מתכון שיגעון: ההנאה הצרופה מה-NBA
טריטות עיניים, אינטימיות מוחלטת ופרוסת עוגה כמובן. חוויית ה-NBA בלילה היא משהו שגורם לך ללקק את האצבעות
טוני פארקר השבוע. לא ייכנס לפנתיאון, אבל היה כ"כ כיף צילום :איי-אפ-פי
השבוע עוברים דירה אז הכל חצי מקופל, ובשביל קפה הייתי צריך לחבר את הקומקום לשקע בסלון. עדיף. ככה אוכל להסתכל על המשחק כבר בזמן הבחישה. השלוק הראשון, שנמהל בטעם משחת השיניים שעוד רובץ בפה, מספק אבל לא מספיק. משהו חסר שם. עוגת הגבינה שמחכה במקרר היא בדיוק המשהו הזה.
לקום שעה מוקדם ממה שתכננת זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות בלילה של NBA. אתה בונה על טיימינג יקיצה שיסדר לך משהו כמו חמש וחצי דקות נטו של כדורסל, והרי ידוע שהאקשן במשחק NBA מתחיל ברבע הרביעי, אבל פתאום אתה מקבל בהפתעה שלושת רבעי מחצית.
הדבר השני הכי טוב שיכול לקרות בלילה של NBA זה עוגה שמחכה במקרר. אלהים יודע שאני לא אחד שגדל עם עוגות במקרר - אחותי כמעט הפגינה פעם פעם נגד ההורים בדרישה למגירת חטיפים, ולכן מדובר באירוע נדיר.
את השילוב של כדורסל, פרוסת עוגה, עייפות וקפה גיליתי במהלך סדרת הפלייאוף המסעירה ביותר שליוותי. היא גם היתה הראשונה שצפיתי בה במלואה: שיקגו - פיניקס בעונת 1993/94.
העניין הוא שבגלל שלקום לראות NBA באמצע הלילה זו חוויה כל כך אינטימית - בין השאר כי לרוב אתה חווה אותה לבד - שאין הרבה הבדל בין גרסת 94' שלה לגרסת 2012.
בשני המקרים חשתי בר מזל, מעט גיבור על זה שהצלחתי להתעורר, מוקסם ושותף לרגעים היסטוריים (הרבע הרביעי של סן אנטוניו בניצחון על אוקלהומה במשחק מס' 1, זה שעבורו קמתי, אולי לא ייכנס להיכל התהילה אבל
בהחלט היה פנומנלי).
אני אוהב לראות כדורסל לפנות בוקר, לבד ועייף. אני אוהב שהסוכר של העוגה מחזיק אותי ער עד לרבע הרביעי, ואז הכדורסל כבר דואג לזה. אני אוהב את הרעיון שכולם ישנים ואני רואה את הדבר הכי טוב שיש לראות.
חברים אומרים לי שאם נגור בארה"ב אז הכי כיף יהיה שלא נצטרך לקום ב-4 בבוקר כדי לראות את הפלייאוף, כי נוכל פשוט לצפות בזה בטלוויזיה ב-21:00 בערב כמו בני אדם.
האמת שיצא לי לראות משחק NBA בשעות כאלה, בקנדה. לא הייתי עייף, לא לבד, בלי מתוקים וגם לא מעושן, והיה משעמם כמעט כמו הוקי. מאז פשוט השלמתי עם הנוסחה, והאמת שאני מת עליה.
משחק פלייאוף ב-NBA הוא אירוע אדיר ומסעיר שמתרחש בספֵירה לא ידועה בשעות לא שעות. אסור לחוות אותו בשעות ערב, בחברת מישהו או נטול עוגה. המקפיד על כל אלה יזכה בפרס.
ב-1994 ראיתי את דן מארלי, ב-2012 זה היה מאנו ג'ינובילי
צילום: איי-פי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם