מר ישראל: אוחיון מתרגל למעמד חדש

חצי שנה במדים הצהובים הספיקו לרכז, הנער מק"ש שגדל בצל הקטיושות והעריץ את כספי, כדי להפוך לכוכב הבלתי מעורער של מכבי ת"א. עכשיו הוא מסתגל למעמדו החדש בקבוצה של המדינה, מפרגן לשחקני הכדורגל של עירו ומסביר למה הוא לא מרשה לאמא לשאול אותו בארוחת הערב אף שאלה על כדורסל

אבי אורנן | 12/5/2012 8:00

תגיות: יוגב אוחיון,מכבי ת"א

"עוד לא כבשתי שום דבר. בטח לא את היורוליג". יוגב אוחיון מחייך. השיחה הזו לא כל כך נוחה לו. הבחור שהסתכל לדימיטריס דיאמנטידיס, הרכז הטוב באירופה, עמוק בעיניים וכמעט ניצח למכבי ת"א את סדרת ההצלבה מול פנאתינייקוס, נראה נבוך משהו כשמדברים על החודש שהפך אותו למנהל העבודה הישראלי הראשון מאז ימי עודד קטש ודורון שפר, שמקבל פיקוד על אלופת ישראל.

למשקיף מהצד נדמה שהוא מתקשה לעכל. אולי חושש בתת ההכרה שהקסם ייעלם,

יוגב אוחיון. "זה שהגעתי מק"ש לא היה אישיו" צילום: דני מירון

וליתר ביטחון מעדיף להרגיע את החגיגות סביבו. כשמכירים, מבינים שהסיפור שונה. אוחיון לא מפחד לנחות. בניגוד לציפיות מספורטאי צעיר שמתחיל לפלרטט עם התהילה, הרגליים שלו מחוברות לקרקע באופן טבעי. שומר בקנאות על הפרופורציות. "זה מגיע מהבית", הוא אומר, וחולק את הקרדיט עם ההורים. גם הם, אגב, לא מורשים לדבר איתו על כדורסל.

אוחיון (25), "יוגי" עבור רוב סובביו, גדל בק"ש. מעוז כדורגל מסורתי, הרבה לפני התואר ההיסטורי שהגיע השנה לגבול הצפוני. אבא שלו היה כדורגלן. כילד, גם יוגב בעט בשכונה מדי פעם, אבל החיבור האמיתי לקח אותו למגרש הכדורסל. וכיוון שכדורסל לא באמת שיחקו בק"ש, בגיל 15 הוא עזב את החבר'ה, נפרד מהשגרה ועבר לתיכון "עמק החולה", של הקיבוצניקים השכנים.

"בהתחלה היו קצת צחוקים. אתה יודע, 'הערס מק"ש', אבל רק ברמת הגיחוך הקטן בין חברים. בצחוק לגמרי, לא שום דבר שבא ממקום רע. היו הרבה חבר'ה מהקיבוצים שעברו לשחק כדורגל בק"ש. בכיוון ההפוך הייתי היחיד. אני לא זוכר אם היה מישהו שעשה את זה לפני, אבל לא היו קשיי קליטה. קיבלו אותי בחיבוק אוהב מהרגע הראשון. לא אגיד שהמעבר קל. במובנים מסוימים הקרבתי את כל הילדות שלי, את כל החברים, שנשארו בבית הספר בק"ש. אבל מאוד עזרו לי".

כששואלים אם בישראל

של תחילת האלף היו משקעים נלווים דווקא מהצד השני של המשוואה - או, במילים אחרות - אם היתה אווירה פטריוטיות של עיירת פיתוח שלא תמיד מתלהבת כשחבריה עושים אקזיט לאגף שנתפס כקיבוץ האליטיסטי, אוחיון מחייך שוב.

"קיפוחי כזה?", הוא שואל. "היה קצת. בכלל בצפון, תמיד באנו בקטן וניסינו להוכיח. אם זה בגליל העליון לכל הארץ, ואם זה אני מק"ש, שבא להוכיח לקיבוצים. אבל זה לא היה אישיו. לא התייחסו אלי אחרת, גם כשהיה קשה לשמור על הקשר הרגיל".

- החברים כעסו שעזבת?
"כעסו? בכלל לא. תמכו תמיד. עד היום הם החברים הכי טובים שלי, ואני גאה שאני מק"ש, אבל
כל החיים השתנו פתאום ברגע אחד. כשאתה משחק כדורסל, אתה בבית ספר כל יום, כל היום. לימודים, אימון ולפעמים שני אימונים ביום. הייתי חוזר בלילה מרוסק לגמרי, ובסופי שבוע נוסע למרכז, לאימונים של הנבחרות הצעירות. גם אם מאוד רוצים, לא פשוט לשמור על קשר יומיומי בלו"ז כזה".

יוגב אוחיון על גג העולם, או לפחות זה של עזריאלי פיני סילוק

פעם ראשונה בצהוב

אז הימים היו ארוכים, והעומס גדול, אבל המאמץ השתלם. כבר בימי התיכון הילד השקט תפס מקום מכובד בתודעה של עכברי הכדורסל. ב-2005 גם אוהדים פחות מקורבים נחשפו לתופעה, כשהרכש מהעיר הגדולה הוביל את "עמק החולה" לאליפות ליגת העל לבתי הספר.

משחק הגמר התקיים באולם אוסישקין המיתולוגי, שבינתיים הפך לגינה ציבורית. בפנים היתה תחושה שכל הצפון הצטופף במגרש המחניק. היציעים רעדו. אוחיון, בן 17 וחצי ועם לוק של בר מצווה, נראה כאילו שכחו לעדכן אותו בלחצים מסביב. את הופעת הבכורה על הבמה המרכזית הוא סיים עם 21 נקודות, עשרה אסיסטים ושש חטיפות, בדרך לניצחון על האימפריה מ"בליך", אותה הוביל מי שיהפוך לחברו לנבחרת הלאומית, אלישי כדיר.

בין לבין הגיעה גם אליפות ליגת הנוער עם הפועל גליל עליון. אוחיון סומן כדבר הבא בכל מרקר אפשרי. ועדיין, עד המעבר למכבי, בסך הכל לפני חצי שנה, הוא הוגדר בעיקר כשחקן ליגה נחמד. לא הרבה יותר. חבר מן המניין בסגל הנבחרת, שהמשיך לאסוף מחמאות על משחק ההגנה המשובח, על היכולת האתלטית, העבודה הקשה והאופי הנוח.

על חיבור למכבי ת"א ולרמות הגבוהות של היורוליג לא כל כך דיברו בשנים האחרונות. יותר מזה, אם נצמדים לעובדות ההיסטוריות, גם השנה אוחיון לא אמור היה להצטרף לאלופה. בטח לא להוביל אותה. בתסריט שלא רואים בדרך כלל מחוץ לאגדות הוליוודיות דביקות במיוחד, הגיבור לוהק למערכה הראשונה כמחליף של המחליף של המחליף.

במקור, מכבי עוד התכוונה להחזיר הביתה את יותם הלפרין על תקן הגארד הישראלי. החוזה סוכם, התקשורת דיווחה. אוחיון, באותם ימים, חיפש לעצמו קבוצה בינונית באירופה אחרי שנתיים עמוסות עליות וירידות בהפועל ירושלים. רק שאז החלו השמועות על בעיות מס שעלולות לטרפד את עסקת הלפרין. דיוויד בלאט חיפש חלופה, ומצא את אוחיון בחופשה בארה"ב.

"מאוד הופתעתי מהטלפון", הוא מודה. אבל הדרך להשלמת השידוך עוד היתה ארוכה. כשיוגי עוד היה פוטנציאל צעיר בגליל עליון, נפגשנו בחדר קטן באולם בכפר בלום. עמית גל, טיפוס צבעוני שנוהג לקשקש בלי הבחנה ולצאת בהצהרות שאיש לא מבין - ואיכשהו מתיישרות בסוף עם המציאות, טען שמדובר ברכז הכי גדול בישראל, ושמכבי עוד תרוץ אחריו.

אוחיון היה הרבה יותר צנוע, ובכל זאת סיפק הצהרה לא שגרתית לנער במעמדו. הוא הודה שמכבי זו השאיפה הגדולה, אבל הוסיף שאין לו כוונה להגיע רק כדי להגיד שהוא שחקן מכבי, אם המשרה הפנויה תהיה בקצה הספסל.

ג'ורדן פרמאר. כמעט הותיר את אוחיון מחוץ למכבי צילום: דני מרון

בקיץ האחרון הוא נעמד מאחורי התאוריה. "נפגשתי עם ההנהלה, והדברים לא כל כך הסתדרו בהתחלה", כהגדרתו. בשלב הבא, כשידיעות על החתמת ג'ורדן פרמאר הגיעו עד למחנה האימונים של הנבחרת באירופה, אוחיון כבר היה עם רגל ושבע שמיניות מחוץ לדלת. הוא התייעץ עם כל העולם. החברים לסגל דיווחו על מצב רוח קודר. סוג של חוסר אונים. כולם הכירו את הסיפורים על ליאור ליובין, דרור חג'ג' וגל מקל, רכזי נבחרת מוכשרים שהיו באותו סרט ממש, ונשכחו על הספסל הצהוב.

במקביל, נמשכו הלחצים מהארץ. ברגע האחרון, אחרי הבטחה אישית מדיוויד פדרמן, שיוכל להשתחרר אם ירגיש שאינו משתלב, החוזה נחתם. היום, הסעיף המדובר הפך לבדיחה פנימית במועדון. "היה לי חשוב לקבל צ'אנס, ואם אני לא מספיק טוב, בסדר. לא רציתי להינעל לשלוש שנים. וואו, זה נראה עכשיו כל כך רחוק. מטורף לחשוב שעברה רק חצי שנה".

- אתה קולט שכמעט אמרת למכבי "לא"?
"זו היתה דילמה, אחת הגדולות בחיי. כל הזמן התייעצתי עם אנשים קרובים. כמובן שדאגו להזכיר לי את השחקנים שהיו שם לפני ולא הסתדרו. בסוף ישבתי עם רשימה של יתרונות וחסרונות, והגעתי לשתי מסקנות. הראשונה, שאם אני לא לוקח את הצ'אנס עכשיו, כנראה שכבר לא אקח את האתגר הזה אף פעם. מעבר לזה, אמרתי לעצמי שאוכל להרוויח מהסיטואציה, אפילו אם אשחק ליד כישרונות כל כך גדולים רק באימונים.

"תראה, החלום הזה היה שם תמיד. אני זוכר את עצמי יושב בבית עם חברים מהקבוצה. עמרי (כספי) עוד שיחק איתנו בגליל עליון, וכל שבוע אחרי האימון ביום חמישי היינו מתאספים, מזמינים פיצות ומסתכלים בקנאה על מכבי משחקת ביורוליג. מתים להיות שם גם, במעמד הזה. ואז, שנה אחרי, אנחנו יושבים כרגיל, אותם אנשים בסלון, רק שכספי כבר לא איתנו. פתאום הוא בטלוויזיה, עם מכבי. ואתה אומר לעצמך: 'וואו, איזה כיף לו'. אני גם רוצה".

- היו בדרך שלבים שחשבת שזה כבר לא הולך לקרות? שהבאזז של ימי הנוער התפוגג?
"לא התעסקתי בשאלות האלה אף פעם. באמת שלא".

- ובכל זאת, ידעת שבגילאי הנוער ובנבחרות הצעירות היית מגה כוכב. ידעת שמדברים עליך.
"כן, דאגו להגיד לי מגיל מאוד צעיר ש'אתה תהיה ככה' ו'אתה תהיה ככה'".

יוגב אוחיון, באוסישקין. החליט לקחת את זה צעד, צעד צילום: עדי אבישי

- מלטף את האגו או מלחיץ?
"באיזשהו מקום זה כיף, ואז אתה קולט שצריך לבוא, להרגיע, ובאמת לעשות עם זה משהו. ואני מתכוון, משלב קבלת ההחלטות. ישבתי עם הסוכן והחלטנו על תוכנית פעולה. מראש קבעתי לעצמי שאני לא הולך לקפוץ כמה מדרגות בבת אחת. שעדיף לעבור שלב אחרי שלב. להתבגר בדרך בטוחה. אישית ומקצועית. אני חושב שבדיעבד, כל צעד שעשיתי באמת חישל אותי.

"היה לי חשוב לעבור את התהליך כמו ילד מתבגר, שצריך להסתכל כל פעם על הצעד הבא. ידעתי שחשוב להתחיל בחממה של הגליל, כמו כולם. לפני שעברתי לנהריה היה דיבור עם ירושלים, קבוצה יותר גדולה, אבל נהריה הציעה לי להיות רכז ראשון. משם עברתי לירושלים, והיו שנתיים מדהימות. עליות, מורדות, אבל התמודדות מסוג אחר. עם קהל, מסורת, ציפיות. עוד שלב".

- מכבי לא דיברו איתך?
"זה עלה פעם על הפרק, אבל מיד אחרי הגליל, וכשראינו שאני לא הולך לשחק, דברים נפלו מאוד מהר. בבית טפטפו לי כל החיים שלפני הכל חשוב להרגיש טוב. לעשות כיף, ליהנות, לחייך. שהבריאות חשובה יותר מהכל, ובריאות זה גם נפש. מבחינתי, לקום בבוקר ולאהוב את מה שאני עושה, היה לי יותר חשוב מלקבל צ'ק טיפה יותר גדול. גם הפערים אצל שחקן צעיר בתחילת הדרך לא משמעותיים. יותר חשוב לקבל החלטות נכונות".

הקיץ , כאמור, הבשילו התנאים. אחרי הלילה ההוא בבית המלון, שבו כל נבחרת ישראל עסקה בעיקר בספקולציות על החלטת הרכז שלה, המשלחת חזרה לארץ ויוגב אמר "כן". למחרת כבר הופיע באימון הנבחרת עם חולצה צהובה בשביל הצילומים. "הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים", הוא אמר אז, ואומר גם היום. "כל החיים שיחקתי נגד מכבי. מימיי לא לבשתי צהוב, ופתאום באים צלמים וכל הרעש מסביב. מודה, מביך. למה? כי זה מכבי, וזה גדול. וזה אחר".

וזה עוד כלום לעומת הספין הבא בעלילה.

יוגב אוחיון. לקח זמן עד שנפטר מלוק הבר מצווה צילום: דרור ארצי

כשדייויד צועק עליך

בערך עשר דקות אחרי שחזר מאליפות אירופה, יצאה מכבי לטורניר ההכנה הראשון לקראת העונה. חוץ מפרמאר חלק את העמדה גם עם תיאו פפאלוקאס, גדול רכזי היורוליג באלף הנוכחי. במילים אחרות, היה נדמה שלילד מק"ש כדאי להביא איתו ספר טוב, שיעביר לו את הזמן במשחקים.

"ואז, באסיפה לפני המשחק הראשון, דיוויד אומר לי כזה: 'יוגי, אתה עולה בחמישייה'", מספר אוחיון. "אני זוכר שאני מסתכל על גיא (פניני) וליאור (אליהו), ואומר לעצמי: 'מה קשור?', 'מה אני?', 'איזה חמישייה?', 'על מה הוא מדבר?'. ואז אמרתי: 'וואו'. 'עולה'. 'מכבי'. 'טוב'. מרגש".

לרוץ לספר לאמא לא היה לו זמן. אם תופסים אותך מסמס באסיפת הקבוצה, אתה מזמין את כל החבר'ה לארוחה. באותו ערב גם אפשר היה להניח שמדובר בניסוי כלים חסר משמעות. בעצם, ייתכן שבאותו ערב זה אכן היה ניסוי כלים חסר משמעות. כעבור פחות מחודש, אמא כבר ראתה אותו עולה בחמישייה במשחק היורוליג הראשון של העונה. סידור שנמשך גם ברוב המשחקים שבאו אחריו.

בהתחלה עדיין בתפקידי משנה. כשהסתיימה ההשבתה ופרמאר חזר לארה"ב, אוחיון הפך לרכז המוביל. דמונד מאלט, שנרכש משרלואה במהלך העונה כדי לסתום את החור שהשאיר פרמאר, נשאר מחוסר עבודה ובינתיים שוחרר בחזרה לבלגיה.

- בכל התקופה הזו היו שיחות עם הצוות המקצועי? הסבירו לך מה הולך לקרות, דיברו על הקידום, הציפיות?
"האמת, לא אמרו לי כלום. בשום שלב לא לקחו אותי הצדה ואמרו 'אתה הולך להיות רכז ראשון. תתכונן'. אני חושב שזה היה תהליך שנבנה תוך כדי תנועה, ואני מאוד מאוד מעריך את דייויד ואת כל צוות האימון שנתנו לי את הצ'אנס. גם את השחקנים, שמהרגע הראשון עזרו לי להרגיש בבית".

החניכה המדוברת התרכזה בין היתר בטיפים לחיבור עם בלאט. בעצמו רכז במיל'. מאמן מאוד פופולרי בקרב שחקניו, אבל גם אחת הדמויות היותר דורשות ויותר מלחיצות במקצוע. כזה שביתרון של 30 נקודות מסוגל להרעיד את ההיכל בגלל איבוד כדור מיותר, חוסר תשומת לב בהגנה, ריבאונד שברח.

אוחיון: "הכינו אותי מראש. הוותיקים הסבירו לי איזה סוג בן אדם דייויד, וכמה הוא דורש ממך. למשל, יש לו מנהג קבוע. כדי להשאיר שחקנים במתח משחק, או ברמת מחויבות גבוהה, הוא צועק עליך באימון. אבל לא סתם. הוא ידאג להזכיר את הדברים הכי גרועים שעשית במשחק האחרון. ליד כולם. מצד שני, הוא יידע להרים אותך במחמאה מיד אחרי. גם זה ליד כולם".

- קורה שאנשים נעלבים?
"לא. כל השחקנים כבר יודעים שזה חלק מהעניין. אין אצלו סנטימנטים או הנחות לאף אחד. וזה טוב. הוא אומר הכל בכנות. לכוכב הכי גדול או לשחקן מחליף. בכלל, מכבי באמת מועדון שדורש ממך יותר מחויבות מכל מקום אחר. אני אפילו לא יודע להסביר את זה.

"מעבר לכל קלישאה, דייויד מכין אותך לכל משחק כאילו מדובר בגמר היורוליג. ותביא לו יריבה מהמקום האחרון בליגה האדריאטית. איכשהו אתה נכנס לשיחת הקבוצה, ועד שיוצאים מהחדר השתכנעת שזה באמת המשחק הכי חשוב בעולם. לא יודע איך הוא עושה את זה".

- אתה רוצה להגיד שערב מפגש מרתק עם דומז'לה, בלי לפגוע, אתם לא יושבים בתדרוך כמו ילדים בשיעור תנ"ך, ועושים "כן כן" עם הראש, כשתכל'ס לא הקשבתם למילה ואין לכם מושג על מה הוא מדבר?
"לא. ב-40 הפרש דייויד יצעק עליך. אנחנו יודעים בדיוק על מה הוא מדבר. אני לא מתבייש להגיד. אני לומד כאן כל יום, ונהנה מצורת משחק שלא חוויתי עד עכשיו. אינטנסיביות שונה, רמת אגרסיביות אחרת, וגם רמת רצינות בכל אימון שלא הכרתי בעבר".

דייויד בלאט. יצעק עליך גם ב-40 הפרש צילום: דני מרון

העיקר שהילד אכל

גם 11 אלף איש ששרים מעליו ושידורים ישירים בכל אירופה אוחיון לא הכיר בעבר. הוא הראשון שיספר לך שהמשחק שלו עוד לא מושלם. יזכיר, ובצדק, שצריך המשכיות. שקריירה לא נמדדת בעונה אחת, מרשימה ככל שתהיה. בינתיים יש לו הגנה ואנרגיות אדירות. חדירה מצוינת לסל ויכולת מסירה.

הוא הגארד שאוסף הכי הרבה כדורים חוזרים בקבוצה, ובקיץ, כשימצא קצת זמן פנוי, הוא מבטיח לעבוד על הקליעה מבחוץ. ועדיין, אם צריך לבודד, כנראה שהתכונה הכי מרשימה בהליך הקליטה המזורז היא העוצמה המנטלית. היכולת של הנער החדש בשיכון, שבשנים קודמות סבל מלא מעט עליות וירידות, להתנתק מהלחץ ולהרים את עצמו לגבהים חדשים ככל שהטמפרטורה עלתה.

את הפעם הראשונה גם הוא לא יכול להסביר עד הסוף. רק לנסות לשחזר. "עליתי לפרקט והרגשתי זרם שעובר בכל הגוף. אני עומד באמצע המגרש, מסביב כל הקהל, ופתאום מרגישים שהעיניים נסגרות, ובמכה אתה חי בעולם אחר לגמרי. מתהפך".

- אולם מפוצץ, שעד השנה ראית רק בטלוויזיה. שנייה קודם אתה בעצמך אומר שכל הגוף רעד, ופתאום אין פרקינסון?
"אין פרקינסון, אין כלום. אני רק רוצה לטרוף את המגרש. מנותק לגמרי מהסיטואציה".

במובנים מסוים נדמה שהוא עדיין מנותק. מציב חומה משוריינת בין הקרנבל סביבו לבין האימון הבא. אפילו ההופעות מול פנאתינייקוס, שהובילו את גדול המאמנים האירופאים בעת החדשה, ז'ליקו אוברדוביץ', להתייצב למסיבת עיתונאים, להטריף אותו במניפולציות ולספר ש'יצטרך למצוא פתרון ליוגב אוחיון', נשטפו מהמערכת תוך כמה דקות. או בשפתו: "זאת היתה אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיים, אבל באותו רגע השמדתי את האינפורמציה וניסיתי להתרכז".

לא סתם אוברדוביץ' הניח את אוחיון על הכוונת שלו. אחרי שבעונה הרגילה של היורוליג השיג הבחור 3.3 נק' למשחק, קצת יותר מ-23 אחוז מהשדה ושיחק בממוצע 18:40 דקות , וגם בשלב הטופ-16 לא חל שיפור משמעותי בדקות המשחק שלו, הגיעה הסדרה מול פאו שהפכה את אוחיון למועמד רציני לתפקיד גיבור העל הבא של עם ישראל.

עם 9.8 נק' בממוצע למשחק, 42.5 אחוז מהשדה ו-26:23 דקות בממוצע - ובעיקר עם שתי תצוגות מרשימות בשני הניצחונות על היוונים, העיף אוחיון מעצמו את שרידי האנונימיות האחרונים ונכנס סופית גם לתודעה של אלה שמכבי משחקת מבחינתם רק בפיינל-פור.

- קשה להאמין שמישהו העז לפנטז על כזו בכורה, ואיכשהו עוד לא נוח לך להגיד: "וואללה, הצלחתי".
"ברור. בחיים לא תתפוס אותי אומר 'וואללה הצלחתי'. גם לא בעוד עשר שנים. זו היתה עונה חלומית. באתי כרכז שלישי, וקרו כל מיני דברים שלא ציפינו להם. כל ילד שמתחיל לכדרר חולם להגיע למכבי, ומה שעשינו נותן לי טפיחה נעימה מאוד על השכם. אבל זהו.

"אין מצב שתשמע ממני 'Mission accomplished'. ממשיכים הלאה. זה החינוך שקיבלתי בבית. אף פעם לא נתתי לדברים אמוציונליים להשפיע עלי. לא לטובים ולא לרעים. יכול להיות לך מצב רוח רגעי, אבל לטווח ארוך אין לו משמעות. הוא לא צריך לעשות לי שום דבר. בטח לא להשפיע על קבלת החלטות, או על דרך הסתכלות על דברים".

אם כבר מדברים על פרופורציות, אוחיון נולד בין אין סוף מטחי הקטיושות שנפלו בצפון, למשפחה שסירבה לעזוב את הבית גם כשרוב השכנים ברחו. הוא מעולם לא שאל למה. הזיכרונות עמוסים סיפורים. 15 שנים אחרי, הוא משחזר בדיוק איזו קלמנטינה אכל ומול איזה חלון במטבח עמד כשעוד קטיושה נחתה לו מול העיניים. יודע לאיזו חתונה בבאר שבע אמא נסעה בלילה שבו ראה אחד אחרי השני ארבעה הבזקים צהובים, מארבעה מטחים שנפלו בארבע פינות בדיוק מסביב לבית.

פגיעת קטיושה. משפחת אוחיון לא עזבה את ק''ש צילום: אלכס רוזקובסקי

"מקלטון", הוא קורא למרחב המוגן שבו הלכו לישון. מספר על המון חוויות, ולפעמים סיוטים. "זה היה חלק מהחיים מאז שהייתי תינוק. היו ימים שאי אפשר היה לחיות שם. סכנת חיים תמידית. קולות של פיצוצים, רסיסים בכל הבית. דברים מטורפים. במבצע "ענבי זעם" היינו בערך האחרונים שנשארו בק"ש. לא יודע להסביר למה. ההורים לא רצו לעזוב".

- ואתה לא ביקשת?
"דיברנו על זה. כילד, ובעצם גם כבוגר, אמרתי: 'בואו נלך'. לא הבנתי מה יש לנו לעשות בתוך ההפגזות כשכל כך מסוכן. ההורים ענו שאין שום בעיה, ושאם אני רוצה, אני יכול ללכת. הציעו להעביר אותי מיד לדודה הזאת או לדוד ההוא. אפילו בשמחה. אבל הם לא הלכו, ואני בלעדיהם גם לא הולך. אז נשארנו.

"בסוף פינו את כולם לקצרין. תראה איזה אבסורד. קצרין נחשב מקום בטוח. במלחמת לבנון השנייה כבר הייתי בנבחרת. נשארתי בקיץ בת"א. לקחתי חדר במלון ובקשתי שיבואו. גם אחי גר במרכז. ההורים פנסיונרים, עובדים היום בשביל הכיף. זה לא היה שיקול של פרנסה. לא היתה להם בעיה של כסף, אבל הם לא עזבו עד שק"ש העלתה עשן. מקסימום באו אלינו ליומיים וחזרו".

את הבית הוא עזב בגיל 18 כדי לעבור לגור ליד העבודה. היום הוא גר עם הדס, חברתו במאה השנים האחרונות. ואם כבר ליד העבודה, אוחיון, בצעד די נדיר במכבי, שכר דירה בדרום ת"א ליד האולם. לק"ש כבר כמעט לא יוצא לו להגיע. פעם בכמה חודשים, כהגדרתו. ככה זה כשאתה משחק בשלוש ליגות, ומבלה כל סוף שבוע שני בטיסות לאירופה. גם לאליפות של קבוצת הכדורגל, שהושגה בין היתר בחסות חבריו לבית הספר, דני עמוס ואדריאן רוצ'ט, הוא לא יכול היה להגיע. כילד הוא הלך למשחקים בליגה השנייה. היום אין זמן. הוא מעיד שיוכל לדקלם אולי שלושת רבעי מהרכב, ומבטיח שהלב איתם.

אפילו כשקפץ לליל הסדר, הביקור נדחס לכמה שעות. בא, אמר שלום, אכל וחזר לאימון בת"א. ובכל זאת, למרות הריחוק הפיזי, המשפחה שבה ועולה כל פעם מחדש. חלק ממערכת האיזונים. עד היום הוא מדבר באדיקות עם אבא ואמא כל יום, אבל גם הם יודעים שלא שואלים אותו על כדורסל. "הם מבינים שאני לא אוהב את זה. אם הם מנסים, אני משתתק. מחכה שיגמרו".

- אין שלב של "למה דיוויד לא נתן לך לשחק? למה לא זרקת, למה כן זרקת"?
"כלום. הם יכולים לשאול, אני לא אענה. בזמנים קשים יודעים שאסור לדבר איתי. אני אוהב את השקט שלי. הם יתמכו, ישאלו אם הכל בסדר. אני אגיד 'כן כן כן', ונמשיך הלאה. בחזרה לאיך אני מרגיש ואם אכלתי. אתה יודע. דואגים לילד הקטן שלהם".

- אז הם אלה שמזכירים לך להישאר עם הרגליים על הרצפה?
"אני חושב שהיום כבר אין צורך. אולי פעם ב... מעולם לא התייחסתי בחוסר כבוד לאף אחד. למדתי קודם כל להעריך, כדי שיעריכו. זה חלק מהחינוך שהיה בבית, והיה מאוד משמעותי בהתפתחות שלי כבן אדם".

יוגב אוחיון. המשפחה עזרה להשאיר אותו עם הרגליים על הקרקע פיני סילוק

משפחת אוחיון חיה כל השנים בבית פתוח, עם שורשים מאמינים לצד חופש בחירה מוחלט. סבא היה רב. אמא מסורתית, אבא דתי. לילדים אפשרו להחליט בעצמם איך לחיות את חייהם. יותר מזה, כשיוגב התחיל לקבל זימונים לנבחרות הצעירות, אבא היה הנהג. "הוא הקריב בשבילי המון. אי אפשר להתחיל לתאר. שניהם. בימי שישי הוא היה בא לאסוף אותי מבית הספר, מביא איתו אוכל שאמא שלחה, מסיע אותי למחנה אימונים במכון וינגייט וחוזר לק"ש. המחנות היו מתחילים בימי שישי, ונגמרים למחרת בבוקר. ואבא, בחור דתי, חובש כיפה סרוגה שהולך לבית הכנסת, נכנס למכונית ובא בשבתות בבוקר לקחת אותי הביתה. בגללי הוא לא שמר שבת.

"זה אפילו לא משהו שהייתי צריך לבקש או לשכנע. בכלל לא היו דיונים. מבחינתו זה היה אוטומטי. הוא לא נתן הרגשה שהוא עושה ויתור. והאמת, אני לא זוכר שהרגשתי לא נעים. זה היה יחס חד צדדי של נתינה מצדם. כשקיבלתי רישיון נהיגה הוא חזר לשמור שבת".

יוגב נשאר חילוני. את האחים הגדולים הוא מגדיר כ'קצת יותר גרועים מחילונים', אבל כשמגיעים הביתה לארוחות שישי כולם מכבדים. האחים הם אלה שחיברו אותו לכדורסל. במקור הוא הלך לראות אותם משחקים עם החבר'ה בימי שישי והתחנן שישתפו גם אותו. הוא היה קטן, הם סירבו. בסוף התפנה מקום, הילד הוקפץ לאודישן והשאר היסטוריה. הם פרשו ועברו לקריירה בכוחות הבטחון. לפירוט מדויק הוא לא נכנס, אבל לא מדובר בקציני שלישות.

- ובתוך הבית הזה אתה מתגייס כ"ספורטאי מצטיין". הציקו לך?
"היתה דילמה מסוימת עם הצבא. בהתחלה הם דאגו להטיף לי. לדבר על הערכים שקיבלנו בבית. לצחוק עלי קצת שאני הולך להתגייס ככדורסלן. מצד שני, אמרו שזה בסדר. שאני משחק בנבחרת".

- אז אפשר להניח שלך קצת יותר קשה לקרוא לנבחרת "שירות מילואים", כמנהג ספורטאי העילית.
"בוא נגיד שהגאווה שלנו במשפחה לא היתה הכדורסל. מבחינתי לפחות".

- ומבחינת ההורים?
"ההורים שלי מאוד גאים בכולנו. אצלם יש שוויון מוחלט בין כל האחים".