מורשת קרב: המשחק האלים בהיסטוריה
שני עיתונאים איטלקים נשלחו לדווח מצ'ילה, מארחת מונדיאל ,1962 והדליקו את המקומיים עם סיקור פוגעני ומתנשא. כששתי הנבחרות נפגשו בטורניר הזעם התפרץ. עלבונות לאומיים, יידוי אבנים ומכות רצח הפכו את "הקרב של סנטיאגו," אתמול לפני 50 שנה, למשחק האלים בתולדות הכדורגל
צ'ילה נגד איטליה, במסגרת שלב הבתים במשחקי גביע העולם. מערכה שכונתה ע"י ההיסטוריונים 'הקרב של סנטיאגו,' זירה שגורמת לאירועי המושבה להיראות כמו חגיגות המימונה.
צריך ללכת שנתיים קודם בכדי להבין את שורשי ההיסטוריה של העימות. ב22- במאי 1960 פגעה בצ'ילה ולאדיביה, אחת מרעידות האדמה הגדולות בהיסטוריה. קרוב ל6,000- אנשים מצאו את מותם, כשרבים איבדו את בתיהם ורכושם. לא מעט מדינות, ביניהן איטליה, ביקשו להעביר את משחקי המונדיאל מהמדינה הפגועה, אבל הצ'יליאנים הגאים התעקשו שלמרות הכל משחקי 1962 יתקיימו אצלם במדשאה.
איטליה הוגרלה עם צ'ילה באותו בית, וכקידום למשחקים שלחו מערכות העיתונים הגדולים את הכתבים הבכירים בכדי שידווחו מההכנות לטורניר היוקרתי. שניים, מתברר, לא חסכו בתיאורים הגראפיים. קוראדו פיזינלי, מ"לה נסיון" שבפירנצה, תיאר את הבירה כסובלת מתת תזונה, בערות, עוני, אלכוהול, זנות ובאופן כללי אומללה ומפגרת הרחק מאחור.
אבל זה היה עוד כלום לעומת אנטוניו ג'ירלי, הכתב המנוסה של ה"קוריירה דלה סרה." העיתונאי כתב: "צ'ילה היא מדינה קטנה, גאה וענייה. הסכמתה לארח את המונדיאל דומה ליום שבו מוסוליני החליט לשלוח את חיל האוויר האיטלקי להפציץ את לונדון. בבירה יש 700 חדרי מלון, הטלפונים לא עובדים והמוניות כאן נדירות בערך כמו בעלים נאמנים."
ג'ירלי התנצל מאוחר יותר על המאמר המתנשא, הבין את טעותו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הצ'יליאנים, שהתקשו להתאושש מרעש האדמה הטרגי, רק חיכו לטריגר בכדי להתפוצץ, והעיתונאים האיטלקים אכן סיפקו את הסחורה.
התקשורת הצ'יליאנית הוציאה את נשק יום הדין מהמחסן, והמטירה אותו על הכוכבים האיטלקים. היא כינתה אותם פאשיסטים, מאפיונרים וסוטי מין, ומאחר וכמה משחקני אינטר היו מעורבים באותם ימים בפרשיית סמים, אז גם נרקומנים. כל הפטריוטיות נשפכה החוצה. העיתון "קלארין דה סנטיאגו" יצא אז בכותרת המחייבת 'מלחמת עולם.'
שני העיתונאים האיטלקים מיהרו לברוח מצ'ילה מחשש לשלומם, ואכן ההמון הזועם תפס במקומם שני עיתונאים ארגנטינאים והכניס להם מכות רצח, בטעות כמובן. ההתאחדות האיטלקית ידעה שהמשחק בין שתי הנבחרות הולך להיות מרחץ דמים. ראשיה ביקשו מאנשי פיפ"א שלמען שלום השחקנים יוחלף שופט המשחק הספרדי, ושבמקומו ימונה שופט בכיר. פיפ"א נענתה לבקשה.
היא שלחה למשחק הטעון את קן אסטון, שבעברו היה קצין בכיר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ונחשב אז לטוב ביותר. אחרי שהסתיים
האיטלקים עוד ניסו להגיע מפויסים לאצטדיון הלאומי בבירה, וכשנכנסו זרקו פרחים ליציעים העמוסים, אבל הקהל הצ'יליאני החזיר את הפרחים לדשא בקריאות בוז מחרישות אוזניים.
על הספסל האיטלקי ישבו אז כמה פנים מוכרות: ג'ובאני טרפאטוני, שיאמן את אירלנד ביורו הקרוב, צ'זרה מאלדיני, האבא של פאולו, והשוער לורנצו בופון, שהוא בן דוד של סבא של ג'יאנלואיג'י, שוער נבחרת איטליה הנוכחי. חוץ מהם ישבו גם עומר סיבורי וג'יאני ריברה הגדולים.
כבר אחרי 12 שניות נרשם הפאול הראשון, אחרי 12 דקות ההרחקה הראשונה. ג'יאורג'יו פריני, האיטלקי, בעט בהונורינו לאנדה הצ'יליאני. בעיטה שנראתה ככסף קטן לעומת מה שבא בהמשך, אבל הספיקה לאסטון לספק הרחקת בכורה.
האיטלקי זעם וסירב לצאת מהדשא. הגיעו שוטרים שגררו אותו כשהוא צורח ובועט. קולמן, השדר הבריטי, סיפק אז פנינה נוספת: "הנה השוטרים נכנסים למגרש, או שאולי זה הצבא."?
במשך שמונה דקות המשחק הופסק, ומאותו רגע כל תיקול נראה כמו שבירת רגל וכל דחיפה גררה תגרה, עד התקרית בין ליאונל סאנצ'ס הצ'יליאני למריו דויד האיטלקי.
השניים נכנסו לפינה צדדית במגרש, וכשהשופט לא שם לב דויד הכניס כמה בעיטות לסאנצ'ס, שלא שתק וכבן למתאגרף מקצועי, שלח מכת וו עם השמאלית ישר לתוך הלסת של האיטלקי. נוק אאוט אימתני שהשופט לא ראה, וגם קווניו לא שמו לב למתרחש. וכאן נכנסת, לא תאמינו, נקודה יהודית-ישראלית.
אחד הקוונים במשחק היה ליאו גולדשטיין, ניצול שואה, שסיפורו לא פחות מדהים. בזמן שהיה במחנה ההשמדה והיה בדרכו לתא הגזים, שאל אחד השומרים את הצועדים אם יש ביניהם שופט כדורגל. לגולדשטיין לא היה ניסיון אבל היתה תעוזה, וכעבור כמה דקות כבר ניהל משחק בין שתי קבוצות גרמניות.
גולדשטיין שרד את התקופה הקשה, היגר לניו יורק, שפט בליגה האמריקאית וגם נכנס כחבר כבוד בהיכל התהילה של הענף בארה"ב. על פי המידע שיש הוא גם עלה ארצה. בכל מקרה, אפילו הקוון שלנו לא הצליח לעשות סדר. מספרים שלחש אז לשופט: "קן, אל תטרח לפתור את הבלאגן הזה." ודייויד קולמן, מה-,BBC נאנח פעם נוספת. "הנה זה בא שוב. אחת ממכות הוו המדהימות שראיתי בחיי."
היה ברור שדויד, האיטלקי, לא ישתוק על האגרוף החזק שזעזע את פניו. הוא היה באטרף של נקמה ואכן, בדקה ה,41- כשהכדור היה בקרבת ראשו של הצ'יליאני, האיטלקי טס לעברו עם בעיטת קראטה ישר לחוליות הצוואר.
אחד העיתונאים האיטלקים כינה את המעשה ניסיון לרצח. אחר כתב: "או שהוא משוגע קלינית, או שבאותו רגע היה על סמים." העבירה נבחרה לאחת מ15- הברוטאליות ביותר בתולדות המשחק, אחת משתיים מאותו יום שנכללות ברשימה המקוצרת. כבוד.
דויד מצא את עצמו בחוץ. האיטלקים הגיעו להפסקה עם תשעה שחקנים. יותר מאוחר סיפרו שהם חשבו לא לעלות למחצית השנייה. גם השופט אסטון שקל החלטה דומה, אבל בסוף, מחשש לפוגרום, הוחלט לשוב ולשחק.
המחצית השנייה היתה מטורפת כמו הראשונה. סאנצ'ס, המתאגרף שניצל מהרחקה בטוחה, המשיך להתפרע. אמרו עליו שבחיים היה איש נעים הליכות, אבל באותו יום הוא נתקל בהומברטו משיו, ארגנטינאי ששיחק בנבחרת האיטלקית בגלל דרכון נכון. הוא צעק לעברו 'בוגד' ושבר לו את האף במכת אגרוף חדה. בצ'ילה סאנצ'ס נחשב לגיבור לאומי, ולא רק בגלל היכולות שלו על הדשא.
השופט אסטון כבר לא שלט במשחק. קולמן השדר לא הפסיק לשגר הערות ציניות. "עכשיו יש לנו גם ראגבי וגם איגרוף," הוא נאנח כשהמשחק הופסק בפעם המי יודע כמה.
האיטלקים התחננו שהעימות האלים לפחות יסתיים בתיקו, אבל ראו את הצ'יליאנים כובשים שני שערים ומנצחים את המשחק הטעון ,0:2 לשמחת עשרות אלפי אוהדיהם. האיטלקים זעמו במיוחד על השופט האנגלי, והעלו כל מיני השערות לגבי שיפוטו החד צדדי, החל מקבלת שוחד ועד המקצוע שבו אימו מתמחה.
בבית הספר לטיס שבו השתכנו, חיכו לאוטובוס שלהם אוהדים צ'יליאנים שהמשיכו את המתקפה בזריקת אבנים. אבל הפלא ופלא, שום עונש מיוחד לא נרשם למחרת. הדיין אלחדיף לא הלם בהם, והדיין פזטל לא הקל. שחקנים הורחקו ממשחק אחד, כאילו כלום לא קרה. פיפ"א לא היתה מוכנה אז עם המקל והגזר, וגם התקשורת לא ממש קלטה את גודל הבושה. ביורו הקרוב לא כדאי לנסות את זה על היריבה.
צ'ילה התקדמה באותם משחקים עד לחצי הגמר, שם הפסידה לברזיל, אלופת העולם. ואילו איטליה נסעה מוקדם הביתה, כשברומא לא הפסיקו להראות בהילוכים איטיים, נדירים לאותה תקופה, את האירועים מעוררי המחלוקת. למרבה האירוניה, בעקבות אותו יום ועם ניסיון של קרבות אחרים, אסטון, שלא שלט במשחק, היה זה שהמציא כעבור ארבע שנים את שיטת הכרטיסים הצהובים והאדומים בכדי להכניס סדר למגרש.
אסטון, שלא שפט מאז אותו יום במסגרת גביע העולם, נפטר לפני 11 שנה בגיל .86 גם דויד ופריני, המורחקים מאותו ערב, אינם בין החיים. אפילו ג'ירלי העיתונאי האיטלקי, מצית המדורה, הלך לעולמו לפני כחודשיים בשיבה טובה.
נדמה שאם לכותבי ספרי ההיסטוריה של פיפ"א היתה אפשרות לחסל איזה דף מהכתובים, הקרב של סנטיאגו היה בין המועמדים הראשונים לגריסה, ולמרות זאת עדיין משעשע להיזכר. אין כמו כדורגל רע, מתובל בכמה מכות טובות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם