שמעון מזרחי של מכבי ת"א בכדורעף
השתלטות על הענף? "אני לא אשם שכולם מסביב מטומטמים". השתלטות על הנבחרת? "אלחם בוועד האולימפי ובכל הסמרטוטים שם". השתלטות על קבוצת הכדורגל? "רק אדם עשיר יכול לנהל אותה". שרגא שמש, יו"ר מכבי ת"א בכדורעף, יודע יותר טוב מכולם איך לבנות קבוצה. פורוורד לשרגא
נפגשנו בערך לפני עשר שנים. מכבי ת"א היתה קבוצה משעממת ועניה. לא זוכר על מה
"אני לא אשם שכולם מסביב מטומטמים", הוא אומר, כשמדברים על כוחניות וההשתלטות המוחלטת על המשאב האנושי של הענף. "מה רוצים ממני? בעשר שנים לא פגעתי באף יריבה. לא לקחתי שחקן אחד מהליגה. אחד. שאחרים יבדקו את עצמם. הם כל הזמן גונבים שחקנים אחד לשני. עד מקרה ג'וש בוראק, לא מצאנו לנכון לפגוע באיזושהי יריבה. לא לקחת את טובי שחקניה ולא את שחקניה הבינוניים. נאדה. נקודה. אנחנו לא צריכים אותם. תודה".
וכן , העובדות איתו. למשקיף מהצד הנתון ישמע מוזר. בכל זאת, מכבי מחזיקה היום את שמונת הישראלים הטובים בארץ. רק שאף אחד מילדי המהפכה של שרגא לא הגיע כשחקן מוביל מיריבה לצמרת. פרט לעומר דננברג, שעבר מכפ"ס מזמן ואינו כוכב שמשנה סדרי שלטון, כולם אותרו בהיותם תיכוניסטים ועברו מסלול הכשרה מזורז שהתחיל על הספסל. כעבור שנה בנו סביבם קבוצה. העונה משתלב דור רביעי של גיוסים.
"את מה שאני עושה, כל קבוצה יכולה היתה לעשות. נסעתי עם זהר (בר נצר, המאמן), וסימנתי ילדים מוכשרים. הלכנו למעפיל, נפגשנו עם ההורים של אריק הילמן ועומרי שוורץ. הסברתי להם איך אני רואה את העתיד עם הילדים, ולמזלי לא טעיתי בחצי אחוז.
"עומרי היה 1.34 מטר. אף אחד לא העלה בדעתו שיגיע לרמות האלה. היום הוא השחקן הכי טוב בארץ. הרי הפנימייה עובדת בגלוי, וקבוצות לקחו ילדים לפני. זה שאחרים טמבלים, ולא מסמנים ולא מבינים? "את גנה
"זו היתה החלטה אסטרטגית. אריק, עומרי ושון פייגה היו ילדים כשזוהר בנה סביבם קבוצה. כל זר שהבאנו בא כדי לעזור לשלושתם. עשינו את זה בהנאה רבה, והם החזירו בענק. כועסים שהרסתי את התחרות? מה הבעיה איתי? אני מנצח ולא נוח ליריבות שלי? הקינאה? שימשיכו לקנא. כוחניות? בניגוד אליהם, אני אפילו לא חבר בהנהלת האיגוד".
- אבל אתה גם לא בדיוק חלש ומסכן. יש שיגידו, בעדינות, שאתה מאוד משפיע מאחורי הקלעים.
"אמרו שבעיראק יש נשק גרעיני. מצאו? לא. שיגידו".
עשר שנים בקבוצה, תשע מהן לצד בר נצר. קיבוצניק מהמעפיל. עוד מערכת יחסים יוצאת דופן, שהחלה בארבע שנים ללא תואר. הכינוי של שמש בפורום האוהדים של השחקן ה-12 הוא "הרץ למרחקים ארוכים". ולא בגלל שהיו"ר בן ה-65 פותח כל בוקר בריצה של קילומטרים בהדר-יוסף.
אל בר-נצר הוא מתייחס כמו אל בן. סוג של שותף. "עוד יקחו אותו לאירופה", הוא אומר. "יגיע השלב שישאלו מי זה המאמן שלוקח את הפישרים האלה ועושה מהם קבוצה". עד אז הם ביחד. בשנה האחרונה גם בנבחרת. עוד מהלך שגרם לכמה גבות להתרומם. לטעון לריכוז כוח בעייתי, לקירבה מוגזמת אל מעט הכישרונות שעוד לא הגיעו למכבי.
שרגא מגיב בביטול. "אם יש מאמן מתאים אחר, בבקשה, שיבוא. איזה יתרון זה נותן לנו? שכנענו מישהו לבוא למכבי? באנו לנבחרת מתוך חלום ואמונה, ואני מתכוון להילחם בוועד האולימפי ובכל הסמרטוטים שיושבים שם. הלוואי שעוד נגיע בסוף לאולימפיאדה, גם אם לאחרים החלום נראה הזוי".
הוא הראשון שיודה שאינו אדם מאוד קל. "טיפוס יותר מוחצן", כהגדרתו. "אני לא צריך לעשות הרבה כדי לעצבן אנשים. מספיק שאני מסתכל על מישהו, ותראה איך הוא מתחיל לריב איתי. זהר אומר שהצרה שלי היא שאני נכנס לאולם, ולא הולך להתחבק עם כולם".
אז כן, הסגנון לא בהכרח דיפלומטי. ועדיין, אם מקלפים את השכבה הראשונה, ולא בטוח שהוא יאהב את ההגדרה, האיש יותר נובח מאשר נושך.
לראייה, כל המערכת שלו בנויה על יחסיו האישיים. על אנשים שלא חייבים לו דבר, ויעשו בשבילו הכל, בכל פעם שיבקש עזרה. החל מלקוחות, שהם גם חברים, שכותבים צ'קים כדי לעזור לתחזק את המועדון. גם אם שניים מהם אוהדי הפועל ת"א שרופים. ועד השחקנים, שהולכים אחריו בעיניים עצומות (כולל שחקני נבחרת שלא עובדים אצלו). וגם מולם הוא מתנהל בשפה, בסוג קשר, שספק אם קיים בספורט מקצועני.
כבר חמש שנים אין אצלו משאים ומתנים. שחקנים משתכרים בהתאם לטבלאות שכר. משודרגים על פי הוותק. כישרון מבטיח ככל שיהיה, לא יגיע לשכר הקפטן עומר רובינשטיין. בכלל, לחוזים אין משמעות. מי שיבקש לעזוב ישוחרר.
- איך זה עובד בספורט מקצועני?
"עובדה", הוא עונה. "זו לא תיאוריה. ככה אנחנו חיים. בחוץ מספרים שיש לנו תקציבי ענק. ארבע מיליון? שטויות, זה 40 מיליון. נו, ברצינות. אין לנו תקציב עירוני, ואני גאה בזה. ראש העירייה לא צריך לשלם את המשכורת של ניקו (אפרון). אני מקבל כל שנה מהעירייה מענק דאבל של בדיוק 11 אלף שקל ועשר אגורות, מודה להם במכתב, ותורם את הכסף. את התקציב מגייסים מהאגודה, וחברים שמוכנים לתרום.
אני לא יכול לשלם מה שאין לי. קח את שלושת הצעירים הכי מוכשרים בארץ, סוקולוב, וינרסקי וכצנלסון. כשאני במצב רוח טוב, הם מרוויחים ביחד 55 אלף שקל ברוטו בשנה. משכורת חייל אצלי. כשגנדי ישתחרר, הוא יקבל 65 אלף שקל".
- ואם יריבה תציע 85?
"אז אני אגיד לו, 'גנה, אני אוהב אותך. לך לאן שאתה רוצה'. עד היום לא ראיתי אחד שקם והלך. מבחינתי, אין לי זכות מוסרית לשלם לשחקן צעיר יותר מאשר לשון או לעומרי. הרי אין לזה סוף, והתקציב מוגבל. אני לא שש לחסוך. הלוואי שיהיה לנו יותר, ואשלם יותר. מגיע להם.
"תיאורטית, בשנה הבאה כולם יכולים להיעלם. מאוד איעלב, אבל לא אלחם באף אחד שירצה לעזוב. יותר מזה, אם מישהו ירמוז, הוא יקבל בעיטה. מצד שני, כשמישהו יכול לצאת לחו"ל, הוא יודע שיש לו את ברכת הדרך מכל הלב. ויותר מזה, שתמיד נהיה כאן בשבילו כשירצה לחזור.
"כך היה עם הילמן. כך יהיה בקיץ עם עומרי. החשיבות שלו לקבוצה אדירה, ואם הוא יעזוב יהיה קשה, אבל לא נגביל אותו בחיפושים. אם צריך, נחכה לו עד יום פתיחת העונה. אנחנו משפחה. נאחל לו הצלחה, ואם הוא לא ימצא הוא יחזור הביתה והמקום יחכה לו".
כששואלים אם אפשר להעתיק את המבנה הניהולי מהכדורעף אל מחלקת הכדורגל, למשל, שרגא מחייך. "ברור. אפשר להקים מודל כזה בכל ענף. הבעיה שצריך אינטיליגנציה מסוימת כדי לנהל קבוצת ספורט והרמה של רוב העוסקים בדבר די נמוכה. במיוחד בכדורגל".
שנים היה לו מנוי לבלומפילד. כיסא קבוע. הלך לכל משחק עם הבן זיו (שמשחק במכבי) ועם אלדד בוקשפן, עד שנשבר. או בשפתו, עד שהסבל היה גדול מדי. "20 שנה אנחנו פשוט כלום וכלום. צריך ועדת חקירה כדי להבין למה".
- דיברת פעם עם גולדהאר?
"לא. הוא קנדי, ואין לו מושג מי אני. העוזר שלו קפריסאי, ואין לו מושג מי זאת מכבי ת"א. לכדורסל יש יותר זיקה, עם שמעון ודייויד. הייתי שמח אם היתה עוד יותר, אבל אני מבין אותם. הם עסוקים בשלהם. כמו שאני בלחץ לפני משחק מול הפועל שיח' מונס, גם שמעון".
- ואם היו מציעים לך לעבור לכדורגל?
"זה לא ריאלי. רק אדם עשיר יכול לנהל את הכדורגל".
- אמרת שאפשר לבנות מודל דומה לכדורעף ולהצליח בלי 100 מיליון שקל?
"ירדת מהפסים? מי צריך 100 מיליון שקל. ב'אדם עשיר', אני מתכווון לכזה שלא צריך לעבוד לפרנסתו ויש לו זמן לנהל את הקבוצה. לא למיליארדר שיוציא את הכסף מהכיס שלו. אתם תינוקות. אתם לא יודעים מה זה מכבי. פעם, כשמכבי ת"א היתה עולה למגרש כדורגל, היתה יותר שמש בחוץ. המגרש היה יותר מואר. היינו קבוצה מפוארת עשרות שנים.
"כל הגישה לספורט בעייתית. כל בוקר בשש אני רץ באיצטדיון, ואני לבד. למה אין שם ספורטאים? אני רואה את האתלטים מתאמנים. הם באים, קושרים נעליים רבע שעה. מקשקשים עם חברים שלהם חצי שעה. רצים ספרינט של 100 מטר. נחים עוד רבע שעה. שותים מים, מורידים נעליים, מחליפים גרביים. עוד רבע שעה, והולכים. אז אתה רוצה שיהיו לנו אתלטים. שלא יגידו אי אפשר. בואו ננסה לעבוד אחרת".
הערב (חמישי, 19.30, ספורט 5) מכבי תארח את טומיס קונסטנצה מרומניה בגומלין בגביע האתגר האירופי. הדרך לאירופה היתה אחד החלומות הראשונים של שרגא. בארץ זה כבר הפך לשגרה, אבל כשבודקים אם ההנחה שמכבי בדרך לדאבל חמישי רצוף לא עלולה להתחיל לשעמם גם אותו, הוא לא ממש מבין את השאלה.
"אתם מגזימים. אין לך מושג על מה אתה מדבר. אם נזכה בגביע או באליפות חמישית, אשמח יותר מאשר בכל תואר עד היום. אולי רק בשישית אשמח עוד יותר. אתה צריך לשמוע את זהר, ביתרון 17:20, לוחש לעצמו 'אני צריך עוד נקודה'. איזה עוד נקודה אתה צריך? אבל ככה אנחנו. חרדתיים.
"אני עדיין פוחד פחד מוות מכל יריבה. תראה את זהר, מסמס לי בבוקר גמר הגביע: 'היום זה היום של שנינו'. מתרגשים לא פחות מאשר בפעם הראשונה.
"אין לך מושג כמה אני אוהב להיכנס למכונית, לשים את הגביע בכיסא לידי ולהתחיל לנסוע. אני מפעיל רדיו. בלי מוסיקה. הרעש היחיד שאני שומע זה הרעש של הגביע נוגע במוט של ההילוכים האוטומטיים. 'טיק'. 'טיק'. 'טיק'. כל הדרך. בשש בבוקר אני מגיע לאיצטדיון בהדר-יוסף, ועושה הקפת ניצחון בגשם עם הגביע ביד. בטח שאני עדיין מתרגש. אם לא היה לי את זה, כבר מזמן לא הייתי כאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם