהם מנהלים רומן סוער? זה סוג של פנטזיה שאיכשהו עוברת לאנשים בראש, חייבת לקבל איזה ביטוי ואז עוברת הלאה לזוג הבא על המסך. האמת היא שאנחנו פשוט חברים טובים מאוד."
מה את אוהבת בו כחבר?
"קודם כל, אלי מאוד מצחיק, יכול לגלגל אותי מצחוק, וזו תכונה שאני מאוד אוה- בת. ודבר שני, הוא פשוט בן אדם טוב, אחד שאכפת לו ממי שיושב מולו. הוא פשוט אוהב אדם. יש בינינו קודים ברורים של פתיחות מוחלטת, לא משאירים בבטן, לא מסתירים סודות, זה ברור לשנינו שאנחנו אחד בעד השנייה. הוא איש טוב וזה הכי חשוב, כי רוע זה משהו שאני לא יכולה לסבול."
צעירה ובועטת
אם משה פרסטר הפך את הלוזריות לאידאולוגיה, מירי נבו משדרת את התחושה ההפוכה - שעם קצת מאמץ הכל אפשרי. לערוץ הספורט היא הצטרפה ב,1993- אחרי שהגישה את "רואים "6/6 בטלוויזיה החינוכית ואת מגזין המוזיקה "קול הרוק" - ועל אף התדמית המנצחת שלה, חשוב לה להסביר שבכל פעם הייתה צריכה לעבוד קשה, להרים טלפונים, למצוא מליצי יושר ולבקש שייתנו לה צ'אנס.
גם כשזכתה סוף סוף ברצועה היוקרתית של "חדשות הספורט," זה היה אחרי שש שנים בערוץ, שבמהלכן סיקרה הכל - מבאולינג עד סקייטבורד - שידרה מהקווים, ביימה כתבות, ניסתה לחלץ כותרות משחקנים בחזה חשוף.
"עברתי הרבה צמתים קשים. אחרי מנגו היו שנים שבהן חיפשתי איך אביא את עצמי לידי ביטוי, שום דבר לא קרה לי בקלות. את חושבת שאת מגיעה לנקודה מסוימת שממנה הדברים יבואו אלייך ואת מגלה שלא. צריך לחשוב ולייצר, זה אינסופי. זה אף פעם לא נופל מהשמים. לפעמים אני חולמת קצת על האפשרות שהדברים יתגלגלו לפתחי, שלא כל דבר יהיה כרוך בייסורים."
אולימפיאדה חמישית, ועוד בעמדת השדרנית בתחרויות ההתעמלות, היא חלום שהתגשם. אבל שגרת העבודה היומיומית עוברת לא פעם דרך רגעים הרבה פחות מסעירים. כי מהו, בעצם, הספורט הישראלי? ליגת כדורסל עם קבוצה אחת, שחקני כדורגל שמקדישים יותר זמן למסעות שופינג בכיכר המדינה מאשר לאימונים ונבחרת שמפסידה ללטביה.
בהחלט לא סביבה מעוררת השראה לבחורה כמו נבו, שיותר מהכל אוהבת להצטיין. "כמובן שיש מקום לשיפור משמעותי בספורט הישראלי," היא אומרת בזהירות, "וזה לא תמיד קל בשגרה היומיומית. אבל אתה מרגיש שיש לך תפקיד לשפר את המצב הזה. אנחנו באמת כמהים לזה. תראה, גם הפוליטיקה פה היא לא להיט, ובמוזיקה יש המון קשיים.
אז מה, נרים ידיים? נכון, יש משחקים שהם קשים לצפייה ויש הרבה תסכול. אבל אנחנו שופר של התסכול הזה, ויש לנו תפקיד בתור אנשי תקשורת לנסות לעשות משהו כדי לשפר את זה. הרצון לעשות משהו לטובת מה שאתה אוהב בהחלט מקים אותך בבוקר עם מוטיבציה."
"זה קשור לכל כך הרבה רבדים של החלטות, תקציבים, חלוקת משאבים, תפיסות עולם, רמה של מאמנים, מאמני כושר, זה כל כך מורכב. לוזון הוא בתפקיד שמטבע הדברים מכוון אליו ביקורת, הוא ראש הממשלה של הכדורגל, ובגלל האופי והטמפרמנט שלו הוא גם מייצר המון סיטואציות שגוררות תגובות - סיטואציות לא פשוטות, בוא נגדיר את זה ככה. בסופו של דבר האנשים האלה נמדדים בעשייה שלהם. הוא לא חף מטעויות, אבל גם לא עשה את הכל רע."
"אני חושבת שכן. אני חושבת שהוא יכיל את זה באותה רמה שהוא מכיל כל דבר אחר. זה יוציא מרוב האנשים התייחסות סטנדרטית, וכמו תמיד בכדורגל, ברגעי מחלוקת או לחץ ייצא השד מהבקבוק. אני חושבת שרוב הזמן זה לא יהיה נושא לשיחה, אבל כמו תמיד מישהו מתעצבן על משהו ושולף את הדבר הכי נמוך שהוא יכול לשלוף."
"רכילויות שמעתי, בוודאות אני לא יודעת. אם השאלה היא אם הקריירה של שחקן שייצא מהארון תשרוד, התשובה היא בטח. אין ספק בכלל. זו לא תהיה בעיה."
"תמיד עשיתי עוד דברים. החלפתי את אפרת רייטן בבוקר, השתתפתי ב'בנות.' הנחיתי פעם את טקס מלכת היופי ובפעם אחרת הנחיתי עם אדם את טקס נערת השנה. אני אוהבת אקטואליה וחושבת שהייתי יכולה להיות טובה בחדשות אבל ספורט זה יותר כיף, אתה לא צריך להתעסק כל כך בסחי ובקושי של החיים.
"הייתי שמחה לעשות תוכנית ראיונות, להגיע לאיזשהו עומק. הסיטואציה עוד לא הבשילה לזה אבל אולי עוד תבשיל, אני צעירה ובועטת." בפגישה השנייה שלנו נבו חזרה לשאלה שאיתה פתחתי: למה היא כל כך אוהבת ספורט. במשך כמה ימים הקדישה מחשבה לתהייה ששנים של קריירה דחקו לירכתי התודעה, עד שבאה עם תובנה שהייתה מקובלת עליה: "אני חושבת שהאהבה שלי לספורט נובעת מזה שכל פעם מדובר בסרט שאתה לא יודע מה יהיה בסופו.
אתה מכיר את הדמויות, את היכולות שלהן, את התכונות שלהן, אבל אתה לא יודע איך זה ייגמר. זה עובד על המקום הזה שאוהב ריגושים, על המקום שאוהב הפתעות, ולכן אתה לא יכול להפסיק ליהנות מזה, כי זה אף פעם לא חוזר על עצמו."
נבו הודתה, עם זאת, שאמונתה האיתנה בפוטנציאל ההפתעה בספורט נעצרת כשמדובר במשחק חצי הגמר בין גרמניה לאיטליה שהתקיים באותו ערב. "אני משוכנעת שגרמניה תנצח. אני יודעת שהיו דברים מעולם וברור שיש מצב, אבל זה לא יקרה. גרמניה משחקת יותר מדי טוב. שום דבר לא יעזור." בערב, אחרי השער השני של באלוטלי, הגיע ממנה מסרון מתריע: "לא תסחוט ממני גרם של אמפתיה כי אני שונאת להפסיד."
חשבתי שבכל מקרה היא ניצחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם