לתפוס צבע: חובת ההוכחה על צרפת
14 שנה מאז אופוריית הבלאן - נואר - בר (בן - שחור - ערבי,( ושנתיים ממרד השחקנים בדרום-אפריקה, הטריקולור מגיעים הקיץ ליורו עם חובת הוכחה. בעיקר לעצמם
בלאנקור טען אז בחדר האטום שאולי כדאי להגביל את מספר הצעירים בעלי האזרחות הכפולה, שמגיעים לאקדמיות, עליהן מפקחת ההתאחדות. לא שיש לו משהו נגדם, חלילה, אבל כבר הוכח שבשנים ,2010-2009 מתוך 60 מצטיינים, 24 בחרו בסוף לשחק בנבחרות אחרות, שניים אפילו סירבו להגיע אחרי שקיבלו זימון לסגל.
הנוכחים העלו הצעה להתיר כניסה לילדים עד גיל ,13 אבל רק עד שלושים אחוז מהמקומות הפנויים באקדמיות. אריק מומבארט, מאמן הנבחרת הצעירה, ביקש להוסיף: "יש מועדונים כמו ליון שכבר עושים את זה במחלקות הצעירות. עובדים בשיטתיות, כי הם לא יכולים לסבול יותר את המצב הנוכחי."
ואז הגיע תורו של בלאן, המבוגר האחראי. "אני אתן לכם את הדוגמה של הספרדים," אמר המאמן הלאומי לנוכחים. "הם בכלל לא מתעסקים בנושאים האלה. הם אמרו לי 'לנו אין בעיה כזו, כי אין לנו שחקנים שחורים."'
זה בלאן, האיש שמוזכר כיורשו העתידי של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. האיש שלקח על עצמו את תפקיד מאמן צרפת אחרי טראומת דומנק בכדי להחזיר עטרה ליושנה, אבל באותה שיחה סגורה עשה טעות של טירון ופתח פצע מוגלתי שהצרפתים מתים שיעלם.
אז למה בדיוק התכוונו שם בישיבה שהיתה אמורה להיות חשאית ופורסמה באתר החדשות "מדייפארט?" בואו ניקח למשל את שחקן ההגנה סבסטיאן באסונג, ששיחק בוולבס כמושאל מטוטנהאם. הבחור נולד בפריז, טופח במדשאות הנפלאות באקדמיה של קליירפונטן, צבר שתי הופעות בנבחרת הצעירה של צרפת, אבל כשהגיע הזמן לבחירה משמעותית, החליט לשחק בנבחרת קמרון, שם כבר יש לו 15 הופעות בינלאומיות.
בראיון ל"גארדיאן" הבריטי, סיפר באסונג על המניעים. "אני לא הולך לשקר ולספר שבצרפת פחות קשה להשיג עבודה מאשר באנגליה אם במקרה יש לך זקן ארוך. זו פשוט עובדה. באנגליה פתוחים ולכן אנשים מבקשים להגיע לכאן מאחר שהם יודעים שיקבלו הזדמנות, ולא משנה איך הם לבושים או מהיכן הם מגיעים. החברה הצרפתית עדיין צריכה לעבוד על עצמה כדי לדעת איך לקבל זרים."
דווקא בלאן היה חבר באותה נבחרת פלא שהביאה לצרפת גביע עולמי היסטורי ב.1998- אני זוכר את האופוריה ששררה אז ברחובות פריז, שדיברה על הרכב הצבעים החדש שיכבוש את המדינה. "בלאן - נואר - בר (לבן - שחור - ערבי,"( מדגישים שסוף-סוף יש איחוד מערכות במדינה עמוסת המהגרים.
אני לא אשכח את היציאה מתחנת המטרו "שארל דה גול" בשאנז אליזה, ואת התמונה הגדולה של זינדין זידאן, הכוכב בעל השורשים האלג'יראים, תלויה לאורכו של שער הניצחון, קודש הקודשים הצרפתי, עם הכיתוב שובר הגבולות "הנשיא זידאן."
רק קול אחד התעקש גם אז לשבור את התקווה לעתיד חדש. היה זה ז'אן-מארי לה פן, מייסד מפלגת הימין "החזית הלאומית." גזען חשוך, שהמשיך לצעוק מעל כל במה
אז ניסו להשתיק את לה פן, שנחשב למחרב שמחות סדרתי, אבל לאחרונה הודתה כריסטיאן טובירה, ילידת גיניאה הצרפתית שניסתה לרוץ לנשיאות צרפת ב,2002- שאותה תקופה אכן הייתה מצג שווא שהחזיק רק זמן קצר. טובירה סיפרה בCNN- איך זרקה אז לניקולא סרקוזי, שר הפנים באותן שנים, שהם מובילים את המדינה למלחמת אחים.
הנה היום, כמעט 14 שנים אחרי אותו ערב היסטורי בסטאד דה פראנס, מתגלים לאט לאט קרעים גם באותה נבחרת פלא צרפתית, שניסתה לסמל עידן חדש. אחד המובילים במחאה שקמה בעקבות דברי בלאן, היה ליליאן תוראם, המגן המופלא של יובנטוס וברצלונה, מי שניצח את קרואטיה בחצי הגמר ב.'
"עבור איזו נבחרת משחק קרים בנזמה, והיכן משחק סמיר נאסרי,"? שאל בהתרסה מגן העבר כתשובה לאותה ישיבת סגל בהתאחדות. "כל אלה לא נחשבים? כשיש לך בראש רעיון לא נכון, אתה מסיים עם תשובות שגויות."
מאז שפרש, הפך תוראם לקיצוני בדעותיו, ומשמיע טענות לגזענות שורשית בכדורגל הצרפתי. אחרי שקפטן הנבחרת, פטריס אברה, התעמת במונדיאל האחרון עם צוות האימון, הוא נכנס במגן של מנצ'סטר יונייטד, כעס שהוריד ראש והמשיך במדים הלאומיים במקום לפרוש.
תוראם, בעל מספר ההופעות הגדול בטריקולור בכל הזמנים, גם אמר באותה הזדמנות: "אנשים יתחילו לעשות קיצורי דרך ויספרו שהתוצאות הרעות של הנבחרת הן מפני שיש יותר מדי שחורים בהרכב." אברה כעס על המתקפה של תוראם ואמר ל"סאן" האנגלי: "זה לא מספיק להסתובב עם ספרים על עבדות, משקפיים וכובע בכדי להפוך למלקולם אקס. ליליאן רואה את עצמו כמאמן החדש, כנשיא ההתאחדות וכנשיא צרפת. התקשרתי אליו כדי לקבל הסברים, אבל הוא לא ענה. השארתי לו הודעה ארסית, אז הוא החזיר צלצול כאילו הוא לא ידע מי טלפן. מה שעשינו בדרום-אפריקה היה צעד רציני, אז בשביל מה להוסיף שמן למדורה."?
רק שאברה לא היה היחידי שיצא נגד תוראם. אפילו כריסטוף דוגארי, חלוץ הנבחרת ב,'98- חשף צד אפל של אותה זכייה, כשניסה להגן על חברו הטוב בלאן.
"מה שמעצבן אותי בהתנהגות של תוראם, במיוחד בהתקפות שלו נגד המאמן, שהוא מנסה להתנהל כמו שופט בבית המשפט העליון," אמר החלוץ. "אני לא אשכח שאותו שחקן, כשזכינו במונדיאל, אמר פתאום 'קדימה כל השחורים, בואו נצטלם עם הגביע.' פרנק לבוף קם אז והחזיר לו 'תאר לך שהייתי אומר 'בואו כל הלבנים נצטלם,' איך היית מגיב.'? באותם רגעים לא חשבנו שתוראם הוא פאשיסט וגזען."
בעיית הזרים לא מתחילה בכדורגל. כשגרתי בפריז עם הוריי, בתחילת שנות השמונים, הביאה פ.ס.ז,' אז קבוצה צעירה, את מוסטפה דאלב, כוכב נבחרת אלג'יריה שיעזור לה למלא חצי אצטדיון. הרי מי הלך אז למגרש בעיר שמגישה אוכל טוב ומוזיאונים משובחים? בעיקר מהגרים.
היום, שלושים שנה אחרי, ברבעים שלמים של פריז ערבית היא השפה השלטת, שלא לדבר על הפרברים שבשוליים, שם כמעט ולא תמצאו צרפתיים שורשיים.
לא סתם מארין לה פן, בתו הצעירה של ז'אן-מארי והנשיאה הנוכחית של מפלגת החזית הלאומית, זכתה בבחירות האחרונות ל18- אחוזי תמיכה. הישג מפתיע, אבל לא כזה שמפיל מהכסא. מה שאביה אמר ב'98- ונשמע צורם והזוי, אומרים היום רבים, והמיעוטים מרגישים היטב את הטבעת ההולכת ומתהדקת סביב צווארם.
הנה ניקולא אנלקה, שגדל במפלצות הבטון של הפרברים ואף פעם לא היה חביב הקהל הצרפתי: החלוץ, אחרי עימות מתוקשר עם דומנק במונדיאל האחרון, סיים את חלקו כמייצג בטריקולור עם הרחקה מ18- משחקים.
אנלקה תמיד התהלך עם זעם כבוש והתנהגות מרדנית, שטיפח במשך שנים בגטאות של הפרברים, ולכו תדעו לאן היה צומח בלי השליטה בכדור. בראיון נוקב ב"דיילי מירור," החלוץ המצטיין לא ברר מילים כשדיבר על המולדת ההיא.
"לאנשים בצרפת יש תמונה מעוותת שלי," אמר אנלקה. "לא היו לי אף פעם בעיות בארץ אחרת. כל מה שהשגתי בקריירה היה בחוץ. אני לא 'תוצרת צרפת.' זה מקום שלא היה לי בו כלום חוץ מצרות. זו גם הסיבה שאף פעם לא שרתי את ההמנון כששיחקתי בנבחרת. אם הם היו מתעקשים שאשיר, הייתי פורש מהסגל."
באותו ראיון אנלקה גם דיבר על הרגשות המעורבים בתוך המחנה. "מאוד קשה לשמוע אנשים אומרים 'ריברי הרביץ לגורקוף.' הרי ריברי מוסלמי וגורקוף הוא ילד צרפתי טוב. זה הלך כבר יותר מדי רחוק. כשצרפת לא מנצחת ישר מתחילים לערב דת וגזע."
בצרפת יש לא מעט אנשים שמאמינים שריימונד דומנק קיבל את תפקיד מאמן הנבחרת ב2004- רק בגלל צבעו הנכון, במיוחד כשהועדף על פני ז'אן טיגנה, אחד הקשרים הגדולים בתולדות הכדורגל הצרפתי, שלרוע מזלו בתעודת הזהות מצוין שהוא יליד מאלי. "יש הבדל גדול בין מי שמשחק לבין מי שמנהל, שהוא בדרך כלל לבן ובן למעלה מחמישים," הסביר יואכים בארביאר, שכתב את הספר "כדורגל תוצרת אפריקה."
סיפורים על הסירחון בענף החלו לצוץ בשנים האחרונות ורק הגבירו את המתח. פקידים בהתאחדות הצרפתית סיפרו שבשנת ,1997 אנשים מהמחלקה הטכנית קיבלו הוראה לחפש בתיקיהם של שחקני נבחרות הנערים והנוער ממוצא צפון-אפריקאי, לבדוק אם במקרה הביאו חומרי דת שעשויים לפגוע במרקם.
אפילו על בלאן סיפרו שאחת ההוראות הראשונות שלו כמאמן לאומי היתה לאסור על השחקנים המוסלמים להביא איתם בשר שנשחט על-ידי קצבים שלהם. מאוחר יותר הסביר המאמן בראיון טלוויזיה שהוא מכבד את האסלאם, אבל הוא מעוניין לשלוט במזון שמוגש לשחקניו, וגם ככה הוא לא מכניס חזיר לתפריט, מכיוון שהבשר שלו יותר מדי שמן עבור ספורטאים.
בלאן ידריך את צרפת ביורו הקרוב. ועדה מיוחדת שמונתה לבדוק את אותה שיחה פרובוקטיבית מצאה שהוא וחבריו לא עברו על חוקים או על כללי אתיקה. גם זידאן, האייקון ממוצא אלג'יראי, המשיך לתת לו גב ואמר שאין סיכוי שהמאמן גזען. היה זה בלאנקור, המנהל הטכני, ששילם את מחיר אותה ישיבה.
"הנושא עלה באותה שיחה באופן מסורבל ולא מוצדק," אמרה בסיום הבדיקה שרת הספורט של צרפת דאז, שנטל ז'ואנו. "הרושם הכללי הוא באמת אינו נעים ועם רמזים שנוגעים בגבול שנושק לגזענות."
בלאן, שהבין שניצל בעור שיניו, התנצל והסביר שדבריו הוצאו מהקשרם. כל שרצה זה להתריע על בעיה שההתאחדות מפתחת בעמל רב שחקנים מוכשרים, ובסוף התהליך הם בורחים בין הידיים. שום דבר גזעני.
לצדו של בלאן עמד גם ארסן ונגר, מאמן ארסנל, שביקש לא לשתוק לנוכח המהומה המתחוללת בארצו.
"צרפת אינה מדינה גזענית. האישיות הנערצת שם היא הטניסאי יאניק נואה, ובתפקיד קפטן הנבחרת שימש אלו דיארה. הדבר היחיד שאפשר לומר זה שאותו דיון בהתאחדות היה שלומיאלי ויותר טוב אם לא היה מתקיים. לכן הכי חשוב שפוליטיקה לא תהיה מעורבת בספורט, כי אם יש יתרון בכדורגל, זה שמה שקובע זו איכות השחקן ולא מהיכן הוא מגיע."
לפני חודש בדיוק התחלף השלטון בצרפת. את כיסאו של הנשיא תפס פרנסואה הולנד, ואילו סרקוזי הלך הביתה. אלפים יצאו לרחובות, מילאו את השאנז אליזה וכיכר הבסטיליה. בין החוגגים נשמעו קולות "כולנו שווים, כולנו אחים" בתקווה אמיתית לפתיחת דף חדש במדינה המסוכסכת.
לא רק הצלחה פוליטית יכולה לאחות קרעים, גם ספורט, כפי שקרה ב.'98- שמות כמו נואה, תיירי הנרי וטוני פארקר עדיין רשומים בדפי ההיסטוריה כגיבורים לאומיים מבלי לחשוב על גזע או צבע.
צרפת הנוכחית היא לא אותה הפייבוריטית של ,1998 גם לא של יורו .2000 ספק אם תעפיל לרבע הגמר, הרי אנחנו מכירים אותה בשנים האחרונות, אבל לפחות כמה תמונות למזכרת יכולות לספק את הסחורה.
מספר רגעי קסם מתוצרת ריברי ואז חיבוק משותף של נאסרי האלג'יראי, דיארה עם השורשים ממאלי ולורן בלאן, יליד אליי שבדרום צרפת, ספורטאי רב זכויות, שאמנם טעה, אבל מקווה לשנות את הרושם באוקראינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם