עד 120: ליברפול מחפשת את הדרך
דווקא ביום ההולדת המיוחד הזה נותר לאדומים רק להתרפק על העבר המפואר. למזלם יש להם הרבה רגעי קסם. את התודות יש לשלוח לשאנקלי, פייזלי, דלגליש וגם לרוני רוזנטל וליריבה העירונית אברטון
רוני רוזנטל בראיון מיוחד: "ליברפול היתה כמו יונייטד"
המעבר של הטופיס לגודיסון פארק הפך את הולדינג לבעל נכס ללא שוכר, האצטדיון בן 45,276 אלף המקומות נותר ריק. אז איש העסקים עלה על פתרון די פשוט - ב-15 למרץ 1892 הוא ניגש בהתלהבות למשרדי ההתאחדות וביקש לרשום קבוצה חדשה. אברטון אתלטיק הוא קרא לה, אבל הפקידים הודיעו כי בלתי אפשרי לרשום שתי קבוצות בעלות אותו שם. הולדינג המאוכזב נאלץ לוותר והלך לבסוף עם השם הבנאלי, ליברפול.
האנגלי היה צריך מאמן ופנה לחברו ג'ון מקנה, שבכלל הגיע מעולם הראגבי. עובדה זו ממש לא הפריעה לבעלים, שחיפש יותר קשרים ופחות כישורים באותה תקופה. מקנה הכיר לא מעט בכירים בכדורגל הסקוטי והשניים הצליחו בזכות זאת להעמיד סגל שמנה 13 שחקנים, תשעה מהם מהשכנים הסקוטים.
כבר בעונה הראשונה זכתה ליברפול באליפות לנקשייר והעפילה לליגה האנגלית השנייה. ההצלחה נמשכה, הסקוטים סיפקו את הקבלות והמועדון צבר תאוצה בקרב תושבי העיר. ב-1893/4 רשמו האדומים הישג מרשים כשסיימו את העונה ללא הפסד וחגגו העפלה
הקבוצה הספיקה לחזור לליגה השנייה, לפני שב-1959 הגיע בחור מהדרספילד בשם ביל שאנקלי ושינה במו ידיו את ההיסטוריה. רשימת התארים שהשיג עם הקבוצה אמנם חיוורת לעומת אחרים, אבל שאנקלי נחשב כמי שיצר את המוניטין של המועדון, הניח את היסודות למאמנים שבאו אחריו וסלל את הדרך, אותה מנסים לשחזר באנפילד עד היום.
"אם היו משלמים לו שעות נוספות הוא היה מיליונר", אמר עליו עוזרו בוב פייזלי, וצדק. שאנקלי נתן את כל כולו למען הקבוצה. דוגמה אחת לכך אפשר למצוא בציטוט המפורסם שלו: "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות, אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת ואני יכול להבטיח שזה הרבה יותר מזה".
באותם ימים התאמנה הקבוצה במלווד - אז מתקן אימונים רקוב ומתפורר, אבל במקום להתלונן הסקוטי לקח את העניינים לידיים. במקום שטיפה מהירה במקלחות של המקום המזופת או לתת לשחקניו לנסוע הביתה עם תום האימון, הסיע אותם שאנקלי לאנפילד. הנוהל של מקלחת ולאחריה ארוחת ערב משותפת גיבש באופן מיידי את הקבוצה.
מלבד זאת דאג המנג'ר להצמיד לשחקנים דיאטן וערך אימונים קצרים בצורת משחקונים של חמש על חמש - דוגמה לפילוסופיית המשחק הפשוטה שלו. מסירה ותנועה, או הטיקי טאקה האנגלי אם תרצו.
הקבוצה חזרה לליגה הבכירה, הקהל באנפילד הרגיש בשינוי והיציעים התמלאו משבוע לשבוע. בסוף עונת 1973 חגגה ליברפול של שאנקלי את הזכייה בגביע אופ"א, אבל המאמן השאיר את האוהדים בהלם כשהחליט לעזוב אחרי 15 שנה.
לפני שארז את חפציו עוד הספיק להמליץ על פייזלי כמחליפו. האנגלי בן ה-55, ששימש כפיזיותרפיסט לפני שהיה עוזר, לא בדיוק התלהב לקבל את התפקיד. התחושה הזאת התגברה כשהקבוצה שלו גמגמה בעונתו הראשונה על הקווים והסתפקה בסגנות האליפות בלבד. לא הישג מרשים לליברפול של אז.
בעונה השנייה נפרץ הסכר והתארים באו בצרורות. "אם אתה נמצא באזור הרחבה ואתה לא יודע מה לעשות עם הכדור, שים אותו ברשת ונדבר על האופציות אחר כך", נהג פייזלי להפציר בשחקניו (אבי כהן ז"ל ביניהם), והתוצאות לא איחרו לבוא.
במאי 1985 הגיעו לגמר גביע אירופה לאלופות ליברפול ויובנטוס. המשחק היה אמור להיות האחרון שישוחק באצטדיון הייזל המתפורר שבבלגיה, אך למרות בקשת שני המועדונים לא לשחק במתקן הרעוע הן נתקלו בסירוב מצד אופ"א האטומה. אותו סירוב עלה ב-39 קורבנות שנמחצו אל מותם אחרי מהומות בין מחנות האוהדים לפני שריקת הפתיחה.
הגופות הוצאו מהאצטדיון כשהן עטופות בדגלים שהביאו איתם האוהדים, אבל אם זה לא הספיק, השערוריה האמיתית היתה ההחלטה להורות לשחקנים לעלות לכר הדשא ולקיים את ההתמודדות למרות האסון האדיר. וכך, באחד המשחקים הפחות חשובים בהיסטוריה של הכדורגל, ניצחה יובנטוס 0:1 מפנדל של מישל פלאטיני.
באותה שנה התמנה למאמן שחקן העבר האגדי קני דלגליש והרגלי הדריסה וזלילת התארים נמשכו.רק שאז הגיע ה-15.4.1989 ואסון נוסף וכבד עוד יותר נחת על המועדון. 96 אוהדים, רובם של האדומים, נמחצו למוות באצטדיון הילסבורו בשל צפיפות אדירה ביציעים ואי שליטת המשטרה על המתרחש, בחצי גמר גביע הליגה נגד נוטינגהאם פורסט.
המנג'ר הקדיש את זמנו למשפחות ההרוגים ובמקום לבלות על המגרש עסק בהלוויות ובביקורי תנחומים ברחבי העיר. המעמסה הנפשית עשתה את שלה וב-1991 ביקש סליחה מהאוהדים ועזב את המועדון בצער. את פסק הזמן ניצל לאימון בלקבורן, אותה סחב לאליפות. את הפיקוד באנפילד לקח גרהאם סונס.
השנים עברו ומנצ'סטר יונייטד השתלטה על הממלכה עם סר אלכס פרגוסון, שלא מוכן לנוח גם אחרי שעבר את ליברפול בתום העונה שעברה עם האליפות ה-19 של השדים האדומים. מאז האליפות האחרונה ב-1990 מחפשת ליברפול את הדרך חזרה לצמרת. בעלים התחלפו, מנג'רים עברו, כוכבים באו והלכו ודבר לא השתנה. דלגליש הספיק לבלות 20 שנה מחוץ לכדורגל, אבל נענה לבקשתו של רפא בניטס וחזר למועדון כדי לפקח על האקדמיה.
רק שמי שהספיק להכיר את המנג'ר הסקוטי ידע שהעזיבה הכואבת אחרי אסון הילסבורו ישבה לו חזק על הלב ולא הרפתה. כשרוי הודג'סון פוטר הקשיב הבעלים הטרי ג'ון הנרי לקלות מסביב ונתן לדלגיש את המפתחות. "The King Is Back", זעקו כותרות העיתונים והאוהדים סוף סוף הרגישו רוחות של שינוי.
הסקוטי דיבר על החזרת משחק ה-Pass And Move המפורסם. 'תן ולך' כפי שקוראים לזה בשכונה. השמחה שוב חזרה ליציעי אנפילד, התקשורת נטרפה, אבל בינתיים גם 'קינג קני' לא מצליח להוציא את העגלה מהבוץ.
דלגליש עדיין מקבל גב מלא מהאוהדים הנאמנים של המרסיסייד. שריקות בוז או קריאות התפטרות מיציעי אנפילד הוא יכול אולי לקבל רק בחלומות הלילה, או בבלומפילד/טדי/המושבה/קרית אליעזר וכו' אם מתחשק לו לקפוץ לביקור.
בניגוד לאוהד הישראלי הממוצע, שיקרע את גרונו בצעקות "תתפטר" אחרי שניים שלושה הפסדים, ספק גדול אם נשמע משהו דומה באנפילד. כשרוי אוונס וג'ראר הוייה הובילו את הקבוצה לשום מקום האוהדים שרו שירי אהבה, כשבניטס סחב את הקבוצה בדרך ללא מוצא במשך שבע שנים אנפילד התמלא בדגלי ספרד.
אולי פה קבור הכלב. אולי דווקא האמונה העיוורת של האוהדים וההישענות הבלתי נגמרת של המועדון על העבר המפואר הם המקור לאם כל הבעיות והתשובה לחוסר היכולת של הקבוצה הנפלאה הזו לחזור להיות בורג חשוב בצמרת. אולי. בכל מקרה, יום הולדת שמח. הרי לא משנה מה יהיה, לעולם לא תצעדי לבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם