מחול שדים: על התיעוב של משפ' לוזון
את התיעוב כלפי מכבי פ"ת הרוויחה משפחת לוזון ביושר. מי שלא סופר אף אחד, סופו שאיש לא יספור אותו. והקרשנדו של מנצ'סטר סיטי הוא כמו אגם הברבורים, רק עם תכלס
"רצינו ללמד אותם לקח". אבי לוזון צילום: דני מרון
זה מסובך, ניסיתי להסביר לו. כדורגל הוא בולמוס רגשי חסר הגיון פנימי. במהותו הוא הרבה מעבר לדחף אסתטי, תשוקה למשחק יפה, תאווה לפס מתוחכם ובעיטה מסוגננת. אהדה לקבוצה היא טרחנית, נוקדנית ואובססיבית, נוטפת מיצי מרה ודם רע. כשעל המאזניים מיטלטלות הפועל ב"ש או מכבי פ"ת, הבחירה הערכית קשה. ובין השתיים, אני מעדיף את הקבוצה של ברקת.
סיפרתי לו משהו שקראתי בספרו של אדוארדו גלאנו ("כדורגל באור ובצל", הוצאת גלורי): אוהד של בוקה ג' וניורס, בבואנוס איירס, שנא כל חייו את ריבר פלייט, אך על ערש דווי, בעודו מיוסר מכאבי המוות, ביקש שיעטפו אותו בדגל האדום לבן של היריבה השנואה, וכך הוא יכול היה לחגוג עם נשימתו האחרונה: "מת עוד אחד מהם'".
בני הבכור סבר שזהו אחד הדברים המטופשים ששמע בחייו. אני מניח שכל אדם הגיוני יסכים איתו. אולם אוהדי כדורגל יודעים שמבעד לטיפשות, הפאתטיות והאינפנטיליות מבצבצת אמת מסוימת. אחר-כך איגפתי את הנושא מכיוון הלוזונים. הסברתי לו על הכוחניות, על ה"אני ואפסי עוד", על מצבו של הכדורגל הישראלי, על יו"ר התאחדות שמאבד את הברקסים. אבל הבן שלי, ילד חכם, לא הבין כיצד כל זה קשור לרצון הכללי שדווקא מכבי פ"ת תרד ליגה, ומה אשמים האוהדים? הרהרתי בדבר, עד שנלקחתי 2000 שנה לאחור.
פעם בא גר להלל הזקן וביקש שילמדו את כל התורה על רגל אחת. השיב לו הלל הזקן: "כל ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה, והשאר פרושה, צא ולמד" (בבלי, שבת, לא, ע"א). זהו עיקרון הבסיס של המוסר היהודי. וכיוון שמקובל עלי באכסניה הזו להצביע על דברים השנואים עליי, כגון הצביעות, השקר, ההתחסדות והצדקנות כלפי קבוצות מסוימות, הרי שאי אפשר להתחמק מהאמת.
יש צדק בחלק מטענות משפחת לוזון. דעת הקהל בפמפום תקשורתי רצתה במפלת קבוצתם. התיעוב כלפי מכבי פ"ת לא נבע בשל השחקנים או האוהדים כמו בשל התנהלות המשפחה. את היחס הם הרוויחו ביושר. מי שלא סופר אף אחד, סופו שאיש לא סופר אותו. וכיוון שאנו חיים בחברה ולא על אי בודד, ברגע האמת, כמו לפני הערעור השני בפני בית הדין העליון, רק מעטים הצביעו על האבסורד המשפטי.
גם אני צפיתי בהשתאות במונולוג הכואב של יו"ר ההתאחדות. נאמר כבר הכל, אבל לוזון נגע בעצב חשוף. אכן, רצינו בנפילתם, רצינו ללמד אותם לקח. כל הסבר אחר יהיה תירוץ שקרי. למרבה הצער, גם שחקני מכבי פ"ת, שיצאו לרקוד במועדון לאחר ירידת הקבוצה, מעידים שמשהו רקוב בממלכת לוזון.
אם נודה על האמת, כל הטקסט הזה לח מדמעות תנין, את הנעשה אין להשיב. מכבי פ"ת ירדה לקול צהלת ההמון, היתה שמחה לאיד בכמויות סיטונאיות. ודברי הלל הזקן טובים לנו כשם שהם טובים למשפחת לוזון.
אוהד סיטי מרגיש את נשגבות החיים.
צילום: איי אף פי
באמנות כמו באמנות
וכעת למשחק היפה. בתוך המהומה המכוערת המקיפה אותנו צץ יופיו של הכדורגל. בין אם במאבק הירידה בליגת העל ובין אם במאבק העלייה בליגה הלאומית, מאבק שיגיע לשיאו ביום שישי הקרוב.
אם נגרע מהסיפור את תועבת אחי נצרת, הרי שהמחזור האחרון סיפק שיאים של מתח היצ'קוקי.
כעבור יום, באנגליה, דרמה מטורפת שלא ידענו כמותה. דרמה שבסופה מנצ'סטר סיטי זכתה באליפות אחרי 44 שנים של תהומות ייסורים וסבל.
כאוהד יונייטד, כאבתי את אובדן האליפות, אולם קשה היה שלא להתפעם מהקרשנדו המופלא. אהדת יונייטד עבורי אינה דומה לזו של בית"ר, כך שהיה לי קל הרבה יותר ללכת לישון ביום ראשון. אך גם לפני שתי עונות, ברגע השפל בו ערן זהבי חלף כדי לתקוע דאבל בטדי היתה הילה מכושפת. והנה אמרתי את זה.
דמיינו מהלך וירטואוזי,
של מסי, רונאלדו או רוני. מבחינת המאמץ הפיזי, הכפפת הגוף לרצון, התנועה המרהיבה של הגוף, אותם שחקני כדורגל אינם נופלים מאף רקדנית שמבצעת פירואט באגם הברבורים. אבל בכדורגל, בניגוד למחול, יש גם תכלס. אם הכדור נושק לרשת בדרמה הזו שמחקה את נשגבות החיים, אך גם את שיממונם, דבר לא ישווה לתחושת האושר המתוק, הנעלה, שמורח את הפנים לחיוך עצום ומטופש. חיוך של ג'ריקן קרוע.
קהל הצופה במחול לא ישאג בהנאה מוצפת אדרנלין, כולו שבוי בשמחה ילדותית טהורה למראה מהלך ריקוד ולו יהיה זה המסובך והווירטואוזי ביותר. ובמגרש, לרגע אחד מזוקק נעלמים קשיי החיים, סבל גופני, עקה נפשית לטובת אותה תחושה חמקמקה של אושר. וגם להיפך. העצב הגופני ממש, האכזבה, התסכול בקרביים כשהקבוצה שלך מפסידה. זה הכדורגל במיטבו.
ערן זהבי ''תוקע'' את שער האליפות
צילום: אדי ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם